ביטוח מקיף התיישנות


בפני בית הדין, תביעת התובעת לתשלום החזר הוצאות הרכב בגין ביטוח מקיף בשנים בהם לא הוגשו מסמכים כנדרש מטעמה.

הנתבעת טענה כי אף שהתובעת זכאית באופן עקרוני להחזרת הוצאות ביטוח מקיף מאחר והמסמכים הנדרשים לא הוגשו על ידה על פי ההוראות ובמועד המתאים לא קמה לה זכות לתשלום במועד התביעה.

העובדות

1. התובעת עובדת בנתבעת מאז 1972 בתפקידים שונים ומזה כחמש עשרה שנה משמשת כעוזרת מנהלת לקצין הביטחון בנתבעת.

2. הזכויות הנטענות בגין הוצאות רכב דהיינו אגרת רישוי, ביטוח חובה וביטוח מקיף שולמו לתובעת אשר עשתה שימוש ברכבה הפרטי.

3. התשלומים שולמו לתובעת עד 1996.

4. משנת 96' ועד שנת 2001 התובעת לא פנתה לנתבעת ולא ביקשה את החזר הביטוח המקיף.

5. משנת 96' ועד 2001 התובעת כן קיבלה את החזר אגרת הרישוי.

6. משנת 2002 ועד היום התובעת מקבלת את כל ההחזרים.

7. התובעת ויתרה על חקירת מר צימרמן עד הנתבעת על תצהירו וזאת לטענתה מבלי שהדבר יהווה הודאה במי מטיעוניו ו/או טענת הנתבעת (ראה החלטת בית הדין מיום 28.1.06 המפנה תשומת ליבה למשמעות המשפטית לכך).

8. הוגשה הודעת התובעת ביום 5.1.06 ובו מסמך חברת אליהו הנוגע לביטוח החובה של התובעת משנת 2001 ומסמך של סוכנות הביטוח של התובעת "אל אזרי, בעניין פוליסת ביטוח החובה לשנים 2000-1999,

המחלוקת

האם זכאית התובעת להחזרי הביטוח המקיף רטרואקטיבית לתקופה שמ-96 ועד 2001.

הכרעת-דין

1. התובעת זכאית כפי שזכאים שאר העובדים בנתבעת במעמדה להחזר הוצאות נסיעה בתפקיד לבעלי רכב שירות ורכב אישי.

התובעת החזיקה רכב פרטי בבעלותה ועל כן על פי הכללים הייתה זכאית להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לרמת הניידות שאושרה לה.

עניין זה עוגן בנוהל 6 בנתבעת מיום 20.7.82 בתחילה מיום 1.4.80 (נ/1) (להלן:"הנוהל").

יש לנוהל תוקף לפחות של "הנחיות פנימיות" ואשר הן בנות תוקף ומשמעות, ויש לפעול על פיהן. עניין זה יפה לא רק
כנגד המעביד אלא גם בעניין שמירתן על ידי העובד.

ראה לעניין תוקף הנחיות פנימיות דב"ע נג/99-3 משרד החינוך ובעיקר ראה ע"ע 1493/02 תג'ריד נופל נ' שירות התעסוקה פד"ע לט' 272 (להלן: "פס"ד תג'ריד) ושם נקבע:

" 7.הנחיות מנהליות, קריטריונים פנימיים או כללי מדיניות מנהלית, הם כל אותם חוזרים פנימיים, הוראות מנהליות, הנחיות, קווי פעולה ומסמכים פנימיים (להלן- הנחיות פנימיות) שהרשות המנהלית קובעת לעצמה, ככללי מדיניות וכקריטריונים להפעלת סמכויותיה'. הנחיות פנימיות הן בבחינת כללים גמישים שרשות מנהלית קובעת לעצמה כדי להדריך אותה בהפעלת סמכותה. הנחיות פנימיות אינן במעמד של נורמה משפטית חיצונית דוגמת חוק או תקנה אלא כנורמה מנהלית פנימית מחייבת ונודעת להן חשיבות מעשית רבה.

חשיבותן העיקרית של ההנחיות הפנימיות בכך שהן מתרגמות את העקרונות הקבועים בחקיקה ובפסיקה לשפת העבודה היומיומית של הרשות. הרשות המנהלית אינה מחוייבת לקבוע הנחיות פנימיות ופעולה זו היא וולונטרית ביסודה. הנחיות פנימיות מופיעות בדרך כלל במקום בו מפעילה הרשות המנהלית שיקול דעת וכאשר מקור הסמכות להפעלת שיקול הדעת לא קבע קריטריונים שינחו אותה. עם זאת, אין חולק כי להנחיות פנימיות יש תוקף מחייב, אף שניתן במקרים מסויימים ובדרך מתאימה, לסטות מהן.

8.[278) למרות שההנחיות הפנימיות קובעות קריטריונים בעלי תחולה כללית, אין הן בגדר תקנות. תקנה היא הוראה מכוח חוק ובת פועל תחיקתי. לעומת זאת, החוק אינו מסמיך רשות מנהלית לקבוע הנחיות פנימיות, למרות שאינו אוסר זאת. מעמדה המשפטי של הנחיה מנהלית היא כמעמדו של שיקול הדעת המנהלי והיא ממוקמת בתווך שבין החיקוק, המסמיך את הרשות המנהלית לפעול בגדר הסמכות, לבין ההחלטה המנהלית האינדוידואלית המיישמת את הוראות החיקוק על מקרה מסוים.

הרשות המנהלית מוסמכת לקבוע הנחיות מנהליות או קריטריונים פנימיים שישמשו אותה ובתי המשפט אישרו את חוקיות ההנחיה המנהלית. יש מקום לציין, כי במקרים מסוימים הרשות המנהלית חייבת לקבוע הנחיות או קריטריונים להפעלת סמכותה. חובה זו של הרשות צומחת מעקרונות היסוד של המשפט המינהלי, מחובת הנאמנות לציבור, עקרונות השוויון, ההגינות והמנהל התקין". (דגש שלי ש.ש.)

לא הייתה בין הצדדים מחלוקת כי התובעת זכאית להוצאות הרכב כפי שפורטו בתלושי השכר, ואף לא חלקו על כך ששולמו לה עד 1996 ומ-2002.

2. עוד אין מחלוקת כי יש לדווח למעביד על הביטוח שנעשה על מנת שזה יוחזר לעובד, העובדים יודעים כי עליהם לדווח על הפוליסה ולצרפה לפי הנוהל, כמו גם להמציא את העתק רשיון הרכב ותעודת הביטוח מייד עם חידושם ובאופן שוטף מדי שנה בשנה, או עם החלפת הרכב לכך יש מספר ביטויים בנוהל בנושאים שונים:

א. בסעיף 6.2 לנוהל נכתב:

"בעלי רכב שירות או אישי יהיו חייבים להמשיך ולהגיש את הדו"ח החודשי על נסיעותיהם בתפקיד..."

ב. בסעיף 6.5 "הוצאות קבועות" נקבע בסע' ג':

"עובד שמכר את רכבו וטרם רכש אחר... עובד שמכר את רכבו חייב להודיע על כך מיד למנהל שירותי המנהל... וכן למנהל מדור המשכורת". (דגש שלי ש.ש.).

ג. בסעיף 7.2 לנוהל נכתב:

"... בענף רכב מתבקשים להודיע למנכ"ל שירותי המנהל .... על כל שינוי בהחלפת הרכב בציון גודלו"

ד. סעיף 9 הוא העיקרי בענייננו שענינו רישוי וביטוח ובסעיף 9.5 נאמר מפורשות:

"א. בעלי הרכב חייבים להמציא למדור משכורת העתקים של רישיון הרכב ותעודת הביטוח מיד עם חידושם , סמוך למועד שנקבע לכך בגוף המסמכים הנ"ל. עובד שלא ימציא את המסמכים , כאמור, לא ישולמו על ידי הרשות הוצאות אחזקת הרכב בחלוף 120 יום מסיום תוקף מועד הרישוי והביטוח הקודם. איחור בהגשת המסמכים
המחודשים מעבר ל-120 יום לאחר חידושם, לא ינכה את העובד בתשלומי אחזקת הרכב למפרע, אלא רק מיום הגשת המסמכים. דמי הרישוי והביטוח יוחזרו לעובד באופן יחסי לתקופה שנותרה עד שיפוג תוקף הרישוי או הביטוח החדש". (דגש שלי ש.ש.).

מר עופר אברהם, עד התובעת, אמנם הביע ספק לגבי ידיעת הנוהל אולם ענה "ש. מדוע אתה מגיש כל שנה את המסמכים" ענה: "ת. כי כך נאמר לי כשנכנסתי לעבודה וזה מה שאני צריך לעשות" (פרו' עמ' 7 ש' 1-2).

הנה כי כן בהוראות עצמן יש אמירה מפורשת ולא עמומה, בדבר הנהלים להגשתה, והתשלומים או אי התשלום אם לא הוגשו המסמכים בזמן.

ה. לא זו אף זו, בסע' 5-9 נאמר כי: " בעל רכב המחליף את רכבו חייב להודיעה על כך מיד למנכ"ל שירותי המנהל ... ולמנהל מדור משכורת; וכן עליו להעביר אל מנהל מדור משכורת, תוך 30 יום מתאריך החלפת הרכב, העתקים של רשיון הרכב ותעודת הביטוח של הרכב החדש".

כל האירועים האפשריים, ככל שניתן עוגנו בחוזר כדי שהעובדים ידעו את חובתם ויבצעו את הדווח.

ו. בסעיף 10 נקבע כי גם עובד שלא יגיש דו"ח על נסיעות חודשיים יבוטל לו תשלום ההשתתפות של הרשות בהוצאות קבועות. דהיינו, על העובד למלא את חובתו, ודבר זה איננו אוטומטי או מובן מאיליו.


לטעמנו, חוזר מסוג זה הינו מסמך המחייב את הרשות ואת העובד, הוא תואם את כללי החשב הכללי המצויים בשירות הציבורי, ועומד בכללי חזקת התקינות המנהלית. אולם בכך לא די.

3. הנתבעת הוכיחה בצירוף ידיעון פנימי (נ/2) כי עניין זה הובא לידיעת העובדים בידיעון פנימי 531 מיום 21.12.00 שכותרתו ביטוח חובה לבעלי רכב לשנת 2001 ושבתוכנו גם ביטוח מקיף שבסעיף 8.1 בו נאמר והודגש באותיות מודגשות ובקו תוצאות האיחור בהגשה ואי תשלום, חרף זאת התובעת לא הגישה משנת 96 ועד 2002.

4. התובעת טענה כי החזר הוצאות ביטוח חובה ומקיף הן זכויות סוציאליות אשר לא ניתן לטעון לגביהן טענת התיישנות. עוד טענה, כי לנתבעת קמה חובה ליידע את התובעת שאין תשלום בגין הביטוח המקיף.
נבדוק את השתלשלות העניינים לנוכח ההנחיות שפירטנו בתחילה.

5. החזר הוצאות רכב במהותו הינו זכות נלווית. זכות נלווית זו שולמה לתובעת במשך שנים רבות לשנת 1995, כך גם משנת 2002 (ראה נספח א3).

תלוש השכר, מהווה השתקפות חודשית של זכות נלוות זו ולמעשה כל תשלום הנוגע להחזר ההוצאות הנוגעות לרכב, בא לידי ביטוי בתלוש השכר, ולעובד קיימות יכולות מעקב לגבי ביצועו.

6. אם כן מאחר ולתובעת היה הכלי לדעת האם מבוצע התשלום, שומה עלינו לבדוק האם יש מקום לבקר את מעשי הנתבעת והנחיותיה במצב זה.

בפסק הדין תג'ריד להלן קובע בית הדין:

"9. עילות הביקורת השיפוטית על ההנחיות הפנימיות הן אותן עילות ביקורת המכוונות כלפי הפעלת שיקול דעת מנהלי רגיל, לרבות האיסור שהנחיות פנימיות יחרגו מהסמכות שעל פיה מופעל שיקול הדעת. על ההנחיות הפנימיות לעלות בקנה אחד עם מטרות החוק שהעניק את הסמכות ואל להן להתבסס על שיקולים זרים. כן עליהן להיות ענייניות, סבירות, ובלתי מפלות. בשל צורתן של ההנחיות הפנימיות ככללים מגובשים הקבועים מראש, בית המשפט מקיים לגביהן ביקורת שיפוטית כפי שהוא נוהג כלפי חקיקת משנה. במובן זה שלעתים הוא מפרש את ההנחיות או מכריע בשאלת יישומן הנכון למקרה שמובא בפניו [ראו למשל: בג"צ 219/81 שיטרית נ' שר החקלאות פ"ד לז(3) 481; בג"צ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1). 337.]".

סבורים אנו כי דרישת הנתבעת בנוהל זה עומדת בכל המבחנים אותם מונה בית הדין בדבר המטרות, הסבירות והענייניות והיותן בלתי מפלות וכי אין מקום להתערב בהן.

7. התובעת טענה, כי הדרישה להצגת מסמכי הביטוח הייתה דרישה להצגה פורמלית בלבד שכן הנתבעת ידעה שהתובעת עשתה שימוש ברכבה הפרטי לצרכי עבודתה ושילמה לה תשלומים אחרים בגין השימוש ברכב. לפיכך, לטענת התובעת אי הגשת המסמכים יכולה להביא לתוצאה של עיכוב בביצוע התשלום אך לא לשלילת הזכאות, וכי התיישנות הינה טענה לא ראויה מטעם המדינה. עוד תלתה טענתה בכך שמכיוון שתשלום זה מעוגן גם בנוהג לא יכולה לחול לגביו התיישנות.

נקדים ונציין, כי נוהג קיים מקום בו אין הוראות ברורות ומפורשות, ואולם בפנינו הנחיות מפורטות על פיהם פועלת
הנתבעת ועל כן דין טענה זו להידחות.

מצאנו כי בהנחיות הפנימיות מתקיימת חובת תום הלב, על פי דיני החוזים ויש לדחות את הטענה בדבר היות התיישנות טענה לא ראויה מטעם הנתבעת וזאת לנוכח השתלשלות העובדות כפי שנתבררו בהליך ופורטו על ידי התובעת, וכפי שנמנה להלן.

8. נציין כי קיימת אי בהירות לגופם של דברים מטעם התובעת לפחות לסכום הנתבע שנת 2001.

כל הסכומים שנתבעו אושרו על ידי סוכנות הביטוח באמצעותה בוצעו התשלומים (נספח י' לתצהיר התובעת: אישור סוכנות הביטוח לתשלומי הביטוח על ידי התובעת (ת/2) ).

לגבי רכב הפאסאט (מס' רישוי 6469707) העידה התובעת כי עבר תאונת אובדן מלא ביוני 2001.

במכתב חברת אליהו נאמר שהפוליסה הושבתה ביום 13.6.01 (ת/2- צורפו לסיכומי התובעת).

באוגוסט אותה שנה הוסבה הפוליסה לרכב אחר, סובארו (מס' רישוי 2533123), אף רכב זה נרשם כאובדן גמור, ביוני 2002, לטענת התובעת מדובר בטעות ברישום במשרד התחבורה.

מסמכי חברת הביטוח מעידים כי התובעת החליפה רכב בשנת 2001 ומאחר והרכב הוכר כאובדן גמור, משכך לטענתה מיצתה פוליסת הביטוח המקיף את עצמה והתובעת רכשה פוליסת ביטוח חדשה לרכבה החדש. אי בהירות זו לגבי הבעלות בשנת 2001 התבטאה גם בפרוטוקול עמ' 14,15 שכן לא ידעה לתת מענה על רישום כפול לרכב בשנת 2001ובהתחייבותה בעמ' 16 לבדוק את העניין. (ראה החלטה בעמ' 17 בפרו').

התובעת הסבירה את ההבדלים בין הסכומים המפורטים בת/3 והמתייחסים לביטוח חובה, ביחס לאישור חברת הביטוח והסכומים השונים בו שצורפו לסיכומים, בכך שזה ביטוח חובה והאחר ביטוח מקיף נוכח השבתת הפוליסה והחייאתה, אולם כל ההסברים הללו מעלים יותר תהיות מתשובות, ולא הורם נטל ההוכחה לעניין הסכום הנתבע לשנת 2001.

9. מהאמור לעיל, עולה כי במהלך התקופה מ-96 ועד 2002 ארעו לפחות שלושה אירועים של החלפת רכב, תאונות ושינוי פוליסות, שבהם קמה על פי הנוהל חובה מיידית על התובעת להודיע לנתבעת על שינוי במצב רכבה, ובין היתר בין יוני 2001 לאוגוסט 2001 כלל לא היה ברשותה רכב או לפחות לא פוליסת ביטוח בתוקף ואף בכך יש אירוע מחייב דווח.

כמו כן, היו שנים שפוליסת הביטוח הייתה על שם בנה, עמ' 10 ש' 23-29, עמ' 11 ש' 14. התובעת לא ידעה להסביר מדוע גם על שמה וגם על שם בנה.

חובת תום הלב, חלה על שני הצדדים בהסכם עבודה.

ובמקום בו ארעו כה הרבה אירועים המחייבים דווח אין מדובר "בשכחה" או מקריות, כי אם ברצף אירועים שכל אחד מהם היה צריך להביא את התובעת לדווח למעביד לא רק מחמת זכות התשלום הקמה לה אלא בעיקר לנוכח העובדה כי הרישומים אצל המעביד חייבים להיות מדוייקים ושוטפים עת מדובר באחזקת הרכב, וברכיבי התשלום השונים.


בחקירתה אכן אמרה התובעת כי עשתה כן בתום לב "זה היה בתום לב, שהוא שילם, ושם באוטו ושכחתי" (עמ' 2 ש' 9) "אם הייתי נזכרת הייתי מגישה" (עמ' 8 ש' 6). אולם מחדלה עולה לפחות כדי רשלנות.

10. התובעת קיבלה החזר אגרת רישוי רכב וביטוח חובה ומקיף בכל השנים בהן פעלה בהתאם לנהלים (ראה סעיף 4 לתצהיר התובעת) ולדוגמא האמור בסעיף 3 לתצהירה ביחס לשנים 1992,1995 ו-2002 ונספחים א1 – א3 לתצהירה. דהיינו, גם לגרסתה משפעלה כראוי שולם לה כדין.

11. כפי שציינו לעיל בשנים 1996-2000 לא פעלה התובעת כנדרש ולא המציאה את מסמכי הביטוח המקיף ולמעשה לא עשתה כן עד לשנת 2002. "כשהגשתי קיבלתי" כך אמרה התובעת (פרו' עמ' 9 ).

ולדבריה רק בשנת 2002 העבירה למדור משכורת את המסמכים. התובעת מאשרת בחקירה הנגדית כי פעלה על פי הנוהל הנ"ל בעבר:

"ש. מה היה הדרך בה נהגת לגבי הצגת אישורים לביטוח רכב.
ת. הייתי משלמת את הביטוח, מצלמת ומעבירה לכספים.
ש. למה נהגת כך.
ת. כי כך אמרו לי שהתחלתי לעבוד שזה חל מההטבות שלי".
(עמ' 7 סיפא).
ש. השינוי חל איפוא.

ת. ב-96' לקראת הטיפול בביטוח כי עברנו לחברת ביטוח אחרת והוא שילם את הטופס, הוא שם באוטו עם כל המסמכים של האוטו. זה מה שקרה בשנים האלו". (עמ' 8 ש' 6-8).

עוד נדגיש כי לנוכח גובה שכרה של התובעת, בסביבות 5,500 ₪ כשסכום הביטוח הוא בין 4,000 ל-5,000 ₪. עניין זה, היה עליה להרגיש בחסרונו, (פר' עמ' 8 ש' 21,22) אף לדעתה.

בנוסף, התובעת כלל לא ידעה להגדיר מהו ביטוח מקיף (עמ' 9 ש' 1-2, ש' 22). אף שזה נשוא התביעה. התובעת לא בדקה בתלושי המשכורת (עמ' 10 ש' 7-9).

התובעת גם לא ידעה להסביר לגבי כפל הרישום בשנת 2001 לרכבים (עמ' 13,14 כולו).

יתר על כן, לשאלה כיצד התגלה לה בשנת 2002 עונה התובעת:

"ת. התקשרתי למחלקת כספים לשאול שאלה, ועובדת בשם אוסנת סברו ממחלקת כספים עוררה את תשומת ליבי ואמרה שאיני מקבלת את ביטוח מקיף משנת 96' ואז שאלתי מה לעשות...". (דגש שלי ש.ש.).

עוד היא מציינת כי הובהר לה על ידי מחלקת כספים שיש תקציב לטסט ורישיון שזה תקציב מיוחד לעובדים (עמ' 12 ש' 8), דהיינו שאין מדובר בסכומים כלליים אלא שיש תקציב ספציפי, וכידוע תקציב הוא שנתי.

12. סריקת מקצת מהתנהגותה של התובעת במשך השנים בהם לא שולמו לה תשלומים, ומנגד, העובדה כי הובהר לה דווקא על ידי עובדת הנתבעת שלא שולמו לה התשלומים, והובהר ואף ע"י עובדת אחרת כי מדובר במסגרת תקציבית, מצביעה כי הנתבעת נהגה על פי ההוראות. בתחילת עבודתה הובהר לה שעליה לדווח ברצף כפי שהובהר גם לעד למר עופר אברהם. בנוסף, כל אלה מצביעים כי גם בפועל הופנם הנוהל והרשות יידעה את עובדיה ופעלה לפי הנוהל. כך גם עולה מתצהיר מר צימרמן.

התובעת לא הופלתה והנתבעת פעלה עלפי הנוהל לכתחילה ובדיעבד.

התובעת ידעה שחלה עליה חובת דיווח והודעה לגבי כל מה שהתרחש עם הרכבים שלה, בשנים הרלבנטיות.

13. לא למותר לציין, כי מר צמרמן לא נחקר על תצהירו. לפיכך, ובהתאם להחלטת בית הדין מיום 8.10.06, יש לקבל את העובדות המפורטות בו כעובדות שלא נסתרו בחקירה נגדית שלו או בחקירה של מישהו אחר, על פי הפרוטוקול שבידינו.

(ראה לעניין זה ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מופת בנימין בע"מ פ"ד מו' (3) 850; ע"א 841/87 חן נ' חן פ"ד מה' (3) 795).

14. מר צימרמן פירט את הנוהל והכללים כפי שפירטנו לעיל ומהם עולה, כאמור כי עובד שלא הגיש את הפוליסה מיד עם חידושה, ומאחר ב- 120 יום מסיום תוקף מועד הביטוח לא יזכה לתשלומי אחזקת רכב למפרע אלא מיום ההגשה ולתקופה היחסית עד לפוג התוקף של הפוליסה.

על פי כללי ההתערבות ב"הוראות פנימיות" מצאנו כי אורכה של 120 יום הינה סבירה, מידתית ומתקבלת על הדעת.

מדובר "בזכות נלווית" וככזו היא קמה שעה שיש הוצאות ושהן מוגשות, ואז משתלמות כל עוד העובד נהג לפי הכללים המפורשים שהנהיג המעביד לגבי זכות נלווית זו.

המעביד איננו קופת חסכון, והוא מנוהל בתקציב שנתי. משכך, ההנחיה לעובד למסור את מסמכיו במועד מחוייבת המציאות לצורך ניהול תקציב תקין, ולאחזקת תקציב מסודרת.

15. זאת ועוד, מצאנו הגיון רב בכך שהחובה לדווח על הרכב והביטוח חלה על העובד ממספר טעמים:

א. כפי שראינו גם אצל התובעת רכב הוא חפץ אשר מחליפים מעת לעת מסיבות שונות ולעיתים אף נותרים ללא רכב, המעביד אינו יכול לעקוב אחר תחלופה זו ואין זה מתפקידו.

אצל התובעת אף ניכר הדבר שבעתיים נוכח חילופי הרכבים, וגם הבעלים על הפוליסות כפי שפורט לעיל.

ב. משהעובד לא בחר בביטוח המוסדר על ידי המדינה, אין חובה למעביד לברר אם ובאיזה ביטוח ביטח העובד את רכבו ואם בכלל.

מאחר וביטוח מקיף אינו חובה אזי גם לא קמה למעביד "חזקת ידיעה לכאורית" בדבר קיום ביטוח זה בידי העובד, אף אם הוא משלם את שאר הרכיבים.


דין טענה זו של התובעת להידחות.

מששולמו לה ביטוח חובה ואגרת רישוי אין זאת אומרת שאוטומטית יש לה ביטוח מקיף ועל כן אין חובת ידיעה לכאורית לנתבעת ולכן גם לא יכולה לקום חובת הודעה מטעמה לתובעת.

לעניין חובת הביטוח בביטוח חובה בלבד ראה פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תשל-1970 וסעיפים 3-12 לפקודה זו. לעניין זה ראה גם ע"א 4698/02 חזי כהן נ' מגדל ואבנר ובעיקר הניתוח בסעיפים 10 ו-11 לפסק הדין בדבר מהות ביטוח חובה, ביחס לכל ביטוח וולנטרי אחר לרבות מקיף.

ג. כל עובד, בעל רכב, מקיים סדר ביטוח שוטף שונה ומועד רישוי הרכב והביטוח משתנה מעובד לעובד.

יש איפא קושי טכני רב לעקוב לגבי כל עובד, והמועדים הספציפיים שלו, זאת בנוסף לקשיים שפירטנו לעיל. לפיכך, הבהיר הנוהל כי על עובד לדווח בתוך 120 יום, כדי לאפשר גם לעובד להתמהמה קצת אולם לא יתר על המידה.

מדובר בזמן של כארבעה חודשים, שליש שנה, שהוא זמן שיש בו די והותר.

ד. לנתבעת מסגרת תקציבית ולוח הזמנים הינו נורמטיבי שעה שעליה לעמוד במסגרת ממוצעת להוצאה זו מדי שנה בשנה.

ה. מכל האמור לעיל, עולה כי לא מדובר ב"התיישנות" אלא בהנחיות פנימיות המאפשרות תשלום על סמך דווח בתקופת תוקף של מסמך הביטוח, אשר בחלוף הזמן תוקפו משתנה ולכן לא מקים את הזכות.

כמו כן, גם התיישנות נבחנת במבחנים של סבירות ומדתיות, ולא מצאנו כי 120 יום הם בלתי סבירים באופן המחייב להתערב בנוהל.

התובעת לא הגישה מסמכיה ביום ה-121, אלא מדובר בתקופה שמ-96' עד 2002 תקופה של שנים, בהם יכול היה המעביד להעריך כי כלל לא עשתה ביטוח מקיף ומעבר לכך לפחות אחרי 97' כי אינו צריך "לשריין" תקציב לביטוח מקיף לתובעת זו.

ו. במקובץ עולה, כי בעל הידע, השליטה והמעקב היחיד בדבר ביטוח רכבו הוא העובד עצמו, ועל כן עליו בלבד מוטלת חובת הדווח.

נוכח גובה התשלום ביחס לגובה שכרה יש יותר מציפיה שיעשה כן.

ז. סביר היה שהתובעת תגלה ותתריע על אי התשלום אשר משתקף בתשלומים בתלוש גם אם לא בחודש קבוע.

לעניין זה, יפים דברי בית הדין בדב"ע נו/3-36 אבו חמי נ' חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ, עבודה ארצי כך ל (3) 99):

" אנו בוחנים את המתנהג הספציפי, והאם ניתן לצפות באופן אובייקטיבי מאדם כמנהגו לפעול בצורה מסויימת. אנו בוחנים כיצד היה אדם או גוף דוגמת אותו גוף צריך להתנהג, מהן הדרישות הסבירות ממנו".

גם אם פעלה התובעת מתוך שכחה ובתום לב הרי זו, עולה כדי רשלנות, מכל מקום הציפייה ממנה הייתה להתנהגות אחרת.

16. מנגד, הנתבעת שילמה כשורה כל אותן שנים שהמסמכים הועברו כראוי.

הנתבעת, ועובדת שלה היא זו שהסבה את תשומת ליבה של התובעת.

בנתבעת קיים נוהל מסודר, משנת 82', ולא הוכח כי התובעת הופלתה לרעה על פיו ההיפך תצהיר מר צמרמן לא נסתר לעניין העובדה כי נוהגים לפיו בפועל, ועד התובעת הודה בכך בפה מלא.

למעשה, לא הוכח ע"י התובעת כל נוהג לתשלום רטרואקטיבי, אלא אף לא מקרה אחד ויחיד לא הוכח.

17. התובעת הסתמכה בטענת התיישנות על נוהל מס' 51.006 מתאריך 1.4.69. לעניין הימנעות המדינה מהעלאת טענת התיישנות, ואולם נוהל זה שונה וכיום בפרק 16 חלק 161 להנחיות פרקליט המדינה נקבע כי על המדינה לטעון התיישנות, אלא אם בנסיבות העניין המיוחדות יש מקום שלא לטעון אותה (ההנחייה צורפה לסיכומים).


במקרה זה של מחדל העובד במשך שנים ארוכות לא מצאנו כי התקיימו נסיבות מיוחדות. למעשה תקופה של שש שנים קרובה יותר לתקופת התיישנות בחוק (7 שנים) מאשר לתקופה הקצובה בנוהל-120 יום, ודי בכך. אולם כאמור לא בהתיישנות עסקינן.

16. כתנא דמסייע לכל אלה, החשב הכללי, הוציא חוזר שס 98/9 מיום 18.5.98 (צורף לסיכומי הנתבעת).

במסמך זה מפורטים הנהלים לתשלום פיצוי בשל איחורים בתשלומים לעובדי מדינה וגמלאיה, והוא מחולק לפרקים שונים על סמך "מהות התביעה".

בסעיף 2 נקבע לגבי:

"מהות התביעה- המצאת מסמכים חדשים.
א. סכום שהעובד או הגמלאי היה זכאי לו אלא שלשם קבלתו נצרכת הגשת בקשה או המצאת מסמך והעובדות לא היו בתיקו האישי: לדוגמא: ... קצובת נסיעה וכו'".
ב. דרך הטיפול.

1. זכאותו של עובד "הנ"ל תהיה מיום פנייתו בלבד ללא כל תשלום רטרואקטיבי".

הגם שמדובר בהוראת חשכ"ל שאינם חלות אוטומטית. על הרשות הנתבעת אלא בהתאמה, ניתן להבין כי נוהל הנתבעת מעוגן בהגיונם של דברים, כמקובל אף בשירות הציבורי כולו.

יתר על כן, באותו חוזר בסעיף 5 לגבי "מהות התביעה- תשלומים המותנים במילוי דוחו"ת שוטפים", בדרך הטיפול נאמר:

" התשלומים הנ"ל ישולמו באורח רטרואקטיבי של עד 6 חודשים בלבד".

כך או כך לפי נוהל לא זכאית התובעת לתשלום כלל לפני שנת 2002.

ולגבי שנת 2001 כבר ציינו לעיל כי התובעת תבעה בתביעה ובמהלך ההליך סכומים שונים שסתרו זה את זה ולא הרימה את הנטל לגבי הסכום הנתבע לשנה זו.

כך שגם לגבי 2001 לא נוכל להיעתר לתביעתה.

סוף דבר

17. מצאנו כי התובעת לא פעלה על פי נוהלים והנחיות פנימיות כתובות ומפורטות שפורסמו בידיעון לעובד שמצאנו כי אין מקום להתערב בהם, על פי כללי הפסיקה.

הנתבעת פעלה בדיוק נמרץ על פי הנהלים, כלפי כלל עובדיה לרבות התובעת.

בנסיבות אלה, בהם לא הורם נטל ההוכחה המונח על כתפי העובדת כי נהגו כלפיה בשונה מהנדרש על פי הנוהל, דין התביעה להידחות, לגבי כלל השנים הנטענות.

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, מצאנו כי כל צד ישא בהוצאותיו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון