אגרה פירוק חברה מרצון


התובעת עותרת למתן פטור מתשלום אגרה.

על פי תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות") , קיימות שתי דרישות מצטברות שעל התובע להוכיחן במסגרת בקשה למתן פטור מאגרה- קיומה של עילת תביעה לכאורית (רע"א 321/07 גושן ואח' נ' אבי-גיא (21/8/07) והעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה (רע"א 8970/07 הגות הספר היהודי 1995 בע"מ (בפירוק) ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (15/11/07)).

התביעה נסבה על שורה ארוכה של טענות כלפי הנתבעת, בדבר הפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים, במסגרתו ניתנה לתובעת הלוואה, שנועדה לאפשר את פירעון חובותיה לחברת הכשרת היישוב, וכן הוסכם על שכירת המלון על ידי הנתבעת, באופן שיבטיח את השבת חובותיה של התובעת לבנק הבינלאומי הראשון. התובעת טוענת, כי כנגד ההלוואה, היא שיעבדה את זכויותיה בפרוייקטים מסויימים, וכן נתנה לנתבעת אופציה לרכישת המלון.
לטענת התובעת, בשלב מסויים, החלה הנתבעת לדרוש שינויים מסויימים ותוספות בבנייה, שלא היה להם עיגון בהסכם בין הצדדים, דרשה מהנתבעת לרכוש ציוד למלון בסכומים גבוהים וכן פעלה בניגוד להיתרי הבנייה, ובאופן שהוביל לכך שהעירייה סירבה ליתן רישיון עסק למלון. הנתבעת החלה להפעיל את המלון ביום 19/4/00 , אך כבר ביום 17/7/01 , הודיעה על החלטתה לסגרו. ביום 26/7/01 נדהמה התובעת לגלות כי המלון רוקן מנכסיו תוך גרימת נזקים כבדים למבנה. לטענתה, רק בשלב מאוחר יותר הודיעו נציגי הנתבעת כי סגירת המלון ונטישתו נגרמה בשל אי קיום החוזה על ידי התובעת (וזאת תוך סטייה מהגירסה המקורית לפיה הפסקת הפעילות במלון נבעה מהמצב המדיני). לטענת התובעת, מייד לאחר נטישת המלון נקטה הנתבעת בהליכים משפטיים למימוש השיעבוד שהוטל על המלון. התובעת, מצידה, הביעה את התנגדותה להליך המימוש על דרך הגשת תובענה בהמרצת פתיחה. בשלב מסויים, הוסכם כי העניין נשוא המרצת הפתיחה יידון לפני ראש ההוצל"פ. בהחלטתו מיום 3/8/03 קבע ראש ההוצל"פ כי הטענה היחידה שיכולה לעמוד לתובעת במסגרת הליכי ההוצל"פ היא טענת פרעתי. הנתבעת חזרה בה לבסוף מבקשתה למימוש הנכס, אך ככל הנראה במקביל, פנה הבנק הבינלאומי בבקשה למינוי כונס נכסים ומימוש המלון, ובחודש דצמבר 2004 נמכר המלון לעו"ד זיכרוני בנאמנות, תמורת סכום של 15,100,000 ₪ .


התובעת טוענת, כי עילות התביעה המתגבשות כלפי הנתבעת, עניינן בסגירת שערי המלון ונטישתו; ריקון המלון מתכולתו וגזילת המטלטלין; אי תשלום דמי השכירות וקיזוז דמי השכירות מההלוואה הראשונית, ללא עיגון לכך; ביטול ההסכם שלא כדין; הפרת ההתחייבות להעמדת הלוואה ארוכת טווח; נקיטת הליכים דורסניים לצורך השתלטות על המלון בהליכי המימוש.
סכום התביעה הוא 233,480,000 ₪ .

במסגרת התגובה לבקשה, מעלה הנתבעת טענות עובדתיות נגדיות, בניסיון להראות שהתביעה אינה מגלה עילה, שווי המלון הוערך על ידי התובעת בסכום הגבוה מהשווי הריאלי והתביעה התיישנה.

על פני הדברים, סיכויי עילת התביעה (בהתעלם כרגע מסכומה) להתקבל אינם נמוכים, ומרבית הטענות שהעלתה הנתבעת בתגובתה, רציניות ככל שתהיינה, אינן ניתנות לאימוץ מיידי ללא בירור מהותי לגופן.

מנגד, קיימות שתי טענות מקדמיות שהועלו בתגובת הנתבעת, ועשויות להשליך על התוצאה הראויה בבקשה הנוכחית, וכן על התביעה בכללותה, אלא שגם הן אינן מובילות, בפני עצמן, לדחיית הבקשה-

(א) הנתבעת טוענת כי התובעת נקטה בהליך בוררות בגין אותן טענות בדיוק, הניצבות ביסוד התביעה הנוכחית.
בתשובתה לתגובה, טוענת התובעת כי היא החליטה לחזור בה מהליך הבוררות לאור התנגדות הנתבעת להליך הבוררות, וכן לאור החלטת הבורר לדון בעניין זה יחד עם סוגיית הבטחונות הנדרשים. מכאן, כי אין הליך בוררות מקביל, וממילא אין גם מניעה לדון בתביעה הנוכחית.
(ב) הנתבעת טוענת בתגובתה כי על פי תדפיס רשם החברות, מצויה התובעת בהליכי פירוק מרצון (נספח י"א לתגובה). בתשובתה לתגובה, טוענת התובעת, כי הרישום עליו מסתמכת הנתבעת בהקשר זה כלל אינו עדכני, ולמעשה, כבר בשנת 1997 ניתן צו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, המורה על שינוי הסטטוס של התובעת לחברה פעילה (התובעת צירפה עותק מהצו האמור כנספח כ"ג לתשובה לתגובה). לאור זאת, הנחתי היא, כי התובעת אכן אינה מצויה בהליכי פירוק, וגם מבחינה זו, לא היתה מנועה להגיש את התביעה הנוכחית.
(ג) הנתבעת טוענת כי לא ניתן להכשיר את התביעה, בהעדר אישור מתאים לבעלי המניות בתובעת, כפושטי רגל. דומה כי לטענה זו אין מקום, לאור אישיותה המשפטית הנפרדת של התובעת, ובהתחשב בעובדה שבעלי מניותיה כלל אינם צד להליך.


לפיכך, ובהעדר נתונים מהותיים המפריכים את הגירסה המתוארת בתביעה, אין הצדקה לדחות את הבקשה רק על יסוד טענותיה העובדתיות הנגדיות של הנתבעת.

מנגד, בכל הנוגע להוכחת העדר יכולת כלכלית של התובעת, פני הדברים שונים.
התובעת טוענת בבקשתה, כי בעלי המניות בתובעת, שספגו באופן אישי את נזקי קריסתה, הם משפחת בן גיאת, שמרביתם הוכרזו כפושטי רגל, בשנת 2002, ונותרו ללא נכסים.

הפקליטות מתנגדת למתן הפטור המבוקש, וטוענת כי הנתונים המפורטים בבקשה ובתצהיר לוקים בחסר, שכן אין התייחסות לגבי ניסיונות התובעת ובעלי מניותיה לגייס כספים לצורך תשלום האגרה ובנוסף, לא צורפו נתונים רלוונטיים כגון תדפיסי כרטיסי חיוב, תדפיסי חשבון בנק, תלושי שכר, אישור לגבי תוכניות חיסכון ונתונים אחרים דומים.

הנתבעת הרחיקה לכת אף יותר, והציגה נתונים נגדיים, שנאספו במסגרת חקירה פרטית שנערכה אודות מצבם הכלכלי של בעלי המניות, ומעידים, כביכול, על כך שהם בעלי יכולת כלכלית של ממש, וביכולתם לשאת בתשלום האגרה. הנתבעת טוענת, כי אין אינדיקציה לניסיון מצד התובעת לפנות לנושיה לצורך גיוס כספים לתשלום האגרה.

בתשובת התובעת לתגובה, ניתנת התייחסות עובדתית נגדית לגבי מצבו הכלכלי של כל אחד מבעלי המניות, תוך ניסיון להראות, כי אכן מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לשאת בתשלום האגרה. לתשובה לתגובה צורפו תצהירים מטעם כל אחד מבעלי המניות.

אין בכוונתי לנהל דיון שלם בעניין מצבם הכלכלי של בעלי המניות.
מתן צו פשיטת רגל בשנת 2002 אכן מעיד על כך שלפחות נכון לאותו שלב, מצבם הכלכלי של בעלי המניות לא היה שפיר במיוחד.
עם זאת, על פי תקנה 14(ד) לתקנות האגרות, הכרזה לפיה המבקש הוא חייב מוגבל באמצעים או פושט רגל, תשמש ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ככל שניתנה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה.

בענייננו, חלפו מספר שנים ממועד הכרזת בעלי המניות כפושטי רגל ועד להגשת התביעה הנוכחית, ולכן הכרזתם כפושטי רגל, כשהיא בפני עצמה, אינה יכולה להוות אינדיקציה להעדר יכולת כלכלית של החברה-התובעת.
בהקשר זה, אני מפנה להחלטת כב' הרשמת גאולה לוין, שניתנה לאחרונה ברע"א 8054/08 לזר נ' כונס הנכסים הרשמי (8/1/09), בה נאמר, בין היתר-
"בעל דין המבקש פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון נדרש לשכנע שאין ביכולתו הכלכלית לשלם אגרה וערבון. כדי לעמוד בדרישה זו על מבקש הפטור לפרוש לפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי. במקרה שלפניי המבקש אמנם מוכרז כפושט רגל משנת 2005. על רקע זה ניתן להניח כי אין ברשותו נכסים משמעותיים. יחד עם זאת, צודקים המשיבים בטענתם כי המבקש לא העמיד תשתית ראייתית מלאה על בסיסה ניתן לקבוע כי אין באפשרותו לשלם אגרה ולהפקיד ערבון...".

בענייננו, פושטי הרגל אינם התובעים, אלא הם בעלי מניות בחברה-התובעת, שאינה מצויה בהליכי פירוק (כך על פי טענתה היא), וממילא עיקר הדגש הוא על מצבה הכלכלי של החברה-התובעת, ומצבם הכלכלי של בעלי מניותיה הוא גורם משני בחשיבותו (אם כי אחד מהפרמטרים לבחינת מצבה הכלכלי של התובעת).

אני מסכים עם הפרקליטות בכך שלא צורפו לבקשה ולתשובה לתגובה נתונים ממשיים, מבחינה כמותית ואיכותית, שיש בהם בכדי להעיד על העדר יכולת כלכלית של החברה-התובעת (להבדיל מבעלי מניותיה).
התובעת טוענת בתשובתה לתגובות, כי גיוס כספים מבנקים או גורמים מימוניים אחרים אינו מהלך ישים, בהעדר יכולתה של התובעת להחזיר את הכספים, ובהעדר בטחונות. בתשובתה לתגובת הפרקליטות, מוסיפה התובעת, כי היא לא ניהלה כל פעילות עסקית מאז סגירת המלון בשנת 2001, ולא ננקטו כנגדה הליכים משפטיים על ידי נושים.

מכל מקום, לא ברור מהו חלקם הפוטנציאלי של הכספים שהתקבלו בעקבות מימוש השיעבוד שהוטל על המלון, שעל פני הדברים, ייתכן כי היה בהם בכדי לממן חלק מהסכום, והתייחסות ממשית לסוגייה זו לא מצאתי בטיעוני
הצדדים.

מכל מקום, לא התרשמתי כי מצבה הכלכלי של התובעת הוא רעוע באופן המצדיק פטור מאגרה. ייתכן כי המצב הכלכלי הבלתי שפיר נגרם, לפחות בחלקו, מהמעשים המיוחסים לנתבעת, אך לא ניתן להתעלם מסכומה הגבוה של התביעה, שמטבע הדברים, מצוי בשליטת התובעת, וסכום האגרה נגזר ממנו.

הבקשה נדחית. התובעת תשלם, בתוך 30 יום, את סכום האגרה, אחרת צפויה התביעה להימחק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון