ביטוח רכב נהג מלווה

המשנה לנשיא (בדימוס) ת' אור

נהג רכב המחזיק ברישיון נהיגה ל"נוהג חדש" נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק או חוק הפיצויים). ברישיון מצוי תנאי שלפיו הוא נדרש למלווה בעת הנהיגה. בעת התרחשות התאונה לא ישב מלווה לצדו של הנהג, כנדרש ברישיון. האם מטעם זה תישלל זכאותו לפיצויים על-פי החוק? זו השאלה העומדת במוקד הערעור שלפנינו.

העובדות וההליכים

1. המערערת והמשיב 3 (שהוא משיב פורמאלי בדיון זה – להלן – המשיב) נפגעו בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק ביום 27.3.1999. המערערת נהגה ברכב השייך לאמו של המשיב, והוא ישב לצדה. הרכב בוטח על-ידי המשיבות 1 ו-2 (להלן – המבטחות) בפוליסה שהוצאה על-פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן – פקודת הביטוח). בעת התרחשות התאונה החזיקה המערערת ברישיון נהיגה ל"נוהג חדש" אשר כלל תנאי מגביל, ולפיו "נדרש מלווה עד 23/5/99" (להלן – תנאי הליווי). במועד התאונה לא החזיק המשיב רישיון נהיגה תקף.

2. המערערת והמשיב הגישו תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם עקב התאונה בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע. המערערת הגישה תביעה נגד המבטחות. המשיב הגיש תביעה נגד המערערת, המבטחות וקרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן – קרנית). הדיון בתביעותיהם אוחד. בבית-המשפט המחוזי פוצל הדיון כך שתחילה נדונה שאלת עצם החבות לפצות את המערערת ואת המשיב בגין הנזקים שנגרמו להם בתאונה. במוקד המחלוקת בין הצדדים עמדה שאלת הכיסוי הביטוחי לתאונה: האם נהיגתה של המערערת ללא מלווה שוללת את תוקף רישיון הנהיגה שלה, והאם בעקבות זאת אין תוקף לפוליסת הביטוח שהוצאה על-ידי המבטחות?

בית-המשפט המחוזי קבע כי הרישיון שניתן למערערת הוא רישיון על-תנאי. התנאי הוא שהיא תנהג כשמלווה לצדה. בית-המשפט פסק כי באין מלווה לא היה רישיון הנהיגה של המערערת בתוקף, ולפיכך הפוליסה שהוצאה על-ידי המשיבות אינה מכסה את נהיגתה ברכב. לפיכך דחה בית-המשפט את תביעתה של המערערת. אשר למשיב, בית-המשפט קבע כי הוא לא ידע שהמערערת היא נהגת חדשה הזקוקה למלווה, ועל-כן אין לשלול את זכאותו לפיצויים מכוח סעיף 7(6) לחוק, החל, בין היתר, על מחזיק ברכב המתיר לאחר לנהוג בו כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח. לפיכך נפסק כי הוא זכאי לקבל פיצויים מקרנית.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד קביעתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה לא חלה חובה על המבטחות לפצות את המערערת.

3. על-מנת להכריע בשאלה אם קיים כיסוי ביטוחי לתאונה הנדונה, יש לבחון את המקרה שלפנינו בשני מישורים: ראשית, יש לבחון אם המערערת זכאית לפיצוי מכוח חוק הפיצויים. אם נהיגתה של המערערת ללא מלווה כמוה כנהיגה ללא רישיון במובן סעיף 7(3) לחוק, אין היא זכאית לפיצויים מכוח החוק אף אם לפי תנאי הפוליסה קיים כיסוי לתאונה הנדונה (ראו: רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלוה [1], בעמ' 834-835 והאסמכתאות שם). שנית, אם המסקנה תהיה כי המערערת זכאית לפיצויים מכוח החוק, יש לבחון אם על-פי הוראות הפוליסה ותנאיה, לא הוצאה חבות המבטחות לפיצוי מגדר תחולתה. דין תביעת הפיצויים של המערערת להתקבל רק אם זכותה לפיצויים אינה נשללת אף באחד משני מישורים אלה.

אדון תחילה בשאלת זכאות המערערת לפיצויים על-פי החוק, לאחר מכן אבחן אם זכאותה זו, אם היא קיימת, נשללת על-פי תנאי פוליסת הביטוח.

התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת

4. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע, כדלקמן:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים על פי חוק זה:

...


(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" (הדגשה שלי – ת' א').

סעיף 12א1(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה או הפקודה) קובע את האיסור לנהוג ללא מלווה:

"לא ינהג נוהג חדש ברכב מנועי... בחודשיים הראשונים מיום שניתן לו רשיון נהיגה, אלא אם כן יושב, במושב שלצדו, מלווה".

סעיף 12א(א) לפקודה קובע מי ייחשב ל"נוהג חדש":

"רשיון נהיגה לפי סעיף 11 שניתן למי שלא היה בידו רשיון לנהיגת רכב מנועי תקפו יהיה מוגבל לשנתיים, ובהן יראו אותו כנוהג חדש".

סעיף 12א1(א) לפקודה מגדיר מיהו "מלווה" הנדרש לשבת לצדו של "נוהג חדש":

"בסעיף זה, 'מלווה' – מי שבידו רשיון נהיגה בר תוקף לאותו סוג רכב 5 שנים לפחות ומלאו לו 24 שנים, ו-3 שנים לפחות – אם מלאו לו 30 שנים".

בסעיף 12א1(ד) נקבע:

"רשות הרישוי תציין ברשיון הנהיגה שניתן לנוהג חדש, את התנאי שלפיו תוקפו של הרשיון מותנה בליווי בעת הנהיגה ואת התקופה שבה חלה חובת הליווי".

כאמור, בעת התרחשות התאונה הייתה המערערת בגדר "נוהג חדש", וברישיון הנהיגה שלה נקבע שנדרש מלווה בעת נהיגתה וכן נקבעה התקופה שבה חלה חובה זו. המערערת נהגה בעת התאונה ללא מלווה, כמובנו בפקודה, ובכך הפרה את הוראות סעיף 12א1(ב) לפקודה. השאלה שבמוקד המחלוקת היא אם נוסף על הסנקציות הפליליות אשר יש להטיל על המערערת מכוח פקודת התעבורה, חל על המקרה הנדון גם סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, שעל-פיו נשללת זכאותה של המערערת לפיצויים מכוח חוק.

תחולת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים

5. הצדדים לדיון מעלים מגוון טענות לגבי שאלת תחולתו של סעיף 7(3) על המקרה הנדון. איני רואה לנכון לפרט את טענותיהם בעניין זה, שכן ביום 2.6.2004 ניתן בבית-משפט זה פסק-דין בהרכב מורחב, אשר ההלכה שנקבעה בו פה אחד משליכה ישירות על העניין שבפנינו ומכריעה בו. במסגרת פסק-הדין האמור אוחד הדיון בשני תיקי דיון נוסף – דנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [2] ודנ"א 6971/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לוי [2]. בפסק-הדין נדונה השאלה אם יש לראות בנהג שהפר תנאי או הגבלה ברישיון הנהיגה שלו כ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו..." במובן סעיף 7(3) לחוק, ולפיכך תישלל זכאותו לפיצויים על-פי החוק. בדנ"א 10017/00 הנ"ל [2] הוגבל רישיון הנהיגה של הנהג בהגבלה אינדיווידואלית, אשר נקבעה על-ידי רשות הרישוי מכוח סעיף 53 לפקודת התעבורה, שלפיה היה עליו לנהוג ברכב שמותקן בו הגה כוח. בדנ"א 6971/03 הנ"ל [2] הוגבל רישיון הנהיגה של הנהג בהגבלה סטטוטורית הקבועה בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ולפיה לפי דרגת הרישיון שבה החזיק, היה עליו להסיע ברכבו עד שמונה נוסעים. בשני המקרים הפרו הנהגים את ההגבלה שהוטלה עליהם ברישיון הנהיגה. בפסק-הדין נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"...סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב שהנהג נוהג בו. במונח 'סוג הרכב' כוונתי להגבלות או לתנאים המתייחסים לממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. אין הכרח שתנאים או הגבלות אלה יופיעו בפרק בתקנות התעבורה הדן בסוגי רישיונות. די בכך שהם ינבעו מהגדרת הרכב בתקנה 1 לתקנות (כגון רכב שמשקלו הכולל המותר נקבע במסגרת הגדרתו שם). דוגמה להגבלה המתייחסת לממדיו הפיזיים של הרכב היא הגבלה שעניינה משקל הרכב. סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה של נהג המחזיק רישיון נהיגה דרגה 2, הרשאי לנהוג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר לפי רישיונו אינו עולה על 4,000 ק"ג (תקנה 178(א)(2) לתקנות), ואשר נפגע בתאונת דרכים שעה שנהג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר על-פי רישיונו עולה על משקל זה, ועל-כן על-פי התקנות הוא נדרש להחזיק לצורך נהיגה בו ברישיון נהיגה דרגה 3 (תקנה 179(א)(1) לתקנות). בדומה, סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה 3 נפגע בתאונת דרכים בעת שהוא נהג ברכב מנועי מסחרי אשר משקלו הכולל המותר עולה על 14,999 ק"ג, ואשר על-פי התקנות נדרש רישיון מדרגה 13 על-מנת לנהוג בו. דוגמה נוספת להגבלה המתייחסת לסוג הרכב היא הגבלה שעניינה נפח מנוע של רכב מסוג אופנוע. כך, סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה שבו נהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה ב', שלפיו הוא מורשה לנהוג באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק (סעיף 176א(1) לתקנות), נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נהג באופנוע שנפח מנועו עולה על 500 סמ"ק, והוא נדרש לצורך נהיגה בו לרישיון מדרגה ג' (תקנה 176ב(1) לתקנות). דוגמה נוספת להגבלה מסוג זה הן הגבלות שעניינן מבנה הרכב. כך, מי שמחזיק ברישיון מדרגה ב', שהוא רישיון לנהוג באופנוע (תקנה 176א לתקנות), אינו מורשה לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", אשר לשם נהיגה בו נדרש רישיון דרגה 2, ולהפך.

לעומת זאת הפרת תנאים או הגבלות אחרים שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה שבו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק. כך הדבר גם אם נהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי דורשת כי הנהג יחזיק בדרגת רישיון אחרת מזו המוחזקת על-ידיו. לדוגמה, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שהופר תנאי ברישיון הנהיגה שעניינו ייעוד הרכב – כרכב פרטי, מסחרי, עבודה או אחר – כאשר הבחנה זו אינה מושתתת על מאפיין פיזי של הרכב, כגון משקלו. כך, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה 2, המאפשר לו לנהוג ב'רכב נוסעים פרטי', נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שלצורך נהיגה בה נדרש רישיון נהיגה דרגה 5 (תקנה181 לתקנות). אם מבחינת סוג הרכב אין שוני בין השניים – לא יחול סעיף 7(3) לחוק. בדומה, הפרת מגבלה שעניינה מספר הנוסעים שנהג רשאי להסיע, תהווה עבירה על דיני התעבורה, אולם אין בה כדי לשלול מהנהג את זכותו לפיצויים על-פי חוק אם הוא נפגע בתאונת דרכים, אף שלצורך הסעת מספר נוסעים גדול יותר הוא נזקק, לעתים, לדרגת רישיון אחרת" (בעמ' 654-655).

הטעמים להלכה זו פורטו שם (ראו בעמ' 656-658). הובהר כי ביסוד מסקנה זו עומדים טעמים שעניינם האיזון הראוי בין תכליתו הסוציאלית לתכליתו ההרתעתית והעונשית של החוק. כמו כן עומד ביסודה הצורך ליצור הסדר אחיד וקוהרנטי אשר יקל על יישום סעיף 7(3) לחוק.

6. הלכה זו מכריעה את הדין אף במקרה הנדון שבו עסקינן בהגבלה סטטוטורית הקבועה בפקודת התעבורה. אכן, לפי דיני התעבורה, תוקף הרישיון של נוהג חדש מותנה בליווי בעת הנהיגה. נוהג חדש שמפר הגבלה זו חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו בעניין זה פקודת התעבורה, אולם מבחינת חוק הפיצויים, אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רישיון, שכן הוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב שבו נהג. לשון אחר, ההגבלה בנוגע לדרישת הליווי אינה נוגעת לממדיו הפיזיים של הרכב אשר משליכים על דרגת רישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. לאור זאת סעיף 7(3) לחוק אינו חל על המקרה דנן, והמערערת זכאית לפיצויים לפי החוק.


הוראות הפוליסה

7. תחולת הפוליסה שכיסתה את הנהיגה ברכב במקרה הנדון אינה חלה על "מי שאינו זכאי לפיצויים מכוח הוראות חוק נפגעי תאונות בדבר הגבלת הזכאות לפיצויים". כפי שהובהר לעיל, המערערת זכאית לפיצויים על-פי החוק, ועל-כן אין בהגבלה זו כדי להסיר את הכיסוי הביטוחי מהמקרה הנדון.

תחולת הפוליסה הוגבלה גם מכוח תעודת הביטוח למי ש"הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה...". בית-המשפט המחוזי סבר כי נהיגתה של המערערת ללא מלווה משמעותה שרישיון הנהיגה שלה אינו בתוקף לנהוג ב"סוג הרכב", לפיכך דעתו הייתה כי מצבה של המערערת אינו שונה ממצב של נהג ללא רישיון כלל, שלא עבר מבחן רישוי (פיסקה 4 לפסק-הדין). אין בידי לקבל גישה זו. פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה, שלפיה על המערערת להיות בעלת רישיון לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה. כאמור, המערערת החזיקה ברישיון לנהוג בסוג הרכב שבו נהגה, כמו כן, כפי שהובהר ברע"א 9121/00 לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ [3], בעמ' 361-362, ועל כך חזר בית-המשפט בדנ"א 10017/02, 6971/03 הנ"ל [2], בעמ' 660-661, יש לפרש את תניית הרישיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3) לחוק. לפיכך דעתי היא כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הנדונה חל על המקרה הנדון.

8. לבסוף אתייחס לסוגיה נוספת אשר הצדדים ביקשו את התייחסותנו לגביה. כאמור, בית-המשפט המחוזי חייב את קרנית לפצות את המשיב הואיל וסבר כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה. בתביעת המשיב הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה לגבי גובה הנזק תוך שקרנית שמרה על זכותה לערער על חבותה כלפי המשיב. בית-המשפט המחוזי נתן להסכמה בעניין גובה הנזק תוקף של פסק-דין. קרנית פיצתה את המשיב בסכום שנפסק. קרנית והמבטחות ביקשו כי במסגרת ערעור זה ידון בית-המשפט גם בשאלה מי מביניהן חב לפצות את המשיב. במסגרת זו הן הסכימו כי ההכרעה בערעור תחייב את המבטחות גם בתביעת המשיב באופן שאם תיקבע חבותן כלפיו, הן תשבנה לקרנית את הסכום שהיא שילמה לו כפיצוי בגין תאונת דרכים. לאור המסקנה שהגעתי אליה, ולפיה קיים כיסוי ביטוחי לתאונה הנדונה, הרי שהמבטחות הן אלה שחבות לפצות את המשיב על נזקיו. מכאן שעל המבטחות להשיב לקרנית את הסכום ששילמה כאמור, כמוסכם על הצדדים.
9. לסיכום, הערעור מתקבל במובן זה שנקבעת בזה זכותה של המערערת לפיצויים על-פי חוק הפיצויים. התיק מוחזר לבית-המשפט המחוזי לקביעת גובה הנזק המגיע למערערת. חיוב המערערת בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין בערכאה הקודמת מבוטל. המבטחות תשלמנה למערערת שכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 20,000 ש"ח, וכן תשלמנה שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח לקרנית. כמו כן המבטחות תשבנה לקרנית את סכום הפיצויים שהיא שילמה למשיב.

הנשיא א' ברק

אני מסכים.

המשנה לנשיא א' מצא

אני מסכים.

השופט י' טירקל

אני מסכים.

השופט א' ריבלין

אני מסכים.

השופטת א' פרוקצ'יה

אני מסכימה.

השופט א' א' לוי

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא (בדימ') השופט אור.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון