ביטוח נזקי הצפה

השופט ש. ברלינר:

1. המערערת השכירה למשיבה מס' 1 (להלן - המשיבה) נכס ששימש לסופרמרקט לפי הסכם שכירות מיום 19.10.86. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות לרוב, והן התבררו בכמה וכמה התדינויות בבית משפט השלום בחיפה. בת.א. 6551/90 נדונה תביעה כספית של המערערת. בת.א. 6317/96 נדונה המחלוקת הנוגעת לפינוי המושכר. מחלוקות כספיות נוספות באו לידי ביטוי בתביעת המערערת נגד המשיבים בת.א. 8175/94, ובתביעת המשיבים נגד המערערת בת.א. 11459/94, בבית משפט השלום בחיפה.

הדיון בשתי התביעות אוחד, ונשמע בפני כב' השופט סוקול. בפסק הדין מיום 24.1.01 החליט כב' השופט סוקול לדחות את תביעת המערערת בת.א. 8175/94, ואילו התביעה נגד המערערת בת.א. 11459/94 התקבלה בחלקה, כך שהמערערת חוייבה לשלם למשיבים סכום של 151,351 ש"ח, בצירוף הפרשים מיום הגשת התביעה עד לתשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ש"ח ומע"מ.

מכאן, ערעורה של המערערת.

2. הערעור נסב על שני נושאים. האחד נוגע לחישוב דמי השכירות עבור המושכר, והשני נסב על נזקים שנגרמו למשיבים בגלל הצפות בקומת המרתף של המושכר.

לטענת המערערת, יש לחשב את דמי השכירות לפי מדד ספטמבר 1986, ולא לפי מדד אוקטובר 1986, כטענת המשיבים שהתקבלה על ידי כב' השופט סוקול.ובאשר להצפות, טוענת המערערת כי יש להטיל את הנזק על המשיבים, שכן לפי חוזה השכירות היו הם חייבים לבטח את המושכר מפני נזקים, לרבות הצפה, ולא היה מוצדק, על כן, להפנות בקשר לכך דרישה כספית אל המערערת.

3. כאמור, חוזה השכירות נחתם ביום 19.10.86. תקופת השכירות החלה ביום 15.11.86. בעת כריתת החוזה, המדד האחרון שפורסם היה מדד ספטמבר 1986, שפורסם ביום 15.10.86. החוזה, כפי שהודפס מראש, התייחס בס' 8.2 שבו למדד שיהווה בסיס לחישוב דמי השכירות, הן לפי מועד הפרסום, והן לפי זהות המדד. באשר למועד הפרסום, קבע הנוסח המודפס מראש כי המועד הוא 15.10.86. באשר לזהות המדד, נכתב במפורש בנוסח המודפס "מדד ספטמבר 1986". הנוסח המודפס מראש של החוזה היה איפוא חד משמעי וקבע כי מדד הבסיס לדמי השכירות הוא מדד ספטמבר 1986, כך הן לפי זהות המדד והן לפי תאריך פרסומו.

אולם, בעת כריתת החוזה התנהל משא ומתן בין הצדדים באשר למדד הבסיסי.

המערערת חפצה שהקבוע בחוזה המודפס יישאר בעינו. המשיבים רצו לשנות את הבסיס לחישוב דמי השכירות, כך שהמדד הבסיסי יהא מדד אוקטובר 1986. בסופו של דבר נכרת ההסכם תוך הכנסת שינוי בנוסח המודפס מראש, באופן שהוא כולל כמה תיקונים בכתב יד. ראה ת/11 ו - נ/51.

בעניננו, נעשה תיקון בכתב יד על פני סיפרת החודש, ולפי החוזה כפי שנחתם, ניתן לקרוא בסעיף 8.2 לחוזה כי מדובר במדד המפורסם הן ביום "15.10.86" והן ביום "15.11.86". באשר למדד עצמו, בנוסח המודפס מדובר על "מדד ספטמבר 1986" ובנוסח החתום תוקן שמו של החודש בכתב יד: המילה "ספטמבר" נמחקה, ובמקומה נכתב "אוקטובר". מבחינת זהות המדד החוזה הוא חד משמעי ומדבר על מדד אוקטובר 1986.
מבחינת מועד פרסום המדד, החוזה הוא דו-משמעי ומדבר על זה שפורסם ביום 15.10.86 או על המדד שפורסם ביום 15.11.86.

4. כאמור, התחילה השכירות ביום 15.11.86. את דמי השכירות שילמו המשיבים מדי חודש בחודשו. כך נמשך הדבר לאורך שנים, כאשר החשבונית שהומצאה להם על ידי המערערת התבססה על המדד הבסיסי, מדד ספטמבר 1986, ודמי השכירות חושבו לפי זה, ושולמו למערערת בלא מחאה משך שנים. טענת המשיבים בקשר לכך, הועלתה לראשונה רק בהתדיינות דנן שתחילתה בשנת 1994. כב' השופט סוקול היה ער לנתונים האלה, לטענות הצדדים ולגירסאותיה, וכתב בפסק הדין:

"בפרשנות ההסכם על בית המשפט לנסות ולאתר את כוונתם המשותפת של הצדדים ואת החתימה. קינן ומר עיני העידו עדויות סותרות ואיש מהם לא זימן לעדות את שאר הנוכחים במעמד החתימה כמו עו"ד ברטוב ו/או עו"ד סיסו.
לעו"ד ברטוב לא היה כל קושי להעיד שכן נכח בכל דיוני בית המשפט (להבדיל מעו"ד סיסו אשר אינו מייצג את הצדדים וככל הנראה לא היה בארץ במהלך הדיונים). בהעדר עדויות נוספות על כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, אין לי אלא לנסות ולאתר כוונה זו בשים לב ללשון ההסכם, ולהתנהגות הצדדים בעת החתימה ולאחריה.

על פניו לשון ההסכם תומכת בעמדת סופרזול. המילה ספטמבר נמחקה באופן ברור במקומה נרשם חודש אוקטובר. ...

דומה שהגרסה כאילו מר עיני הסכים עם מר קינן לשנות חזרה את התאריך למדד ספטמבר אינה מתקבלת על הדעת. אם אכן כך הוסכם מה פשוט יותר היה מלמחוק את המילה אוקטובר ולרשום שוב ספטמבר?! ... גם העובדה שעו"ד ברטוב בשנת 1990 סבר, לאחר שעיין בחוזה, כי המדד הינו אוקטובר 1986 וכך רשם בכתב התביעה בתיק 6551/90, מעידה שלשון החוזה משקפת לכאורה הסכמה על מדד זה כמדד בסיס.

דומה שהתנהגות סופר זול במשך השנים אינה מצביעה על ויתור דווקא. כפי שניתן ללמוד מהתכתבויות (נ/6, נ/7, נ/8, ו - נ/9), ברור כי הצדדים ניהלו במשך כל השנים משאים ומתנים לעניין שוני שיעור דמי השכירות ולפיכך אין זה בלתי סביר להניח שעניין מדד הבסיס, של הסכום בחוזה המקורי נשכח. אולי ניתן ללמוד דווקא להיפך; ממכתבו של מר עיני מיום 26.12.86 (נ/8) ניתן ללמוד שמר עיני סבר שלגבי תקופת השכירות המתחילה מיום 15.9.88 ראוי להצמיד את הסכום למדד 10/88 כלומר מר עיני קיבל את העקרון שהמדד הידוע ביום תחילת תקופת השכירות מהווה מדד בסיס. לא ברור מדוע כאשר הסכם השכירות מתחיל ב 15.11.86 לא מקבל מר עיני את אותו עיקרון.

מן האמור מתבקשת להבנתי המסקנה כי הצדדים, כמתקשרים סבירים, התכוונו למדד 10/86, הוא המדד הידוע במועד תחילת תקופת השכירות. לשון החוזה מלמדת כך ההנחה לפיה נהגו בעלי הצדדים באורח סביר, מחייבת את המסקנה כי אם שונה התאריך חזרה, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בליווי תיקון מלא ולא היה מבוצע תיקון חלקי רק על ספרת החודש ללא שינוי בכיתוב לגופו."

5. ענין לנו באומד דעתם של הצדדים, כאמור בס' 25 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. דעה זו עשויה להשתמע מתוך החוזה, או מתוך הנסיבות.
ע.א. 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פד"י מט(2) 265. ר' גם ע.א. 6727/98 אריאב נ' כהן, תקדין עליון 2000(2) עמ' 363 וכן ע.א. 3978/99 אוליצקי נ' מנורה, תקדין עליון 2001(1) עמ' 552.

נראה לי כי מסקנתו של כב' השופט סוקול בדבר אומד דעתם של הצדדים באשר למדד הבסיסי (אוקטובר 1986), כפי שהוסקה לאחר בחינת החוזה כפי שנחתם ובדיקת נסיבות כריתת החוזה ואופן התנהגות הצדדים לאחר מכן, היא מסקנה אפשרית בנסיבות המקרה דנן. אמנם, אפשרית גם מסקנה שונה, אך כל עוד מסקנת הערכאה הראשונה אפשרית גם היא לאור הראיות, מתאימה לתכליתו של החוזה, ואינה בלתי הוגנת, לא נראה לי שעלינו להתערב בה.

כאמור לעיל, מסקנתו של כב' השופט סוקול נתמכת על ידי לשון החוזה כפי שנחתם, והכתוב בחוזה, מדד אוקטובר 1986, הוא ברור וחד משמעי ותואם גם את אחת האפשרויות של הכתוב בחוזה לגבי מועד הפרסום. מדד אוקטובר תואם ליום תחילת השכירות, 15.11.86, וקביעה זו משרתת באופן הוגן את תכלית החוזה.

בראיות ניתן למצוא גם הודאה של המערערת כי מדד אוקטובר 1986 הוא אכן מדד הבסיס לחישוב דמי השכירות. בסעיף 4 לכתב התביעה שהגישה המערערת בת.א. 6551/90 היא כותבת במפורש: "בהתאם להוראות סעיף 8(3) לחוזה הוסכם כי בתקופת ההארכה שכה"ד יעמוד ע"ס - 15,750 ש"ח צמוד למדד אוקטובר 1986...".

לא הייתי מתערב, על כן, במסקנתו של כב' השופט סוקול, בענין זה.

6. במהלך תקופת השכירות, הוצפה קומת המרתף של המושכר, בגלל עליית מי תהום, ובגלל ליקויי אטימה במושכר, שנבנה על ידי המערערת. חוזה השכירות כלל הוראה שלפיה אישרה המשיבה כי היא בדקה אותו והוא נמצא מתאים למטרותיה, והיא מוותרת "במפורש ומראש על כל טענה של אי התאמה עפ"י חוק המכר ו/או עפ"י כל חוק אחר" (ס' 2 לחוזה השכירות). ספק אם יש בכך להגן על המערערת גם מפני מום נסתר במושכר, כגון פגם באיכות הבניה של המושכר, כפי שהיה בעניננו, עליו לא יכלו השוכרים לדעת בעת כריתת החוזה.


המחלוקת בין הצדדים נגעה לחובת המשיבים לבטח את המושכר, לגבי נזקי הצפה בתקופת השכירות. סעיף 10.1 של חוזה השכירות קבע כי המשיבים יהיו אחראים בגין נזקים במושכר שהם תוצאת שימושו של השוכר במושכר. סעיף 10.2 קבע את אחריות המשיבים לנזקים העשויים להיגרם למי שנכנס אל המושכר, "מסיבה כל שהיא הקשורה כרוכה או נובעת מפעולותיו הישירות או העקיפות של השוכר במושכר...". אין בהוראות אלה כדי להטיל על המשיבים את נזקי ההצפה. בהמשך קובע סעיף 10 של החוזה, כדלקמן:

"10.3 השוכר מתחייב לבטח את המושכר בביטוח מקיף, לכל הסיכונים אשר יכלול כיסוי לנזקים העלולים להגרם, כתוצאה ממעשה או מחדל של השוכר מהשימוש במושכר על ידי השוכר, או לכל הבא מטעמו, או כל הנמצא במקום מכוחו או הנמצא בקשר עסקי עמו בסך -.1,500,000 ש"ח צמודים.... וכן כנגד הפסדי שכ"ד עד לשיקום המבנה...

10.4 פוליסת הבטוח הנ"ל תכלול גם את המשכיר כנהנה אולם סכום הבטוח יועבר לשוכר מיד עם קבלתו מחברת הבטוח והוא מתחייב לשקם את המושכר בכספי הבטוח כדי שיוכל להמשיך ולנהל את העסק במושכר, למעט אותו חלק מכספי הבטוח הבאים להבטיח את תשלום שכה"ד עד לשיקום המבנה, שישארו בידי המשכיר.

פוליסת הבטוח תכלול תנאי כי לחברת הבטוח לא תהיה זכות תחלוף כנגד המשכיר או כנגד חברת הבטוח שלו אם גם המשכיר יערוך בטוח.

10.5 השוכר מתחייב לבטח את עצמו והמושכר הנ"ל, בבטוח נגד תביעות וסיכוני צד ג', ולגרום לכך שהמשכיר יהיה מכוסה בפני כל תביעה שהיא מטעם צד ג' שנפגע או ניזוק בשטח המבנה, ללא זכות תחלוף מהמשכיר או חברת הביטוח שלו גם אם המשכיר יערוך בטוח."

7. כב' השופט סוקול הסתמך על ההוראה שבסעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 וקבע, כי "אין ספק שסעיף זה מטיל על עיני כמשכיר חובה לתקן פגמים במושכר, למעט אלו שנובעים משימוש או החזקה של השוכר. מכאן שהחובה לתיקון ההצפות היתה של עיני. עיני לא התכחשה לחובה ואף ביצעה תיקונים ...
שכלל לא פתרו את הבעיה".

בכתב התביעה טענה המשיבה שהמערערת חייבת לפצותה על נזקים שנגרמו לה, לרבות בגלל ההצפה "מכוח התחייבויותיה עפ"י חוזה השכירות, דיני החוזים הכלליים ודיני הנזיקים" (סעיף 16 לכתב התביעה). בכתב ההגנה הוכחשו טענות המשיבה, ובסעיף 25 נטען כי המשיבה לא מסרה למערערת פוליסת ביטוח כנדרש על פי החוזה ועוד נטען לחילופין כי המשיבה "תבעה וקיבלה מחברת הביטוח שלה את נזקיה, אם היו, ואין היא יכולה להיפרע פעם נוספת בגין אותו נזק". בערעור טוענת המערערת ל"היעדר התייחסות תמוהה בפסק הדין לחיובם של המשיבים להפעיל את פוליסת הביטוח אותה התחייבו לערוך ואשר היתה קיימת בפועל", (ההדגשה במקור, עמ' 2 של כתב הערעור) לאורך תקופת השכירות ובעת ההצפה.

8. הביטוח שעשתה המשיבה למושכר (נ/1) כלל בפרק 2 של הפוליסה את ביטוח המבנה. סעיף א(3) בפוליסה הכליל בביטוח "נזקי נוזלים והתבקעות", דהיינו:
"הימלטות בלתי צפויה של נוזלים כתוצאה מהתבקעות, הצפה, נזילה או עבירה על גדותיהם של דוודים, מיכלים, צנרת, ברזים, מתקני ביוב והסקה, למעט אובדן מים וכל נוזל המסופק ישירות ממקור חיצוני. כמו כן מחוסה נזק שנגרם לכלי הקיבול עקב התבקעותם בעת הכילם נוזלים אלה, אך למעט נזק שנגרם על ידי הרעה הדרגתית במצבם". הביטוח כלל גם נזקי טבע ושיטפון מחמת "נזק על ידי עליה על גדותיהם או על גובהם הרגיל של ים, אגם, נחל, ואדי, באר או מקוה מים אחר", וכן בגלל "הצטברות או זרימה על פני הקרקע, או מתחת לה, של מי גשמים או שלגים מחוץ לדרכי זרימתם הרגילות".

9. נראה לי, שגם בנושא זה יש לדחות את טענות המערערת. ראשית, הוברר כי המשיבה לא פנתה ולא קיבלה מאת המבטח תגמולי ביטוח בגין נזקי ההצפה ואין לקבל את טענת המערערת שהמשיבה מנסה להיפרע פעמיים בגין אותו הנזק.

באשר לסעיף 10 של חוזה השכירות, הרי שסעיף 10.3 של החוזה נוקט, בין היתר, במונח "כל הסיכונים", ונדרש כי ביטוח זה "יכלול כיסוי לנזקים העלולים להיגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של השוכר מהשימוש במושכר על ידי השוכר". אך אין לומר, לפי מטרת החוזה, שהמשיבה היתה חייבת לבטח את המערערת מפני נזקים למושכר שהם תוצאת הפרת התחייבויות המערערת לתת בידי המשיבה מושכר אטום כראוי לנזילות מבחוץ, העשויות להיגרם עקב עליית מי התהום. מטרת הביטוח אותו נטלה על עצמה המשיבה, היתה ביטוח אחריותה שלה כלפי המערערת, ולא לבטח את המערערת בגין הפרת התחייבויותיה. שלילת זכות התיחלוף אינה מצדיקה פירוש אחר.

10. הצעתי היא, על כן, כי נדחה את הערעור.

ש. ברלינר - שופט

השופט י. דר:

1. ככל שהדבר נוגע לשאלת מועד מדד הבסיס של קביעת דמי השכירות, אני מצטרף לדעתו של חברי השופט ברלינר.

הגיונם של דברים, על פי תאריך החתימה על החוזה, תומך בכך שמדד הבסיס הוא זה שהודפס מלכתחילה בחוזה. שינויו של המועד לאחר מכן, מצביע על חריגה מן ההסכמה הראשונית.

בית המשפט שמע הסברים סותרים לשינויים אלה, ובחר באחד ההסברים. יש הגיון מסויים בהסבר זה, אם כי מולו ניצבים סימני שאלה, כמו למשל, התנהגותם של המשיבים בתקופה שלאחר מכן.

עם זאת, סימני השאלה קיימים בשני הכיוונים. בית המשפט לא התעלם מסימני שאלה אלה, והגיע למסקנה הנראית לי אפשרית ואינה מופרכת. לפיכך, גם אני סבור, כחברי השופט ברלינר, שאין מקום להתערבות בענין זה.


2. הנושא השני שעלה בערעור, ענינו הפיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב חדירת מים למרתף.

בענין זה קבע בית המשפט קביעות שבעובדה על יסוד ראיות שהיו בפניו, וגם בקביעות אלה אינני רואה פגם.

השופט סוקול קבע שההצפה של המרתף "... לא נגרמה מחדירת מים דרך דלת הכניסה אלא מקירות המבנה... חדירת מים דרך סף שבור רק בחלקו אינה יכולה לגרום להצפה כפי שתוארה על ידי העדים... גרסת עיני כי המים חדרו דרך צנרת המים שבקירות אף היא לא הוכחה" (סעיף 43 בפסק הדין).

3. השופט סוקול הוסיף והצביע על כך, שהמערערת לא הביאה חוות דעת של מומחה ובעיקר לא הביאה את מי שביצע עבודות איטום במרתף מטעמה לאחר פינוי המושכר.
עוד תמך מסקנתו, לפיה ההצפה לא נבעה מן הנימוקים שנתנה המערערת, בכך שמדובר בכמויות מים של ממש, והיה צורך במשאבות כדי לפנותם.

במסקנות אלה של השופט סוקול, איני רואה מקום להתערב והן נראות לי מבוססות דיין.

4. משנדחו הטענות כי ההצפות נבעו ממעשים או ממחדלים של המשיבים, ברי שהחובה לביצוע התיקונים, ולנשיאה בנזקים נלווים, חלה על המשכיר, הוא בעל הנכס, כלומר - המערערת.

לנושא זה נזקק השופט סוקול בסעיף 45 לפסק הדין, וגם מסקנה זו, לפיה המערערת אחראית לנזקים מקובלת עלי, ואיני רואה מקום להתערב בה.

5. בהמשך דן השופט סוקול בפרטי הנזק עקב ההצפות, והוא מתיחס לכל אחד מהם, כאשר הוא מקבל חלק ודוחה חלק. לא מצאתי בפסק הדין התיחסות לשאלה של ביטוח המבנה והתכולה בפני נזקים, ותביעה למבטח לקבל פיצויים עקב הנזק.

6. בסעיף 10.3 של חוזה השכירות, קיבל עליו השוכר, בין השאר:

"... לבטח את המושכר בביטוח מקיף, לכל הסיכונים אשר יכלול כיסוי לנזקים העלולים להגרם, כתוצאה ממעשה או מחדל של השוכר מהשימוש במושכר על ידי השוכר, או לכל הבא מטעמו, או כל הנמצא במקום מכוחו או הנמצא בקשר עסקי עמו בסך 1,500,000 ש"ח צמודים למדד ספטמבר 1986, וכן כנגד הפסדי שכ"ד עד לשיקום המבנה בסכומים הנקובים בסעיף 8 לעיל"


בסעיף 10.4 הוספה פסקה: "פוליסת הבטוח תכלול תנאי כי לחברת הבטוח לא תהיה זכות תחלוף כנגד המשכיר או כנגד חברת הבטוח שלו אם גם המשכיר יערוך בטוח".

7. השופט סוקול לא דן במסגרת נזקי ההצפה במרתף בשאלת הביטוח, אף שזו עלתה במפורש בכתבי הטענות ובמהלך הדיון.

השאלה של ביטוח מפני נזק עלתה כבר בכתב ההגנה שהגישה המערערת, כטענה לאי הקטנת הנזק.

בצדה של טענה כללית זו, טענה המערערת גם לענין הביטוח. בסעיף 25 בכתב ההגנה, כתבה המערערת כי המשיבה לא מסרה לה פוליסה, וכן כי המשיבה תבעה פיצוי מן המבטחת וכי קיבלה אותו.

8. יתכן שהסיבה להמנעות מבחינת שאלה זו, אם כי הדבר לא נכתב בצורה מפורשת בפסק הדין, היא שהשופט הגיע למסקנה, בפרק בו דן בהרחבה בשאלה של התאמת פוליסת הביטוח להתחיבויות, ובשאלה אם אי התאמה כזו מקימה למערערת עילת ביטול של החוזה, כי "בסעיף 10.3. [לחוזה השכירות] הסכום מתייחס לביטוח הרכוש רק מפני נזקים שעלולים להיגרם למבנה כתוצאה ממעשה או מחדל של השוכר או מהשימוש במושכר".

9. אני חולק על הפרשנות שנתן השופט סוקול לסעיף האמור בחוזה השכירות, אבל איני סבור שיש לכך נפקות בדיון בשאלת הנזק (להבדיל מן הדיון שערך השופט בפרשה זו, בשאלה אם תאמו הפוליסות את ההתחיבויות שנטלו עליהם המשיבים).

ככל שהדבר נוגע לצמצום הנזק על ידי הפעלת הפוליסה, המבחן הוא נוסחה של הפוליסה.

בניגוד לדעתו של השופט סוקול, אני סבור שהתחיבותה של השוכרת בסעיף 10.3 איננה רק לכיסוי נזקים הנגרמים על ידי השוכרת, אלא גם לכיסוי נזקים הנגרמים על ידי צד שלישי ובכללם המשכירה.

10. עיון בפוליסה שהוציאה חברת מגדל למשיבים (נ/1) מעלה שאין בו סייג כזה.

בפרק 1 "ביטוח אש מורחב בתכולה" סעיף א.5.ד.2., נקבע שהביטוח מכסה "...
הצטברות או זרימה על פני הקרקע, או מתחת לה, של מי גשמים או שלגים מחוץ לדרכי זרימתם הרגילים".

11. הבה נראה כיצד באו הטענות לידי ביטוי בהליך.

וכך נכתב בסעיף 25, 26 ו-27 של תצהיר העדות הראשית של ירמיהו עיני, מנהלה של המערערת:

"25. מאחר וכל הבנין נמסר לפי חוזה השכירות לידי סופרזול והוא היה כולו בחזקתה ללא מחזיקים נוספים מטעמי, עמדתי על כך שכל קלקול או נזק שיהיו בבנין יתוקנו על ידי סופרזול ויעשה גם ביטוח מקיף על ידי סופרזול בכל הבנין.

הדברים קבלו, ביטוי בסעיף 10 לחוזה על כל סעיפי המשנה שבו.

26. נודע לי כי במהלך תקופת השכירות אירעו נזקים שונים במושכר וידוע לי כי סופרזול תבעה מחברת הביטוח פיצוי על נזקים אלה.

27. אני מאמין כי אילו נגרמו לסופרזול נזקי הצפה במושכר, היא לא היתה מהססת לתבוע נזקים מחברת הביטוח שלה והימנעותה מהגשת תביעות בשל נזקי הצפה מצביעה בעליל על כך שלמעשה לא היו כל הצפות במושכר ולא נגרמו לה כל נזקים בשל הצפות כביכול".

12. כפי שעולה מן הכתוב בתצהיר, הטענה בדבר קיומו של ביטוח עולה כאן אך ורק כאמצעי לערער את אמינות טענותיהם של המשיבים, לפיהם היו נזקי הצפה, ואינה מועלית כטענה בדבר צורך להקטין את הנזק, אבל טענה זו עלתה בכתב ההגנה, כנדרש.

הטענה בדבר אי צמצום הנזק היא טענה משולבת של משפט ועובדה, ודי בהעלאתה כדי להעמיד את השאלה לבירור (ע"א 605/88 תבורי-בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מה(2) 1, 16).

13. מעיון בפרוטוקולים מתברר שהענין עלה גם במהלך הדיונים, ובעיקר כאשר נדרשו עדי המשיבה להסביר מדוע לא פנו לחברת הביטוח בקשר לנזקי ההצפה, שחזרו ונשנו מדי חורף.

רואה החשבון וטנשטיין, ששימש כחשב של המשיבה, נשאל בענין זה, והשיב שאינו זוכר מדוע לא הוגשה תביעה. הוא הכחיש שהדבר נבע מהעדר מסמכים (עמ' 20 מש' 18).

המשיב מס' 2, מנהלה של המשיבה, שנשאל בענין זה השיב "החשבים טיפלו בנושא הביטוח. אני לא יודע האם פנינו לחברת הביטוח או לא" (עמ' 38 מש' 17).
כלומר, עדי המשיבה לא נתנו כל הסבר לחוסר מעש זה.

14. נסיונו של ב"כ המשיבים לתת הסבר משלו במהלך שמיעת הערעור, לפיו, סברה המשיבה שהנזק אינו מכוסה בפוליסה, אינו משכנע, ואינו יכול לבוא במקום תשובה שבעובדה מפי עדי המשיבה, שלא ניתנה.

אפילו הייתי מקבל את תשובתו של עורך הדין כתשובה מוסמכת של המשיבה, הרי זו אינה אמורה להיות "שומר הסף" של המבטח. גם אם החליטה לשמש "מסנן" של התביעות, אין המשיבה יכולה לגלגל את התוצאה לפתחה של המערערת.

15. אם נמשיך מעט בהיפותיזה, אף שאין לה יסוד שבעובדה, אני חושש שאפילו היתה המשיבה תובעת פיצוי מן המבטח ואפילו היתה מקבלת פיצוי, היה חשש שהמבטח יתבע את המערערת בתביעת תחלוף, שכן המשיבה הפרה התחיבותה בחוזה השכירות לדאוג לסעיף הפוטר את המערערת מתביעת תחלוף.

16. נראה לי שניתן לתמצת את העובדות בפרשת הביטוח כדלקמן:

1. המשיבה קיבלה עליה, בחוזה, לבטח את המשיבה;

2. המשיבה התחייבה שהביטוח יכסה נזק למושכר, ויבטיח את המערערת בפני תביעת תחלוף.

3. המשיבה לא דאגה לשלב בפוליסה פטור למערערת מתביעת תחלוף.

4. המשיבה בחרה שלא לתבוע את המבטח בגין נזקי המים.

5. המשיבה תובעת נזקים אלה מן המערערת.

17. כאשר קיבלה עליה המשיבה כלפי המערערת, התחיבות לבטח אותה בפני סיכונים העלולים להגרם לה מחמת רשלנות המערערת, ומשלא עשתה כן, בין אם לא הוציאה פוליסה מתאימה ובכך הפרה את התחיבותה ובין אם הוציאה פוליסה אבל לא תבעה על פיה, הדין צריך להיות אחד - השוכרת הופכת להיות "המבטחת של עצמה", ואין לה זכות תביעה מן המערערת.

18. אם תשמע דעתי, נתערב בפסק דינו של השופט סוקול, בכך שנבטל את הקביעות שקבע בפסק דין, לפיהן על המערערת לשלם עבור הפריטים "סחורות שניזוקו...

מתקני קירור... משאבות... ומחסנאי נוסף...", ונשאיר את החיוב בהשבת תשלומי יתר בלבד.

כפועל יוצא מתיקון זה, אני מציע לחברי להפחית את שכר טרחת עורך דין והוצאות שהועמדו על סך 30,000 ש"ח, ולהעמיד אותם על סך 20,000 ש"ח בתוספת סכום השווה למע"מ.

עוד הייתי מעמיד את חיובה של המערערת בענין אגרות ביהמ"ש על רבע מן הסכום ששילמה המשיבה.

השופטת ב. גילאור [אב"ד]:

אני מצטרפת לאמור בפסק דינו של כב' השופט דר.

ב. גילאור - שופטת [אב"ד]

הוחלט ברוב דעות השופטים ב. גילאור [אב"ד] ו - י. דר לקבל את הערעור בחלקו, כאמור בסעיף 18 לחוות דעתו של כב' השופט דר. כמו כן הוחלט לחייב את המשיבים, ביחד ובנפרד, לשלם למערערת את הוצאות הערעור בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות על הצפה

  2. ביטוח הצפה גשם

  3. ביטוח נזקי הצפה

  4. ביטוח הצפה מרתף

  5. ביטוח הצפת מבנה

  6. ביטוח הצפה סערה

  7. ביטוח הצפה במפעל

  8. אחריות העירייה להצפה בדירה

  9. אחריות העירייה על הצפת רכב

  10. אחריות העירייה על הצפה בעסק

  11. אחריות העירייה להצפות בגלל גשם

  12. אחריות נציגות הבית המשותף על הצפה

  13. אחריות העירייה על הצפת רכב בגלל גשם

  14. הצפה בעקבות שלולית שהייתה על הכביש כתוצאה ממי גשמים שלא התנקזו

  15. תביעה בעקבות הצפות חוזרות ונשנות בדירה בעטיה של צנרת הביוב המשותפת

  16. תביעה בגין הצפה במשרד כתוצאה מהתבקעות צינורית המחברת את צינור המים לכיור

  17. תביעה בגין נזקים למוסך בעקבות אירועי הצפה כתוצאה מיציקת בטון במרזב משותף

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון