ביטוח נפילה מסוס


1. התביעה שבפני היא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע – יליד 1954, לטענתו, כתוצאה מנפילה מסוס דוהר.

ע"פ הנטען בכתב התביעה – הנתבעים 2,3 הפעילו והיו הבעלים של חוות סוסים בקיבוץ שמרת (להלן: "החווה"). הנתבעת 1 הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, המבטחת של החווה.

בתאריך 13.5.06 בעת שהתובע רכב על סוס במסגרת טיול רכיבת סוסים של החווה, החל לפתע הסוס לדהור והתובע נפל ונחבל בגבו.

כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בחוליה D12 בגב. מומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר טנצמן, קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10%.

כפי שיפורט להלן, מצאתי כי דין התביעה להידחות בהעדר אחריות. לפיכך, אינני מוצאת להרחיב ולפרט בשאלת הנזקים הנטענים, אם כי בחלקו השני של פסק הדין, אתייחס בתמצית גם לרכיב הנזק, אילו הייתה התביעה מתקבלת.

2. לעניין נסיבות התאונה העידו: התובע, אשתו (להלן גם: "סנדי"), החבר של בת התובע (להלן: "אוהד"). כן העיד הנתבע 3 (להלן: "עינב"). בנוסף, לעניין הנזקים העיד מטעם התובע בנו-יוחאי.

ביום התאונה הגיעו התובע, אשתו, אוהד וכן בת התובע, לחווה לצורך טיול רכיבת סוסים. המדובר בחוות סוסים טיפולית. יוחאי – בנו של התובע, היה חבר של הנתבע 3 ולפיכך הזמין למשפחתו טיול רכיבת סוסים בחווה.

ע"פ הנטען בתצהיר התובע, למרות שלפני הטיול קיבלו מעינב הסבר לגבי הרכיבה, לא הזהיר אותם עינב מפני האפשרות שהסוס ידהר או ישתולל פתאום. במהלך הטיול, כשעצרו לאתנחתא, החלה הסוסה עליה רכב התובע לדהור במהירות תוך שהיא פונה ימינה בחדות והתובע הועף מעליה ארצה ונחבל בגבו.

בניגוד לגרסה זו, טען עינב בתצהירו כי התאונה ארעה מאחר שהתובע האיץ בסוסה, יצא מסדר הרכיבה הקבוע ובניגוד להוראת עינב עקף את עינב ולא נשמע להוראות עינב לחזור לסדר הרכיבה. לטענת עינב, לפני היציאה לטיול ובמסגרת ההדרכה לתובע ומשפחתו, הבהיר להם את הוראות הבטיחות, כיצד רוכבים, כיצד אוחזים במושכות, כיצד מכוונים את הסוסים, כיצד צועדים לעניין סדר ומרווחים והסביר כי יש לשמור על קצב הליכה איטי ולא להדהיר, או להאיץ בסוס ואף בוצעה הדגמה. לטענת עינב, האצת התובע את הסוסה מחוץ לסדר הרכיבה היא שגרמה לסוסה לנסות ולחזור חזרה אל קבוצת הרוכבים ולכן הסתובבה לימין מסלול הרכיבה והתובע נפל כתוצאה מכך.

בתצהיר טען עינב כי במסגרת הסבריו לפני הטיול, אף שאל, האם מישהוא סובל מבעיה רפואית כלשהיא. אולם, התובע לא סיפר לו על בעייתו האורטופדית בגב.

עינב הכחיש כי הנפילה ארעה בעת שהסוסה הייתה במצב של עמידה וטען כי היה זה בעת שהיו בתנועה, כשהתובע רכב מלפנים כשהוא מאיץ בסוסה.

3. כפי שיפורט להלן, בעדות עדי התובע מצאתי סתירות לעניין אופן התרחשות התאונה. אמנם, גרסתו של עינב כאילו התובע האיץ בסוסה לא נתמכה בעדות נוספת, אולם ההלכה היא שנטל הראיה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". כאמור בגרסת התובע נפלו ספקות נוכח הסתירות בעדויות עדיו. אולם, אינני נדרשת לקביעה בשאלה האם אכן התובע האיץ בסוסה, אם לאו, שכן בכל מקרה, וגם אם הנפילה ארעה בעת שהסוסה הייתה בעצירה ולפתע החלה לדהור, כטענת התובע, לא מצאתי כי חלה אחריות כלשהיא לאירוע התאונה על הנתבעים.

ראשית אציין כי בין תצהיר התובע לעדותו בחקירה ואף בין עדות עדיו, נפלו סתירות כדלקמן:

בתצהירו טען התובע כי הסוסה החלה לדהור, תוך שהיא פונה ימינה בחדות ואז נפל. בחקירתו תיאר התובע כיצד עזב את הרצועות בהן אחז (עמ' 13, שורה 31), כשלפתע הסוסה קודם סטתה ימינה דהרה ואז נפל. התובע לא זכר האם סדר הרכיבה היה בשורה או בטור. כאמור, מהחקירה בניגוד לתצהיר, השתמע כאילו הסוסה בעצם פנתה ימינה ואז החלה לדהור.

אוהד טען כי הסוסה דהרה קדימה ולא הזכיר כל פניה ימינה. אוהד זכר באופן ברור כי בעת התאונה רכבו בטור והיו במהלך רכיבה איטית (עמ' 22 שורה 27-32, וכן עמ' 23 שורות 1-4). עדות זו של אוהד עומדת בסתירה לעדות התובע בדבר התרחשות התאונה במהלך אתנחתא וכן בדבר סטיית הסוסה ימינה.

גם סנדי העידה כי רכבו בטור, אלא שלטענתה, הסוסה לא פנתה ימינה וכלל לא דהרה קדימה, אלא קפצה. "מכלום הוא פתאום עף באוויר והוא עף לכיוון השני" (עמ' 25, שורה 23). בהמשך, כשנשאלה סנדי במפורש לעניין אפשרות הדהירה, שבה והדגישה כי הסוסה לא דהרה. "לא. אם הסוסה הייתה דוהרת קדימה, הוא היה נופל אחורה אבל הוא עף הצידה". (עמ' 25, שורה 31).

בנוסף לסתירות אלו אציין כי המשתתפת הנוספת בטיול – ביתו של התובע, לא העידה מטעם התובע, וגם בכך יש להטיל ספק במהימנות גרסת התובע. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

3. בצד סתירות אלו קיימות עובדות העולות מעדויות העדים כולם והן: כי מדובר בטיול שעד התרחשות התאונה, התנהל בשלווה, כי המדובר בסוסים רגועים המשמשים לרכיבה טיפולית וכי לא היו כל סימנים מקדמיים לגבי "דהירתה", או "סטייתה ימינה", או "קפיצתה" של הסוסה. ראה בעניין זה עדות אוהד כי הפעולה שעשתה הסוסה הייתה פתאומית ובניגוד לכל האווירה שהייתה עד אותו רגע (עמ' 23, שורות 31-32), כי הרכיבה הייתה איטית (עמ' 22 שורה 22, ועמ' 23 שורה 1), כי הסוסה לא הראתה קודם לאירוע כל עייפות, או עצבנות (עמ' 23, שורות 18-19).

בעניין זה ראה גם בעדות התובע כי עד האירוע, הכל היה שלו ורגוע (עמ' 14, שורות 6-7), וכי גם הסוסה עליה רכב (ושבעדותו "נזכר" לפתע כי הייתה זקנה), הייתה עד מועד האירוע שלוה ושקטה: "היא הלכה בעצמה, לא עשיתי שום דבר. היא לא קפצה בכלל. הרגשתי בטוח מאוד", וכן ראה עדות סנדי בדבר ההליכה האיטית בה צעדו במהלך הטיול.

עוד שוכנעתי מן העדויות כי בטרם יצאו לטיול, הסביר עינב לתובע ומשפחתו את נהלי הרכיבה, אופן הרכיבה לרבות אופן עצירת הסוסים, סדר הרכיבה. עינב אף הדגים ותידרך את התובע ומשפחתו בעניין הרכיבה, ואף וידא כי יחבשו קסדות. ראה בעדות התובע: "הוא נתן לנו כובעים, הסביר לנו איך רוכבים על הסוס ואיך עוצרים ... הוא הראה לנו איך לעלות על הסוס ואיך לעצור אותו ואיך ללכת ברווחים, הוא לא אמר לא להאיץ. הוא אמר לנו שהסוס מתנהל בהליכה". (עמ' 12, שורות 4-10). עדות זו מצביעה על כך שאין המדובר בהסבר קצר כפי שהשתמע מתצהיר התובע.

בהערת אגב אציין כי לא ברורה לי הרלוונטיות של אמירת התובע כאילו עינב לא אמר להם לא להאיץ, שהרי לדידו של התובע כלל לא האיץ בסוסה?!


וכן ראה בעדות אוהד בדבר ההסבר שקיבלו ( עמ' 22 שורות 3-4), וכן בשורה 9 "הוא הסביר לנו איך אני עולה על הסוס, מה כל דבר מסמן, רגליים פתוחות, סגורות, איך עוצרים", וכן ראה עדות סנדי בדבר ההסבר עמ' 24, שורות 30-31.

לאור האמור, בניגוד לנטען בסיכומי התובע, אין המדובר ברכיבה ללא תדרוך והכנה, אלא ברכיבה שבוצעה לאחר הסבר והדגמה מקיפים.

הנה כי כן המדובר בסוסים רגועים שעד מועד התאונה התנהלו באופן שליו ורגוע ושלא היו בגדר סוסים מועדים – דהיינו שכבר בעבר מי מהם השתולל, או דהר בפראות. המדובר בטיול איטי, באווירה שלווה, שקדמו לו הסבר, תדריך והדגמה. ראה גם את עדות הנתבע שבעניין זה נמצאה מהימנה בעיני: "אני הסברתי לתובע שהסוס הוא חיה נטרפת במהלך ההסבר שלי הסברתי גם שיש סדר מסוים שהסוסים יוצאים לטיול. העלתי את הרוכבים לסוסים. הסברתי להם את הסדר, ראיתי שכולם שולטים על הסוסים בחצר אחרי שאני הדגמתי להם והסברתי, העלתי אותם על הסוסים וסידרתי את הסוסים שיהיה להם נוח. הבחנתי שהם שולטים בסוסים, הם רכבו במגרש לפני שהם יצאו ולאחר מכן יצאנו לפי הסדר שקבעתי מראש".

4. מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי לא נפל כל דופי בהתנהלות הנתבעים וכי על התובע אשר בחר לצאת לטיול רכיבת סוסים, היה להביא בחשבון כי מטבע הדברים, רכיבה על סוס כוללת בחובה סיכון טבעי, שלא ניתן למנוע, של נפילה מהסוס. במקרה דנן הנתבעים לא יכלו למנוע את הנפילה, שכן כאמור אין המדובר בסוסה שניתן היה לצפות דהירתה הפתאומית. עד רגע התאונה, הטיול התנהל באווירה רגועה, הסוסים פסעו בשלווה ובאיטיות, ולא הוצגה כל ראיה למחדל מצד הנתבעים אשר הוא שגרם להיבהלות הסוסה, ולדהירתה או קפיצתה.

אדגיש כי לא נטען ולא הוכח כי המדובר היה במסלול מסוכן, או מסלול הכולל מכשולים שבגינם מעדה הסוסה, או נבהלה. לא הוכח כי היה סיכון בלתי טבעי בגינו ארעה התאונה.

לאור האמור, אינני מוצאת רלוונטיות בטענת התובע בסעיף 5.4 לסיכומיו כאילו הנתבע לא דאג לסייר בשטח עובר לטיול לוודא שאין שם חפצים, או דברים שעשויים להבהיל את הסוסים. משלא הוכח ואף לא נטען כלל, כי קפיצת או ריצת הסוסה נבעה מחפץ, או מכשול, שהיו בשטח, הרי ממילא אין כל קשר סיבתי בין הטענה לבין התרחשות התאונה.

בעניין זה אפנה לדברי ביהמ"ש בע"א (י-ם) 3474/09 ליאת שם טוב נ. ד.ב.ש גידול סוסים בע"מ (בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון ביום 12.5.10). נראה כאילו הדברים שנאמרו בפסק הדין זה מתאימים במדויק למקרה דנן, שכן גם במקרה שבפני המדובר בסוסים רגועים שנועדו לרכיבה טיפולית:

(הדברים שנאמרו בפסק דין זה צוטטו בע"א (חיפה) 1155-07-09 לוי נ. וייל ג'יל אורוות הקיסר):

"בהקשר זה יש להעיד כי גם רוכבים ותיקים עלולים במקרים מסוימים, ולאחר שנים ארוכות של רכיבה, ליפול מסוס, נוכח העובדה שמדובר בבעל חיים, ועל כן התנהגותו אינה ניתנת לחיזוי מדויק ואינה ניתנת לשליטה מוחלטת. בעניין זה די להפנות אל עדותו של המדריך עצמו, שהינו בעל ותק של שש שנים ואלוף הארץ ברכיבה שלוש פעמים ברציפות, שציין: "אני רוכב ותיק ונפלתי לפני חודש מסוסה שנבהלה. לא הצלחתי להשתלט ונפלתי ..."

אכן, המערערת היתה עדיין בגדר תלמידה והיתה רשאית לסמוך על המשיבה שתקנה לה מיומנות רכיבה בסביבה בטוחה ותוך נקיטת אמצעי הזהירות המתבקשים. אלא שבהתחשב בסיכון הרגיל של נפילה מסוס ובהיעדר ראיה על קיומה של חובה לנקוט באמצעי זהירות שהיה צריך לנקוט בו להבטיח מפני סיכון בלתי צפוי, נתון זה, של היות המערערת עדיין תלמידה, כשלעצמו, אינו יכול לשנת מהמסקנה אליה הגעתי.

הסוסה, כמו כל בעל חיים אחר, אינה מכונה מתוכנתת ולא ניתן לחזות ולצפות בדיוק מוחלט את התנהגותה. המדריך העיד כי מדובר בסוסה מבוגרת המשמשת ללימוד תלמידים מתחילים, אך ברי לחלוטין כי גם סוסה בעלת אופי נוח מעין זה, עשויה בנסיבות מסויימות להיבהל ולהתנהג בצורה לא רגועה. זוהי התנהגות טבעית של בעל חיים, המגיב להתרחשויות השונות הקורות סביבות. עוד יש להדגיש, כי מעדות המדריך עולה כי הסוסה עליה רכבה המערערת כלל לא השתוללה, אלא נבהלה (ככל הנראה מרעש כלשהו), פתחה בדהירה קצרה ולבסוף נעצרה והסתובבה אל עבר מקור הרעש. על פיו נראה כי מדובר בתגובה רגילה וצפויה של בעל חיים לאירוע הגורם לו לבהלה.

כך או כך, אדם המבקש לעסוק בתחביב או בספורט הנוגע לבעלי חיים, ובכלל זאת רכיבה על סוסים, צריך לדעת כי מדובר ביצורים בעלי אינסטינקטים טבעיים, שאינם ניתן לאילוף מוחלט, ועל כן המגע עימם טומן בחובו סיכון מסויים אותו לא ניתן למנוע.

מדובר בפעילות ספורט הכרוכה במגע וטיפול בבעלי חיים, ועל כן היה על המערערת לדעת כי טמון בה סיכון מסויים, ובאופן ספציפי סיכון הכרוך בנפילה מהסוס. זהו סיכון שהמערערת בחרה ליטול על עצמה כאשר החליטה ללמוד לרכב על סוסים באופן עצמאי. מפני סיכון טבעי ורגיל אין צורך להזהיר אדם בגיר שאין סיבה להניח כי לא יהיה מודע לו.

לסיכום יובהר, כי נקודת המוצא היא, שנפילת רוכב מסוס היא בגדר סיכון רגיל המתלווה לפעילות הרכיבה, שאין מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות מפניו, אף אם מדובר בסיכון שניתן לצפותו. אכן, אין בעיקרון האמור כדי לשלול קיומה של חובת זהירות קונקרטית וקביעה שחובת הזהירות הופרה, כאשר נלווה לרכיבה סיכון שאינו רגיל." (הדגשות שלי ר.א).

וראה בעניין זה גם ע"א 1155-07-09 המוזכר לעיל, אשר שב וקבע כי נפילה מסוס היא עניין תכוף וכי אדם המבקש לעסוק בספורט, כגון רכיבה על סוסים, צריך לדעת כי מדובר ביצורים בעלי אינסטינקטים טבעיים שאינם ניתנים לאילוף מוחלט וכי הפעילות כרוכה בסיכון. נקודת המוצא היא כי נפילה מסוס היא בגדר סיכון רגיל המתלווה לרכיבה שאין מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות מפניו, זולת אם מדובר בסיכון שניתן היה לצפותו.

במקרה דנן, כאמור, אין המדובר בסוסה שניתן היה לצפות שתדהר, או תקפוץ לפתע ולא הוכח כי הייתה זו סוסה שבעבר נהגה כך. כן לא הוכח כי היה מדובר במסלול קשה או בעל מכשולים שניתן היה לצפות כי יגרום לסוסה להיבהל. המדובר היה בטיול רכיבה שהנתבעים נהגו לערוך מעת לעת (כאחת לשבוע, לפי הביקורים בחווה ראה עמ' 30 שורות 29-30), ואשר התנהלו באווירה רגועה, עם סוסים שלוים שנועדו לרכיבה טיפולית.
אין המדובר כאמור בסוסים מועדים, סוסי בוקרים או סוסי עבודה, ואין המדובר בפעם הראשונה בה נערך הטיול עם הסוסים. המדובר ב-4 רוכבים בלבד (מתוכם אחת בעלת ניסיון ברכיבה על סוסים), כשמדריך הרכיבה התלווה אליהם והשגיח עליהם בצמוד במשך כל מהלך הטיול. התובע לא הצביע על כל נתון: מכשול במסלול, או במקום, או באופי הרכיבה, או כיו"ב, אשר בגינו ניתן היה לצפות כי הסוסה המאולפת, הרגועה והשלווה תקפוץ או תרוץ לפתע.

5. אציין כי תשובתו של התובע כאילו לא היה מודע לאפשרות של נפילה מהסוס (עמ' 12, שורה 29,30), לא נמצאה מהימנה בעיני. אוהד, לעומת התובע, השיב בכנות: "יש חשש מסוים. כי זה פעם ראשונה, אבל הוא לא היה גדול". יתכן שגם התובע לא ייחס חשיבות לאפשרות כי דווקא הוא ייפול מהסוס. אולם לא ייתכן כי אדם בוגר ושקול, לא יהיה מודע לכך שמדובר בפעילות הכוללת בחובה גם אפשרות של נפילה כאמור. אין צורך להזהיר אדם בוגר כי קיימת סכנה של נפילה מסוס והמדובר בסיכון שכל אדם בוגר, בעל הבנה, אמור להיות מודע אליו.

עוד אציין כי התובע הודה כאמור, כי עזב את רצועות הסוסה בעת האירוע (עמ' 13, שורה 31). ייתכן שלו היה התובע אוחז בממושכות, היה מצליח לא ליפול, או לעצור את הסוסה. זאת, נוכח העובדה שהן התובע, הן אוהד והן עינב, העידו כי עינב הסביר איך לעצור את הסוסה. ברי כי לו היה התובע אוחז במושכות היה קיים סיכוי שלא היה נופל מהסוסה.

6. אדגיש כי פסקי הדין אליהם הפנה התובע בסיכומיו אינם דומים בנסיבותיהם למקרה דנן ובכל אחד מהם נמצאה רשלנות בנסיבות הספציפיות כמפורט להלן:

בתמצית אציין כי המקרה ברע"א 8085/99 מניס נ. גרשגורן, התייחס לרכיבה בין שתי שורות של עצים כשהרוכבים קיבלו הוראה לעבור למהלך מהיר יותר של רכיבה. כתוצאה מדהירת הסוסה נחבט ראשה של התובעת באחד מענפי העצים. ביהמ"ש המחוזי קבע שם כי על הנתבע שם היה להימנע מרכיבה בשדרת עצים. כאמור, במקרה דנן לא דובר ברכיבה מהירה ואף לא הוצג כל מכשול במסלול, או בדרך, כמו אותה שדרה.


גם המקרה בת"א 10182/06 אברהם מירית נ. ורד הגליל בע"מ, לא דומה לנסיבות המקרה דנן, שכן שם, שלא כמו במקרה דנן, הכיר ביהמ"ש בהעדר הדרכה, פיקוח והשגחה. גם שם קבע ביהמ"ש כי אדם הרוכב על סוס עלול ליפול ממנו ואין בכך די כדי להצביע על רשלנות האחר, אלא שבנסיבות של 6 רוכבים, קבע ביהמ"ש כי היה צורך באותו מקרה ב-2 מדריכים, כי ההדרכה לא הייתה מספיקה וכי במהלך הרכיבה נוצר פער בין הרוכבים והיה צורך בדהירה קלה לצורך סגירת הפער. אדגיש כי גם בפסק דין זה קבע ביהמ"ש כי די בהכשרה בסיסית שתתאים לתנאי הרכיבה ותאפשר רכיבה בטוחה ואין לדרוש מתן הכשרה מקצועית מקיפה לכל רוכב בטרם רכיבה. אלא שמהעדויות באותו מקרה כאמור, הסתבר כי גם ההדרכה הבסיסית ברמה שקבעה הנתבעת עצמה, לא התקיימה.

במקרה שנידון בע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ. מימוני, קבע ביהמ"ש אחריות מפעיל החווה, אשר לא עמד על שימוש הרוכבים בקסדות מגן, הוציאם לרכיבה ללא ערכת עזרה ראשונה, ואף התאים לרוכב בלתי מיומן, סוסה חמת מזג ומסלול אתגרי. כל הנסיבות הנ"ל שונות בתכלית מהמקרה הנידון בפני.

במקרה נשוא פסק הדין בת"א 2588/02 טננבוים נ. חווית הרוכבים – בית אורן, התייחס ביהמ"ש לכך שמנהל החווה שליווה את התובעת לאור פחדים וקשיים שגילתה בתחילת הרכיבה, אפשר לתובעת להיות במצב בו אינה אוחזת במושכות במשך דקה וחצי או שתי דקות.

במקרה שנידון בת"א 39945/03 פרלה נ. עזרא דוד, אפשר הנתבע לתובעת לצאת לרכיבה עצמאית ללא מדריך צמוד לאחר הדרכה קצרה של מס' דקות. ביהמ"ש קבע כי רכיבה באופן עצמאי ללא פיקוח והשגחה הם סיכון בלתי סביר. במקרה דנן, כאמור, נלווה הנתבע אל התובע במהלך הטיול.

7. אמנם מחקירת עינב עלה כי בעת התאונה לא היה לחווה היתר בניה או רישיון עסק וכי עינב אף לא החתים את התובע על טפסים בהם הינו מצהיר כי אין לו בעיות רפואיות, או כי הוא מודע לכך שמדובר בספורט מסוכן. עינב אף העיד כי לאנשים עם בעיות גב, עצם הרכיבה מסוכנת. יחד עם זאת אין בנתונים אלו כדי להביא לקבלת התביעה.

ראשית אציין שהטענות לא נטענו בכתב התביעה, או בתצהיר התובע והינם בגדר הרחבת חזית.

שנית אדגיש כי אין כל קשר סיבתי בין טענות אלו לעצם פגיעתו של התובע בתאונה. ברי כי נפילת התובע לא הייתה נמנעת אילו היה לחווה היתר בניה או רישיון עסק ואין כל קשר בין התאונה לבין העבירה על חוקי התכנון והבניה.

לכן גם אם יש בהתנהלות זו של הנתבעים משום עבירה על הדין – בלשון התובע בסיכומיו "פורע חוק", אין בכך כדי להקים את הקשר הסיבתי הנדרש לצורך חיוב ברשלנות.

כמו כן הנפילה לא ארעה מחמת בעיות הגב מהן סבל התובע בעבר ולמעלה מן הצורך אציין שאף קביעת הנכות ע"י ד"ר טנצמן לא הייתה בשל החמרת נכות קודמת. המומחה התייחס בקביעת אחוזי הנכות באופן ספציפי לשבר בחוליה D12 שנגרם רק כתוצאה מהנפילה.

בעניין זה אני מוצאת הגיון גם בטענת הנתבעים בסיכומיהם כי מאחר שהתובע לא מצא לנכון להשיב לשאלה בע"פ בדבר בעיות בריאותיות קודמות ולא סיפר על בעיות הגב מהן סבל, חזקה שגם אילו היה נשאל בכתב, היה משיב באופן דומה.

בעניין זה אפנה לע"א (חיפה) 1155/07 אוזכר לעיל שם קבע ביהמ"ש כי אמנם במועד התאונה לא הייתה למדריך תעודת מאמן מוסמך וכי אכן אימון או הדרכה ברכיבה על סוסים מחייבים תעודת הסמכה. למרות זאת, המשיך וקבע ביהמ"ש שם, כי אין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה החקוקה של חובת קיום התעודה לבין נזק הגוף שהתובעת סבלה בתאונה. ביהמ"ש קבע כי לא בגלל העדר התעודה, נגרם לתובעת נזק הגוף ובהעדר ראיה לרשלנות שהביא לתאונה, דחה את התביעה.

לסיכום, לא מצאתי קשר סיבתי בין עבירה על חוקי התכנון והבניה, או אי החתמה על טופס רפואי לעצם התרחשות התאונה ונפילת התובע מהסוסה.

8. גם ביחס לטענה להיפוך נטל הראיה אין לקבל את טענת התובע. נסיבות התאונה כמפורט לעיל מצביעות על כך שלא התקיימו התנאים לקיום חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה כאמור בסעיף 40 לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"): לא היה מדובר בסוסה מועדת שהנתבעים יכלו לדעת שהיא מועדת לביצוע קפיצה, או ריצה, או סטייה פתאומית. כן לא התקיימו התנאים הנדרשים לקיום הכלל בדבר הדבר מעיד על עצמו כאמור בסעיף 41 לפקודה, שכן לא רק שהתובע יודע מהן הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק, הרי שגם לא הוצג כל בסיס המצביע על כך שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. כאמור, לא היה מדובר בסוס מועד או במסלול מסוכן או במכשולים, או בגורם כלשהוא, אותו ניתן היה לצפות ככזה שיגרום לסוסה רגועה ושלווה לקפוץ או לרוץ, או לסטות לפתע ימינה.

עוד אוסיף כי גם טענת התובע בסיכומיו להעדר שלטי אזהרה בחווה, נטענה על דרך הסתם וללא ראיה. לא הוכח כי התמונות שהוצגו במהלך הדיון התייחסו לחווה הרלוונטית או למועד התאונה וראה בעמ' 32 שורות 1-16.

9. לסיכום פרק האחריות אפנה להלכות יסוד שכבר נקבעו ע"י כב' הנשיא ברק בע"א 145/80 ועקנין נ. עיריית בית שמש פ"ד ל' (1) 113:

"חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע כענין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת.

סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור...

מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... אלה סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום יום, ההולך לבית המרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה ... המתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה ... המשחק עם כלב עשוי להשרט ... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו.

אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון בסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו ..." (הדגשה שלי ר.א).

בהעדר ראיה לרשלנות מטעם הנתבעים, הרי שהתובע אשר בחר לרכוב על הסוסה נטל על עצמו את הסיכון ומאחר שלא הוכח כי מדובר בסיכון מגורם בלתי סביר, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים.

10. למעלה מן הצורך, אתייחס בתמצית גם לגובה הנזקים כתוצאה מהתאונה:

בהתאם לקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, כתוצאה מן התאונה, נותרה לתובע, בגין השבר בגוף החוליה D12, נכות לצמיתות בשיעור 10%. יחד עם זאת, המומחה קבע, כי לתובע טווח תנועות מלא וכי אין מקום להקנות אחוזי נכות בגין הגבלה בטווח התנועה.

המומחה קבע: "בבדיקה הקלינית כיום טווח התנועה של עמוד השדרה המתני הינו מלא, אין ספזם בשרירי עמוד השדרה המתני אין ליסט ואין השטחת לורדוזה. מסוגל לעמוד על קצות אצבעות ועקבים. הכח הגס תקין, טוען לירידה בתחושה לא לפי אפיון דרמטומי ספציפי בגפה שמאל תחתונה."

המומחה ציין כי התובע סבל מבעיות בגב התחתון עם שברים בגיל 17 גם עובר לתאונה.

אציין כי אף אחד מהצדדים לא ביקש לזמן את המומחה לחקירה ולא מצאתי טענות שיצדיקו התערבות בחוות דעתו המקצועית של המומחה.

המומחה היה מודע לעברו הרפואי של התובע וקביעתו התייחסה באופן ספציפי לפגיעה שנגרמה כתוצאה מהתאונה.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים כאילו ממצאי המומחה זהים לקביעת מומחה הנתבעים (אשר אינה מצויה עוד בתיק וראה החלטתי בעניין בסיום דיון ההוכחות). אמנם ע"פ סעיף 37 (8) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשל"ז – 1956), פגיעה בעמוד השדרה בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה מקנה נכות של 5%. אולם המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי בדיקתו העלתה שהשבר בגוף החוליה מתאים למתואר בסעיף 37 (8) ב'. אמנם סעיף זה מתייחס לשבר עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה והמומחה קבע כי לא מדובר בשבר עם תזוזה ניכרת. יחד עם זאת, המומחה קבע כי יש עדות לשינויים נווניים כפי שמופיע בתיאור בסעיף 37 (8) ג', המקנה אחוזי נכות של 20% ולפיכך, בהתאמה קבע המומחה כי הנכות כתוצאה מהתאונה עומדת על 10% בלבד.

בקביעה זו ובחוות דעת המומחה יש להעיד כי המומחה התייחס לעברו הרפואי של התובע כמו גם למצב השבר כיום ומצא כי מצבו של התובע כיום כתוצאה מהתאונה דווקא, הינו בהתאמה ותוך התייחסות לשני הסעיפים (37 (8) ב' – 10%, 37 (8)– 20% ) - 10% .

משהמומחה לא נחקר לעניין קביעתו זו, אינני מוצאת כי נסתרה, או כי לא התייחסה למצבו של התובע כתוצאה מהתאונה דווקא, לאחר שכבר הובא בחשבון מצבו הרפואי של התובע .

גם לעניין טווח התנועות - קביעה רפואית אשר בוודאי יש לה השלכה על טענות התובע לעניין הגבלה תפקודית, הביע המומחה דעה מקצועית לאחר בדיקה קלינית שערך לתובע, ולא מצאתי כי אין לקבל את דעתו שהינה בתחום מומחיותו.

אמנם גם קביעת נכות רפואית היא עניין לביהמ"ש להחליט בו וחוות דעת של מומחה אינה אלא חלק מהראיות המובאות בפני ביהמ"ש. יחד עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי למומחה יתרון נוכח מומחיותו, מקצועיותו וניסיונו ובדר"כ, בכל שלא קיים טעם ממשי המצדיק סטייה, ייטה ביהמ"ש לאמץ את דעת המומחה.

וראה בעניין זה ע"א 3056/99 שטרן נ. המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן ..."

וכן: "המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים – היבטים דיוניים ומהותיים" וכן ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות 2010:

יחד עם זאת והגם שעדות מומחה אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן."

לאור האמור, משהמומחה לא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה, אני מקבלת קביעותיו כאמור.

11. כאב וסבל - ע"פ ההלכה, פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו מוגבל לסכום הקבוע בתקנות לעניין תאונות דרכים. הסכום בתביעות אלו, נקבע לגופו, בהתייחס לאופי הפגיעה, לנתונים הסובייקטיביים של הנפגע, ימי אשפוז, הליך שיקום וכיו"ב.

הבאתי בחשבון את העדויות לעניין הסבל שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה וכן התחשבתי באחוזי נכותו של התובע, גילו של התובע, ימי האשפוז (6 ימים) והסכום שהיה נפסק אילו היה מדובר בתאונת דרכים. כמו כן, שקלתי גם את אופי אירוע התאונה ( אשר יש בו בכל מקרה וגם אם הייתה נקבעת אחריות מסוימת של הנתבעים, משום הסתכנות מרצון של התובע). לאחר ששקלתי כל זאת, אני קובעת כי נזקיו של התובע בראש נזק זה מצדיקים פיצוי בסכום של 38,000 ₪.

12. הפסדי שכר לעבר –בסיכומיו, זנח התובע את הטענה להפסדי שכר לעבר ולפיכך, למעלה מן הצורך אציין בקצרה: התובע עובד כמנכ"ל חברת טבע נאות. התובע טען בתצהירו כי כתוצאה מהתאונה נעדר מעבודתו למשך 3 חודשים. מטופס 106 לשנת 2006 (נ/3) עולה כי התובע עבד בכל חודשי השנה בשנת 2006. התובע אף הודה בתצהירו כי בתקופת מחלתו שולמה לו משכורת מלאה.

גם בחקירתו הודה התובע מפורשות כי מאז התאונה ועד היום השכר שלו לא השתנה וכי לא הפסיד כלל. התובע אישר כי לא הורידו לו את ימי המחלה הנטענים על חשבון חופשה שנתית. התובע אף לא טען כי הורידו לו ימים אלו, עליהם קיבל משכורת מלאה, על חשבון ימי המחלה. (התובע לא טען כאמור כי שכרו שולם בחודשים אלו על חשבון ימי מחלה או חופשה ולאור העדויות על פיהן התובע עבד גם מהבית (גם אם לא באופן מלא), הרי שאף אם היה נטען כך, הייתה הטענה מצריכה הוכחה וראיה). זאת ועוד, גם אם ברגיל ימי מחלה ניתנים לפדיון, הרי אין המדובר בשווי מלא של הימים והיה על התובע להמציא ראיות ולהוכיח את היקף ההפסד ביחס לימי המחלה שלא יוכל לפדות, היינו את ערכו של יום מחלה בפרישה.

13. הפסדי שכר לעתיד והפסדי פנסיה – התובע העיד כי שכרו לא נפגע כלל כתוצאה מהתאונה והודה כי הפרשות לפנסיה לא נפגעו (עמ' 15, שורה 30).

למרות טענת התובע למגבלה תפקודית, אישר התובע בעדותו כי לאחר התאונה הוא מבלה בטיסות אולי אפילו יותר מהמצב שהיה לפני התאונה (עמ' 18, שורות 25-28).

התובע עובד בתפקיד בכיר בחברת טבע נאות והודה כי למרות שלטענתו, החוזה האישי הסתיים, לא נדרש להפסיק עבודתו והוא ממשיך לעבוד בהיקף מלא כמקודם.

טענות התובע על מגבלותיו התפקודיות לא רק שלא עולות בקנה אחד עם נכותו הרפואית וקביעת מומחה ביהמ"ש כי לתובע אין כל הגבלה בתנועות, אלא שגם סותרות את פעולותיו הרבות אף מעבר ,לתחום עבודתו, וזאת במסגרת ארגונים שונים (עמ' 19, שורות 21-25).

מעבר לאמור ונוכח עברו הרפואי של התובע, על פיו גם עובר לתאונה סבל מבעיות בגב והיה מטופל בגינן בלי קשר לתאונה (ראה עמ' 10 שורות 27-30, וכן עמ' 11 שורות 1-3, 12-17), ספק בעיני אם וככל שלתובע הגבלות תפקודיות כלשהן, כי הן נובעות כתוצאה מהתאונה. למעשה התובע הודה במפורש כי כתוצאה מהתאונה לא השתנה דבר בהיקף עבודתו, אופי עבודתו, או השתכרותו וכל חששו הינו למצב בו ייפלט לשוק העבודה.

אין להניח כי הפגיעה בתאונה, אשר עד היום ובמשך למעלה מ-6 שנים לא השפיעה כלל על עבודתו של התובע, היא בלבד ולא מצבו הרפואי הקודם של התובע, תשפיע על היקף השתכרותו במקרה של היפלטות לשוק העבודה. לפיכך, במצב כזה, יש להביא בחשבון גם את מצבו הרפואי הקודם של התובע.

אמנם קיימות נסיבות בהן, בהעדר ראיות אחרות, עשויה נכות רפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם אין בכך הנחה בדבר חפיפה בכל מקרה בין נכות רפואית לתפקודית. ראה ע"א 722/86 יונס נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב פ"ד מ"ג (3) 875, 878 – שם נדחתה ההנחה שקיימת בהכרח חפיפה בין נכות רפואית לנכות תפקודית.

עוד אציין, כי גם טענתו של התובע כאילו תקופת חוזה העבודה האישי שלו הסתיימה לא נתמכה בראיות כלשהן. לא רק שהתובע בחר שלא להציג את חוזה העסקתו, הרי שלא העיד כל עד מטעם מעסיקתו, אשר יאשר טענתו זו. בעניין זה, אין אלא לשוב ולהפנות להלכה כי יש באי הצגת ראיה, כדי להצביע על כך שאילו הייתה מוגשת, הייתה עומדת כנגד גרסתו של אותו צד שבחר שלא להגישה.

לאחר ששקלתי את נכותו של התובע ביחס לאופי עבודתו של התובע (עבודה שאינה פיסית בעיקרה), את המשך עבודתו בהיקף מלא וללא כל מגבלה, מעת התאונה ועד היום, את התקופה שנותרה לו עד לצאתו לפנסיה– (8.5 שנות עבודה בלבד), שוכנעתי כי אין מקום להתייחס להפסד חודשי קבוע. הפיצוי בראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד בנסיבות אלו ראוי כי יתייחס באופן גלובלי לחשש התובע להיפלטות לשוק העבודה, מצב בו תהיה לנכותו של התובע, בתוספת מצבו הרפואי הקודם, השפעה מסוימת על היקף השתכרותו.
בהתייחס לשיקולים כמפורט לעיל, אני מעריכה את הפסדי שכרו של התובע לעתיד, לרבות הפסדי פנסיה, באופן גלובלי ביחס לחשש של היפלטות לשוק העבודה וירידה בשכר בהיקלטו במקום עבודה חדש (שכן אם לא ייקלט, הרי לא יהיה זה דווקא בגין אחוזי הנכות הנמוכים יחסית שנקבעו בגין התאונה דנן), בסך של 150,000 ₪.

14. עזרת צד ג' – שוכנעתי כי בתקופה שלאחר התאונה, (במהלך 6 ימי אשפוזו ובתקופה שלאחר האשפוז נזקק התובע לעזרת צד ג'. בהתאם לתצהירו ולעדות יוחאי וסנדי, טיפלו בתובע וסעדו אותו בחודשים שלאחר התאונה (ראה סעיפים 8-10 לתצהיר סנדי וסעיפים 4 ו-5 לתצהיר יוחאי). אמנם סנדי לא צרפה לתצהירה כל ראיות המצביעות על הפסדי שכר בפועל כתוצאה מהעזרה שניתנה על ידה. יחד עם זאת, לאור המסמכים הרפואיים והעדויות שוכנעתי כי אין המדובר רק בעזרה רגילה ושגרתית בין בני משפחה, וסבורתני כי הפיצוי בראש נזק זה צריך להיפסק בסכום מתון על דרך האמדן, בגין עזרת בני המשפחה בשבועות שלאחר התאונה בסכום גלובלי של 7,000 ₪.

לגבי העתיד – התובע לא הוכיח כי הוא נזקק כיום לעזרה בשכר, או כי עדיין הוא נתמך בבני משפחתו. לאור עברו הרפואי הקודם של התובע לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב נזק זה, לעתיד. ככל שהתובע יזדקק לעזרה בעתיד, לא הומצאו בפני הוכחות כי יהיה זה דווקא בגין הפגיעה מהתאונה ולא בגין עברו הרפואי.

15. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – גם בעניין זה אין לקבל את טענות התובע ביחס לסכומים הנתבעים.

מחקירת התובע הסתבר כי הקבלות שצרף לתצהירו לא מעידות בהכרח על טיפולים כתוצאה מהתאונה דווקא. חלק מהטיפולים קיבל התובע עוד עובר לתאונה ולחלק נכבד אין הפניה רפואית המצביעה על נחיצותם בנסיבות. המדובר בטיפולים אלטרנטיביים יקרים וללא המלצה רפואית, או קביעה של המומחה הרפואי בדבר נחיצותם ומשאת חלקם קיבל התובע עוד לפני התאונה, לא זכאי התובע לפיצוי בגינם. מלבד האמור, הסתבר כי התובע צרף גם קבלות בלתי רלוונטיות המתייחסות לאנשים אחרים (ראה נ/4). התובע לא זכר אם פנה לקבל החזר, או האם קיבל החזרים, מביטוח הבריאות שלו, או מקופת חולים (עמ' 16 שורות 22-23, וכן שורות 24-29).
התובע צרף לסיכומיו אישורים (מקופ"ח ומסוכן הביטוח) שלא צורפו לתצהירו, לא היוו חלק ממסכת הראיות בתיק ואינם לפיכך ראיה קבילה. בעניין זה אעיר כי התנהלות זו של התובע, אשר הרשה לעצמו לצרף לסיכומיו מסמכים שלא הוגשו על ידו במהלך שמיעת הראיות, כבר זכתה לביקורת רבה בפסיקה, וראה ת"א (נצ') 633/05 בנק לאומי לישראל נ. ה.ה.הובלות בטון בע"מ:

"עלי להביע את מורת רוחי על כך שב"כ הבנק, נטלה לעצמה חרות ומצאה לנכון לנקוט בנוהג הנפסד, אשר עליו התריעו בתי המשפט לא אחת, של צירוף מוצגים לסיכומים. אין לי אלא לחזור ולהביע את שאט נפשי ממנהג בלתי ראוי זה, אשר קנה לו נחלה של קבע במקומותינו. כידוע, הלכה פסוקה היא, שאין מקום לצרף ראיות לכתב הסיכומים. (ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 313, [מהדורה 7 – 1995] ע"א 621/85 לומניץ נ. פקיד השומה, פד"י מב' (3) 177, 182 [1998]. ע"א 442/88, ארגון הקניות נ. תנובה, פד"י מד' (2) 666, 676 [1990])". לפיכך אינני מקבלת ואינני מתייחסת למסמכים שצורפו לסיכומי התובע ושלא צורפו לתצהירו.

בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי באסמכתאות שהמציא התובע ובחנתי את הרלוונטיות שלהם לתאונה ואת הצורך בטיפולים או בחלקם, (ראה ההלכה כי על הנפגע להוכיח את הצורך בטיפול הרפואי ביחס לטיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות בע"א 10090/03 נורית אלול חמרני נ. ביטוח אישי ישיר בע"מ), אני מעריכה את סכום הפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד בסכום גלובלי של 15,000 ₪ בלבד.

15. יחד עם זאת, וכמפורט לעיל, לא מצאתי להטיל על הנתבעים אחריות להתרחשות התאונה, ולפיכך דין התביעה להידחות ללא פסיקת פיצוי כלשהוא.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 8,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בור במדרכה

  2. ביטוח נפילה מסוס

  3. אחריות על נזק מנפילת עץ

  4. אחריות בגין נפילה במדרכה

  5. אחריות על נפילת עובד מפיגום

  6. ביטוח ספורט אתגרי נפילה מסוס

  7. אחריות על נפילה מגובה של עובד

  8. אחריות העירייה על נפילה ברחוב

  9. אחריות העירייה בגין נפילה לבור

  10. נפילה בעבודה בשל מים שהיו על הרצפה

  11. נפילה של אישה קשישה בחנות לדברי מאפה

  12. פיברומיאלגיה עקב נפילה במדרגות המשרד ?

  13. החלקה על מים שנצטברו על הרצפה במהלך העבודה

  14. נפילה במהלך העבודה בעת הורדת ילד מרכב הסעות

  15. נפילת חתיכות מלט וחול על אדם שעבר ליד אתר בנייה

  16. נפילה על מדרגות ברזל המובילות מחצר המסעדה למטבח

  17. פגיעת ראש עקב נפילה מאוטובוס שעצר לפתע ודלתו נפתחה

  18. נפילה עקב כך שסף האוטובוס היה רטוב בשל גשם חזק שירד

  19. תביעה בגין נזקי גוף כתוצאה מהחלקה על משטח רטוב בקניון

  20. נפילת גלגל רכב על הרגל בזמן החלפת גלגל - האם תאונת דרכים ?

  21. האם הנפילה אירעה עקב עבודתו או מסחרחורת שאינה נובעת מהעבודה

  22. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב נפילה נטענת במדרגות ציבוריות

  23. הסייג המוציא מתחולת החוק הפלת"ד הינתקות או נפילה של חלק מהרכב

  24. החלקה בגלל שתוך כדי העבודה שטפו עובדי הניקיון את עמדת המאפייה

  25. בעת יציאתו החליק ונפל במדרגות בתחום ביתו הפרטי ונחבל בידו הימנית

  26. תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב חונה עקב נפילת ענפי עץ פיקוס על גג הרכב

  27. טען כי תוך כדי ועקב עבודתו, כתוצאה מנפילת גוף מתכת כבד על פניו, נפגע בפנים ובשיניים

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון