ביטוח פריצה התיישנות


לפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעה בשל התיישנות.

התביעה

1. התובעים היו במועדים הרלוונטיים בעלים של עסק לאביזרי רכב ("העסק"). הנתבעת ביטחה את העסק.

לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 27.6.00 התרחשה פריצה במסגרתה נגנבו מהעסק אביזרים וכלי עבודה. התובעים טוענים כי פנו אל הנתבעת כדי לממש את זכויותיהם לפי הפוליסה אולם נתקלו בדחיה וזאת בטענה של "ממצאים שליליים". התובעים טוענים כי הנתבעת לא ביקשה לערוך בדיקת פוליגרף והם עדיין מוכנים לבדיקה שכזו. לשיטת התובעים, התנהלותה של הנתבעת אומרת דרשני.

2.במסגרת התביעה דורשים התובעים מאת הנתבעת את נזקי הפריצה בהתבסס על דו"ח רואה חשבון ואומדנא כללית של ערך הרכוש. כמו כן, בשל התנהגות הנתבעת - אשר לשיטת התובעים ידעה שהם זכאים לכספי הפיצוי ונמנעה מלשלם אותם ואף פגעה בדרך זו במקור הכנסתם - עותרים התובעים לחיובה של הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 ("החוק" או "חוק חוזה הביטוח").

התביעה הוגשה ביום 21.12.04.

טענת ההתיישנות ועמדת התובעים

3. הנתבעת עותרת לסילוקה של התביעה על הסף בטענת התיישנות. הנתבעת מפנה למועד הפריצה הנטענת למול מועד הגשת התובענה ומצביעה על כך שחלפו למעלה מארבע שנים בין המועדים. הנתבעת טוענת כי תקופת ההתיישנות לתביעתם של התובעים הינה על פי דין, שלוש שנים בלבד, ושמכך מדובר בתביעה שהתיישנה. הנתבעת מפנה בענין זה לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ולפסיקה.

4. טענת ההתיישנות עלתה לראשונה בכתב ההגנה (וכן בדיון). לא הוגש כתב תשובה. במסגרת הדיון ביקשו התובעים לאפשר לסכם בכתב בענין זה ומבוקשם נענה.

במסגרת סיכומיהם טוענים התובעים, בתמצית, כדלקמן:

א. הרציונל לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח מתייחס לשמירת רזרבות על ידי חברות הביטוח ובמקרה שלפנינו, ידעה חברת הביטוח על המקרה הביטוחי והרציונל אינו מתקיים.

ב. התביעה איננה תביעה לתגמולי ביטוח או תביעה נזיקית. עילת התביעה היא "כספית" ולכך משמעות רבה לענייננו.

ג. המקרה בא בגדרו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 ("חוק ההתיישנות") וגם משכך, התביעה לא התיישנה.

התיישנות

5. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע:



”תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.”

פרשנותו ומשמעותו של סעיף 31 הנ"ל נדונו בהרחבה בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441 ("עניין ג'רייס ברבארה"). במסגרת פסק הדין האמור, אומצה בבית המשפט העליון הגישה על פיה סעיף 31 מהווה נורמה מיוחדת אשר מוציאה מתחולה את הנורמה הכללית לגבי תקופת התיישנות לתובענות (אשר קבועה בחוק ההתיישנות). לפי הגישה שאומצה, תובענה חייבת להיות מוגשת לבית המשפט בתוך 3 שנים שאם לא כן, היא מתיישנת. בית המשפט העליון דחה גישה שונה (שקודם לכן אומצה על ידי חלק מהערכאות) ולפיה סעיף 31 קובע מועד אחרון להגשת דרישות למבטח ואינו קובע תקופת התיישנות להגשת תובענות לבית משפט.

ההלכה בענין סעיף 31 ברורה וחלה גם כאשר הודעה על מקרה הביטוח נמסרה למבטח במסגרת תקופת ההתיישנות ומשכך חברת הביטוח ידעה על מקרה הביטוח.

6. בסעיף 16 לסיכומיהם מפנים התובעים למובאה פסק הדין בעניין ג'רייס ברבארה, שם צויין כי-

"מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו ניתן להתייחס לטענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית טכנית ולנסות לצמצם היקפה ככל הניתן".

התובעים טוענים כי לאור האמור אין להחיל את מוסד ההתיישנות על המקרה שלפנינו.

7. הטענה מוציאה את הדברים מהקשרם. כב' השופט אור (כתוארו אז), אשר הדברים המצוטטים לעיל מובאים מתוך פסק דינו, ממשיך וקובע כי במקרה של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, אין מדובר במקרה בו יש לדחות את טענת ההתיישנות מפני אותם שיקולים והצדקות. זו המובאה במלואה:

"שלישית, לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת שלפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסוימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם את היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלוואנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן. אכן, זהו המקרה שלפנינו: שיקולי מדיניות (שפורטו בדברי ההסבר להצעת החוק ובדברי הפרופסור ידין בחיבורו הנ"ל) מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות ביטוח. במקרה כזה, כשתכלית החוק מנימוקים גלויים ומבוררים היא לקצר את תקופת ההתיישנות, מה הטעם לנסות לפרש את החוק כך שתקופת ההתיישנות תהא ארוכה ככל האפשר?" [ההדגשות אינן במקור – ת.א.].

ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441, 454.

לא מצאתי במקרה שלפנינו טעמים מיוחדים שיש בהם להצדיק חריגה מהלכת ג'רייס ברבארה, ככל שיש טעמים היכולים להצדיק חריגה מהכלל שנקבע לענין פרשנות סעיף 31.

8. לאור האמור, כאשר מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח, בשים לב למועד מקרה הביטוח (27.6.00), חלפה תקופת ההתיישנות במועד הגשת התביעה (21.12.04).


תביעה לתגמולי ביטוח

9. התובעים טוענים שתביעתם איננה תביעה לתגמולי ביטוח כי אם תביעה "כספית". התובעים מפנים לספר ששון - דיני ביטוח (מ' יפרח, ר' חרל"פ), שם צוין כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 אינה חלה על זכויות תביעה שיש למבוטח מכוח הדין הכללי כגון: הפרת החובה לנהוג בתום לב בעת ניהול משא ומתן, הפרת חובת זהירות והפרת חובת נאמנות. בענין חובות אלו, כך נכתב, חלה תקופת ההתיישנות הכללית.

הנתבעת מסכימה עם הטענה הכללית המובאת על ידי התובעים (סע' 21 לסיכומיה) אך סבורה כי שבמקרה שלפנינו אין לכך רלוונטיות שכן התביעה היא תביעה לתגמולי ביטוח.

10. עיון בכתב התביעה מלמד שהטעם היחיד שניתן בו לחיובה של הנתבעת כלפי התובעים בסכום התביעה, הוא העובדה שהנתבעת היתה מבטחת העסק. למעשה, התובעים אינם מציינים במפורש את עילתם, אך העובדות הנטענות בכתב התביעה מתייחסות רק לענין זה.


כך, בסעיף 5 לכתב התביעה מצוין כי התובעים פנו לנתבעת "כדי לממש את זכויותיהם בפוליסה וזאת בהתאם לתנאיה". וכך, עותרים התובעים לחיובה של הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הבטוח. סעיף 28א מתייחס למקרה בו מבטח לא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב במועדים שהיה עליו לשלמם לפי החוק.

כתב התביעה כולו משקף דרישה לתשלומם של תגמולי ביטוח ואינו משקף עילות אחרות.

11. עצם העובדה שהתביעה היא "כספית" אינה סותרת את העובדה שהעילה בבסיס התביעה היא לתשלום תגמולי ביטוח. כל תביעה לתשלום תגמולי ביטוח היא תביעה כספית, גם אם משמעותה הינה אכיפת הסכם שיש בו חיובים כספיים. יש לבחון את התביעה לגופה וללמוד מתוך הנטען בה מהי מהותה.

12. התובעים טוענים בסיכומיהם שעילת התביעה איננה מוגבלת לזכויות בהתאם לפוליסת הביטוח וזאת משום שכתבו בכתב התביעה כי פנו אל הנתבעת אך נתקלו בדחיית דרישותיהם (למרות שחקירת המשטרה העלתה רק ממצא של פריצה על ידי אלמונים).

עיון בכתב התביעה מעלה כי אין בו תשתית ראייתית, ולו נטענת, לענין עילה כלשהי פרט לעילה של הפרת מחוייבות לשלם תגמולי ביטוח. אין התייחסות לשלב המשא ומתן ואין כל עובדה ספציפית אחרת הנטענת כלפי הנתבעת. אמנם אין צורך לציין בכתב תביעה את סעיפי החוק עליהם מתכוון להתבסס תובע, אך חובה להעלות בכתב התביעה את הטיעונים העובדתיים שיקימו לו, אם יוכחו, סעד משפטי לפי הוראות הדין השונות. הטענות העובדתיות המועלות בכתב התביעה אינן מתייחסות לעילות נזיקיות או עילות לגבי הפרת חובת נאמנות (וכדומה).

כל הטענות הכלולות בכתב התביעה מתייחסות לחובה לשלם תגמולי ביטוח. בנסיבות אלו, אינני מוצאת צורך להכריע בשאלה מה יהא דינה של תביעה אשר תכלול בצורה מפורשת ומובהקת טענות בענין עילות נזיקיות ואחרות מהדין הכללי. אין צורך להדרש לטענה כי יש בכך משום נסיון "לעקוף" את דין ההתיישנות הספציפי שבחוק חוזה הביטוח. במקרה שלפני, הדברים עולים בבירור מתוך כתב התביעה.

13. סיכומה של נקודה זו – התביעה שהוגשה על ידי התובעים כלפי הנתבעת היא תביעה לתשלום תגמולי ביטוח ומשכך, חל לגביה הכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות

14. התובעים טוענים כי סעיף 9 לחוק ההתיישנות חל במקרה שלפנינו ומונע את התיישנותה של התביעה.

15.סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

”הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.”

16. הנתבעת אינה חולקת על כך שהוראות חוק ההתיישנות לגבי חריגים לתקופת ההתיישנות, ובהן סעיף 9, חלות גם כאשר תקופת ההתיישנות עצמה נקבעה בדין ספציפי מחוץ לחוק ההתיישנות, כבמקרה שלפנינו (ר' עניין ג'רייס ברבארה בעמ' 449-450). הנתבעת טוענת כי אין תחולה לסעיף 9 לגופו של עניין.

17. התובעים פנו אל הנתבעת בסמוך לאחר מקרה הפריצה בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח. הנתבעת, כפי שציינו בכתב תביעתם, השיבה את פניהם ריקם. במכתב מיום 28.8.00 כתבה חברת הביטוח לתובעים כך:

”אני מבקש להפנות תשומת הלב לממצאי דוח החקירה שקיבלתי בימים אלה, הממצאים שליליים ומצביעים על מעורבות שלילית של גורמים הקשורים לעסק הזה. אולם החמור ביותר היא העובדה שמשרד החקירות מצביע על כך שאין שיתוף פעולה בכל הקשור למסמכים ונתונים שהנכם מתבקשים להמציא ואינכם עושים זאת. בהעדר שיתוף פעולה שכזה אנו מנועים מלהמשיך ולטפל בתביעתכם.”

פרט למכתב זה לא הובאה כל תכתובת אחרת בין הצדדים עד לשנת 2004. במכתב האמור אין לטעמי הודאה בקיום זכות של התובעים כלפי הנתבעת בכלל, ולענין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בפרט. לגבי הודאה לצורך סעיף 9 כבר נפסק -

"סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות
הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות."

ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק, דינים עליון מג 400 (סעיף 8 לפסה"ד).

18. יתר על כן, גם אם היה במכתב הודאה שכזו, חלפו למעלה משלוש שנים ממועד המכתב ועד להגשת התביעה. היינו, גם אם נעשה שימוש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות (בשילוב עם תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה הביטוח), גם אז התיישנה התובענה.

19. המקרה שלפני שונה מהמקרה בבר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטוח נ' דהאן, דינים מחוזי לד (5) 286 ("עניין דהאן"), אליו הפנו התובעים. בעניין דהאן, שהתייחס לדרישה לתגמולי ביטוח בעקבות שריפה שהתרחשה בבית עסק, התקיימה חקירת משטרה וחברת הביטוח מסרה למבוטחת כי דרישתה תידון לאחר שתסתיים חקירת המשטרה. במכתבים של חברת הביטוח למבוטחת, לרבות מכתב שנכתב לאחר תקופת ההתיישנות, יש הבטחה להמשך טיפול בעתיד ולא מועלית טענת התיישנות. בית המשפט שם קבע כי מכתביה של חברת הביטוח "עוצרים" את מרוץ ההתיישנות.

המקרה כאן שונה. חברת הביטוח הבהירה למבוטחים כי היא אינה ממשיכה לדון בבקשתם, וזאת בין השאר מטעמים הקשורים במבוטחים עצמם. לא ניתנה הבטחה להמשך טיפול ולא ניתנה הכרה בזכות. המבוטחים, מטעמיהם, לא המשיכו לעסוק בעניין זה. הם לא פנו שוב לחברת הביטוח ולא פנו לערכאות אלא למעלה מארבע שנים לאחר מכן. בכתב התביעה לא ניתן כל הסבר לדבר (ולא הוגש כתב תשובה). בנסיבות אלו, אין תחולה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות ואין מקום ללכת בדרכו של בית המשפט בעניין דהאן.

20. בסיכומיהם טוענים התובעים כי בישיבה המקדמית "הודה" בא כוח הנתבעת כי ההתיישנות היא דיונית. משכך, ולפי שעובדות המקרה היו ידועות לנתבעת בסמוך לארוע, לא חל הרציונל הנטען לגבי ההתיישנות.

גם הטענה האמורה אינה מביאה לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אין לפני הודאה של הנתבעת בזכות או מקצתה, ומכל מקום הדיון כולו התמקד בטענת ההתיישנות של הנתבעת וממילא נופלת כל הודאה, ככל שהיתה כזו, מחוץ להגדרת המונח "הודאה", בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות, לאו הודאה היא לגבי סעיף 9.

בכל הנוגע למועד ההודעה לחברת הביטוח, בכך כבר עסקנו לעיל. אין די בהודעה אם לאחר מכן חולפת תקופת ההתיישנות מבלי שהמבוטח עושה דבר וכאשר אין בסיס להחלת כללי התיישנות שיש בהם כדי לשנות את תקופת ההתיישנות.

סיכום

21. התובענה הוגשה למעלה מארבע שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח ואף לאחר שהנתבעת דחתה את דרישת התובעים לתגמולי ביטוח ומשכך התיישנה.

התיישנות מהווה טעם ראשון במעלה לדחייתה על הסף של תובענה לפי תקנה 101 לתקנות סדר האזרחי, תשמ"ד – 1984 (י' זוסמן, ש' לוין עורך, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמוד 418; ע"א 4600/91, מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455, 458).

התביעה נדחית. התובעים מחוייבים בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת באי כוחה, סך כולל של 800 ש"ח בצרוף מע"מ.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון