ביטול החלטת ועדת ערר לתכנון ובניה


1. המבקשים- התובעים (בש"א 5783/07 ות"א 9534/07) עותרים למתן צו מניעה שיאסור על המשיבים – הנתבעים, הם עירית ירושלים, חב' מוריה חברה לפיתוח ירושלים ו-אשתרו פרויקט הרכבת הקלה – לבצע כל פעולות בניה, הריסה, חפירה וסלילה בקטע מכביש האלוף יקותיאל אדם (להלן: "כביש יקותיאל") בחלקה 217 בגוש 30614 בבית חנינה בירושלים (להלן:"המקרקעין").

2. העבודות הנדונות מבוצעות על פי תכנית מתאר מקומית לירושלים מס' 8000 (להלן: "תכנית המתאר") שהינה חלק מפרויקט הקמתו של קו "הרכבת הקלה" בירושלים.

3. הנתבעות טוענות בתיק זה לסילוק התובענה על הסף, על דרך מחיקתה, ולחילופין – על דרך דחייתה, בהתאם להוראות תקנות 101 ו-100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – "תקנות סדר הדין האזרחי").
טענות התובעים

4. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים – אם ובנה – הם הבעלים החוקיים והיחידים של המקרקעין, לאחר שירשו אותם מאבי המשפחה, מר עוואני ברכאת המנוח (להלן – "המנוח"). כמו כן נטען, כי הנתבעת 1 היא הרשות שאמונה ומפקחת על העבודות המבוצעות על פי תכנית המתאר, ואילו הנתבעת 2 היא החברה שקיבלה את הזיכיון לביצוע העבודות בפועל, עבור הנתבעת 1.

5. לפי טענת התובעים, במסגרת העבודות המבוצעות מאז חודש יוני 2007 בתוואי האמור, חסמו הנתבעות, שלא כדין, את דרכי הגישה ברכב למקרקעין מכביש יקותיאל, באופן שנמנעה מהם האפשרות לחנות את רכבם סמוך למקרקעין. כמו כן, לטענתם, נחסמה הגישה ברכב לחנות מכולת שאותה הם מנהלים במקרקעין והמשמשת להם מקור פנסה יחיד.

6. התובעים סומכים את טענתם בראש ובראשונה על החלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, שניתנה בדצמ' 2002 (נספח א' לכתב התביעה; להלן – "החלטת ועדת המשנה להתנגדויות"), שבגדרה התקבלה, באופן חלקי, התנגדות שהגיש המנוח, בקשר להיתר בניה שניתן לביצוע עבודות הקמת התשתית לרכבת הקלה בתוואי כביש יקותיאל, בינו' 2002 (להלן – "ההיתר הראשון").

בהחלטתה קבעה הוועדה, כי יש לאפשר את הגישה ברכב למקרקעין של המנוח, בכפוף לאישור שיינתן על ידי רשות התמרור במהלך ביצוע התכנית. כמו כן קבעה הוועדה כי בכפוף לתיאום עם לשכת התכנון ולשיקולי בטיחות, יש לשנות מתכנית המתאר המוצעת, באופן שהשטח שהוקצה לשמש מדרכה, בשטח שבבעלות המנוח, יצומצם. התובעים הדגישו כי מאחר שהנתבעות לא ערערו על החלטת הוועדה, היא נותרה בעלת תוקף מחייב כלפי כולי עלמא.

7. משפקע תוקפו של ההיתר הראשון בטרם החלו העבודות הנזכרות בתוואי כביש יקותיאל, פנו הנתבעות לרשות הרישוי המקומית לקבלת היתר בניה חדש. ואכן, בתאריך 1.1.06 ניתן היתר בנייה שני (להלן גם – "ההיתר השני") לביצוע עבודות הנחת התשתית לרכבת הקלה מכביש יקותיאל ועד לצומת נתיב המזלות בשכונת פסגת זאב בירושלים.

8. על פי טענת התובעים, היתר הבניה השני נוגד לחלוטין את החלטת ועדת המשנה להתנגדויות, ועל כן הוא אינו חוקי ואינו בעל תוקף מחייב. לטענתם, הנתבעות לא עדכנו את רשות הרישוי המקומית בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות, מקום שחויבו לעשות כן, וגם משניתן להן ההיתר השני – התעלמו בעצמן, ללא כל הצדקה, מן ההחלטה המחייבת של
הוועדה ופעלו בניגוד גמור לאמור בה. זאת ועוד, לטענתם, הנתבעות לא הודיעו לבעלי העניין על דבר הפקדת תכנית המתאר אצל הוועדה המחוזית ולא פרסמו הודעה כאמור, כפי שנדרשו לעשות לפי הוראות סעיפים 90 ו-92 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק התכנון והבניה").

9. על יסוד כל האמור, התובעים טוענים לפגמים מהותיים שנפלו בהליך אישורו וקבלתו של ההיתר השני, שבעטיים – דינו ליבטל. ממילא, לטענתם, חסימת הגישה אל המקרקעין של התובעים בידי הנתבעות נעשתה שלא כדין.

טענות הנתבעות

10. הנתבעות טוענות לסילוק התובענה על הסף – על ידי מחיקתה או על ידי דחייתה, ככל שתתקבלנה הטענות המקדמיות.


11. הטענה המרכזית של הנתבעת 1 בכתב ההגנה היא כי אין בסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה. יובהר כבר, כי בקשה לסילוק על הסף שעניינה חוסר סמכות של בית משפט לדון בתובענה, תידון, בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, כבקשה לדחיית כתב התביעה על הסף.

טענת הנתבעת 1 בהקשר זה היא, כי מהות התביעה, על פי תוכנה – בהיות היתר הבניה השני שהנפיקה רשות הרישוי המקומית בלתי חוקי. לפיכך, לו חפצו התובעים להשיג על חוקיות ההיתר השני, היה עליהם לפנות לכתחילה אל ועדת הערר המחוזית לענייני תכנון ובניה, שלה הסמכות לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי, ובהתאם לאמור בסעיף 12ב(2) לחוק התכנון והבניה. לחילופין – טוענת הנתבעת 1, כי העניין בא בגדר סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים, לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ובהתאם לאמור בסעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק. מכל מקום, לטענתה, אין לקבל את טענת התובעים כי מדובר בתביעה לחזקה או שימוש נאותים במקרקעין, שנמסרו לסמכותו של בית משפט זה.

12. לחילופין, מבקשת הנתבעת 1 את מחיקת כתב התביעה על הסף, בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, מאחר שכתב התביעה כלל אינו מגלה עילת תביעה נגדה. על פי טענתה, גם בהנחה שהתובעים יוכיחו את העובדות שלהן טענו בכתב התביעה, לא יהיו זכאים לקבל את הסעד המבוקש, מאחר שאינם בעלי זכויות במבנה, שאליו, על פי הטענה, נחסמה הגישה ברכב במסגרת העבודות. לטענתה, המבנה הוקם מבלי שניתן לתובעים היתר בניה כדין, והם מנהלים בתוכו חנות מכולת מבלי שניתן להם רישיון לנהל בו עסק כדין. התובעים, שאינם בעלי הזכויות במבנה, אינם יכולים לטעון כי זכויותיהם במקרקעין נפגעו.

13. הנתבעת 2 מבקשת את סילוק כתב התביעה על הסף על ידי דחייתו, בהתאם להוראת תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, מחמת העדר יריבות בינה לבין התובעים. על פי טענתה, הנתמכת בראיות לכאורה, אין היא, ומעולם לא היתה, הזכיינית לתכנון, הקמה או הפעלה של פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, והיא משמשת קבלן בלבד לביצוע עבודות התכנון וההקמה של הפרויקט.

על פי טענתה, הפרויקט ניזום על ידי מדינת ישראל (להלן – "המדינה"), שפרסמה בסוף העשור החולף מכרז לתכנון, הקמה והפעלה של קו הרכבת הקלה הראשון בירושלים. בשנת 2002 זכתה חברת סיטיפס (להלן – "הזכיין") במכרז וחתמה עם המדינה על חוזה זיכיון. לטענתה, המדינה היא שיזמה את תכנית המתאר, ועליה הוטלה האחריות לאישורה, עדכונה ומסירתה לזכיין, והיא שרכשה את הקרקע המיועדת לביצוע הפרויקט. עוד נקבע בחוזה הזיכיון, כי ככל שתהיה חריגה מהותית מהתכנית שהוצגה במעמד החתימה על חוזה הזיכיון, המדינה היא שתשא בהוצאות שייגרמו לזכיין.

יתרה מזו, על פי טענת הנתבעת 2, בהתאם לאמור בחוזה הזיכיון, הוקם גוף, המורכב מנציגי המשרדים הממשלתיים המעורבים בביצוע הפרויקט ומנציגי עיריית ירושלים, שתפקידו לייצג את המדינה בכל ההליכים הקשורים ליישום הפרויקט ולפיקוח על התכנון, ההקמה וההפעלה של הפרויקט. תכנית המתאר הופקדה כדין אצל הוועדה המחוזית ובתאריך 1.1.06, ניתן לזכיין היתר הבניה לביצוע עבודות סלילה ופיתוח עבור הרכבת הקלה בתוואי הכביש יקותיאל ועד לצומת נתיב המזלות בשכונת פסגת זאב בירושלים.

על פי טענת הנתבעת 2, רק בחודש פבר' 2005, חתמה, יחד עם שתי חברות נוספות, על הסכם עם הזכיין (להלן – "חוזה הקבלנות"), שלפיו תשמשנה קבלן ראשי לביצוע העבודות המתחייבות מן הפרויקט. כניסתו של חוזה הקבלנות לתוקף הותנתה בקיום תנאים מסוימים, שנתמלאו רק בתאריך 23.1.06 או בסמוך לכך. מכאן, לטענתה, שאין היא בעל הדין הנכון והמתאים בתובענה הנוכחית, שעיקרה כאמור בהליכים שקדמו לחתימת חוזה הקבלנות עמה ושאינם בתחום אחריותה. למען הסר ספק, הוסיפה הנתבעת 2 וטענה, כי בתכנית המתאר המאושרת שנמסרה לה אין כל אזכור או ביטוי לחובה כלשהי המוטלת עליה לאפשר גישה ברכב למקרקעין.

העדר סמכות עניינית

14. הסמכות העניינית של בית משפט שלום לדון בתביעות שנושאן מקרקעין נקבעה בהוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – "חוק בתי המשפט"). על פי הוראת הסעיף, ידון בית משפט שלום ב – "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן
שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה"; אך בית משפט שלום – "לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

15. עיון מעמיק היטב בכתב התביעה, בכתבי ההגנה של הנתבעות ובפרוטוקול הדיון המקדמי מתאריך 30.12.07, מעלה כי אכן מוקד המחלוקת בענייננו ומהות עילת התביעה – בשאלת תוקפו החוקי של היתר הבניה שנתנה רשות הרישוי המקומית לזכיין, נוכח פגמים שנפלו כביכול בהליכי האישור והרישוי של תכנית המתאר, ולא בתביעה לחזקה או שימוש במקרקעין או בחלוקתם, כפי שטענו התובעים. כעולה מכתב התביעה ומן הטיעונים בעל פה של בא כוח התובעים לפניי, אין טענת התובעים כי העבודות בקטע הכביש הצמוד למקרקעין מבוצעות בניגוד להיתר שניתן כדין, אלא כי היתר הבנייה ניתן שלא כדין.

די שאפנה, לצורך העניין, לדברי בא כוח התובעים בדיון שהתקיים ב-30.12.07, שלפיהם בית משפט זה קונה את סמכותו העניינית לדון בתובענה מכוח העובדה שלא הוגש ערר או עתירה מנהלית נגד החלטת ועדת המשנה להתנגדויות ולפיכך עודה עומדת בתוקפה ובית משפט זה מתבקש לאכוף את ההחלטה ולהביא ליישומה בשטח (בש"א 5783/07, פרוטוקול הדיון מיום 30.12.07). בכל הכבוד, לכך לא ייקרא תביעה לשימוש וחזקה נאותים במקרקעין, ועל פניו נראה כי אכן מוטב היה לתובעים אילו הגישו את תביעתם זו על דרך ערר לוועדה המחוזית או על דרך עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. סופו של דבר, הצדק עם הנתבעת 1 כי אין בסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה.


16. על פי הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, החלטת בית המשפט כי אין בסמכותו לדון בתביעה, מחמת שאינה בסמכותו העניינית, אינה מחייבת בהכרח את דחייתה, ורשאי הוא להעבירה לבית משפט אחר, לבית דין אחר או לכל גוף אחר המוסמך להיזקק לה.

בענייננו, טוענת הנתבעת 1, ייחד המחוקק את הסמכות לדון בעררים על היתרי בנייה, שהונפקו על פי חוק התכנון והבנייה, לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 12ב(א) לחוק התכנון והבניה. לחילופין – טוענת היא, כי עתירות נגד החלטה של רשות בענייני תכנון ובניה, לפי חוק התכנון והבניה, נמסרו לסמכותו הבלעדית של בית המשפט לעניינים מנהליים, על פי הוראת סעיף 5 לחוק זה וסעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק זה.

17. סעיף 12ב(א) לחוק התכנון והבניה קובע:

ואלה התפקידים והסמכויות של ועדת הערר:

(1) לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית, של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות שבמחוז אחד, בכל ענין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן למעט בענינים שבתחום סמכותה של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה שמונתה לפי סעיף 12ו;

(2) לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שענינה חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד', או היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג;

סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון והבניה קובע אף הוא הוראות בעניין הגשת ערר על החלטה בעניין היתר בנייה:

הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחיה.

18. במקביל להן קובעת הוראת סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, כי –

5. בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה –

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

(2)...

בקשר לאמור בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, מונה סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק את העניינים והעילות שבגינם ניתן להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובין היתר קובע הוא בס"ק (א) :

10. ...

(א) עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שענינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.


(ב) ...

19. לכאורה, הוראות אלו אינן מתיישבות זו עם זו.

סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון והבניה מגביל את זכות הערר לפני ועדת הערר המחוזית לשני מקרים: סירוב למתן היתר, שאז יש למבקש זכות להגיש ערר; או דחיית התנגדות, שמקנה למתנגד זכות להגיש ערר. המועד להגשת ערר, על פי הוראת סעיף 152, הוא 30 יום ממועד המצאת ההחלטה.

לעומתו, סעיף 12ב(א) לחוק מקנה לוועדת הערר סמכות לדון בעררים משני סוגים: על פי ס"ק (1), בסמכות ועדת הערר לדון ולהחליט בערר על החלטה של כל ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית, בכל עניין שבו נקבעה זכות הערר בחוק. ואילו ס"ק (2) מורה, כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר על החלטת ועדה מקומית, שעניינה, בין היתר, היתר לפי חוק, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג. כלומר, שסמכות ועדת הערר לדון בערר על פי הוראת ס"ק (2) אינה צריכה להרשאה מיוחדת בהוראה נוספת בחוק.

20. יישום הוראות סעיפי החוק האמורות על נסיבות העניין הנוכחי ממחיש כי קיים קושי בתיחום סמכותה של ועדת הערר, הנובע מן הסתירה לכאורה בין הוראות החוק. בענייננו העניקה רשות הרישוי המקומית היתר בניה לזכיין, לביצוע עבודות סלילה ופיתוח על פי תכנית המתאר המאושרת. כך – בעוד שעל פי סעיף 152, זכות הערר לוועדת הערר לענייני היתר מוגבלת למצבים של סירוב לתת היתר, ואינה חלה לכאורה על מצבים של אישור מתן ההיתר, הרי שעל פי הוראת סעיף 12ב(א)(2), לוועדת הערר סמכות לדון בערר על החלטת ועדה מקומית, שעניינה, בין היתר, מתן היתר לפי חוק.

21. במספר מקרים שבהם נדרשו בתי המשפט לסוגיית הסתירה לכאורה שבין הוראת סעיף 152, המקנה זכות ערעור מצומצמת ומוגבלת בזמן, לבין הוראת סעיף 12ב(א)(2), המקנה לכאורה זכות ערעור רחבה יותר הן מבחינת היקף הזכאות להגשת הערר (כל "מי שנפגע") והן מבחינת עילות הערר, ניתנו פסיקות סותרות הנובעות מפרשנות שונה שניתנה לסעיפי החוק.

על פי גישה אחת, יש לבכר את הוראת סעיף 12ב לחוק ובהתייחס לסתירה לכאורה עם הוראת סעיף 152(א)(1), יש לנקוט בגישה נדיבה ביחס לסמכויותיה של ועדת הערר המחוזית. כזו הייתה פסיקת בית המשפט בעת"מ (ירושלים) 900/05 נס הרים מושב עובדים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודיה ואח' ובעת"מ (ירושלים) 218/08 בר-און נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודיה ואח'. באופן דומה פסקו גם בתי המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, בעת"מ (חיפה) 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית מחוז חיפה ובבאר-שבע – בעת"מ 280/01 דוידיאן נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז דרום.

על פי גישה נגדית, שהובעה בין היתר בעת"מ (תל-אביב) 1111/03 לב עמי שלמה נ' ועדת הערר המחוזית – מחוז מרכז ובעת"מ (באר-שבע) 404/06 שחר נ' ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון יש להגביל את זכות הערר רק למי שעומד בתנאי סעיף 152 לחוק, ומי שטוען לאינטרס לגיטימי אחר, שאינו נופל בגדר סמכותה של ועדת הערר – דרכו להגיש עתירה מנהלית פתוחה. באופן דומה פירש גם ד"ר ש' רויטל בספרו (דיני התכנון והבניה, מהד' יוני 2007, עמ' 55); ובאותה רוח קבע גם כב' השופט ר' סוקול לאחרונה בעת"מ (חיפה) 391/08 (ניתן ביום 14.4.08).

22. בענייננו, ספק בעיני אם ניתן לפתור את בעיית חוסר הסמכות העניינית על ידי העברת התובענה. אכן, בדרך כלל לא ימאן בית המשפט לעשות שימוש ברשות שניתנה לו בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט ובמידת האפשר יעדיף להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך. ואולם, דומה כי בענייננו לא ניתן להעביר את הדיון בתביעה לוועדת הערר המחוזית או לבית המשפט לעניינים מנהליים, ככל שמסורה להם הסמכות לדון בתובענה זו.

23. התובעים השעינו את התובענה, במלוא כובד משקלה, על הקביעה כי הנתבעות הן הנושאות באחריות לעילת התביעה, בעוד שמצד האמת היה עליהם להפנות את כתב התביעה כלפי רשות הרישוי המקומית, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, וככל שחפצו לתקוף את תכנית המתאר עצמה – גם כלפי משרדי הממשלה והמדינה.

24. אין מחלוקת בדבר היריבות הקיימת בענייננו בין התובעים לבין הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אולם דומה כי התובעים לא יוצרים כל הבחנה בין הרשות המקומית, הנתבעת 1 בענייננו, לבין הוועדה המקומית לתכנון ובניה או רשות הרישוי המקומית מטעמה. ואולם, חוק התכנון והבניה יוצר הבחנה ברורה בין הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כרשות לתכנון ולבניה, לבין הרשות המקומית. הוועדה המקומית היא גוף נפרד ומוגדר בפרק ב, סימן ג לחוק. הכלל המצביע על הפרדה זו קבוע בעיקר בסעיף 17 לחוק. עיון בפרט ט' בחוק ובסעיף 223 לחוק מעלה, כי הוועדה המקומית היא גוף משפטי נפרד, שיכול לתבוע ושניתן לתובעו בהליכים משפטיים. מכאן, שאין זהות בין הוועדה המקומית לבין הרשות המקומית, והאחרונה אינה נושאת באחריות ישירה או באחריות שילוחית למעשי הוועדה המקומית (ר' גם ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה, פ"ד מו(5) 727, עמ' 739).

כפי שהובהר כבר, עילת התביעה האמיתית של התובעים עניינה, בין היתר, בהחלטתה של וועדה המקומית לתכנון
ולבניה שהביאה למתן ההיתר השני. על בסיס החומר שלפניי, איני נזקקת לעיון מעמיק כדי לקבוע כי עיריית ירושלים אינה נושאת באחריות לכשלים המתוארים. צירוף הטענות – לחוסר סמכות ולהעדר עילת תביעה נגדה – מוביל אפוא למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

25. אשר לנתבעת 2 – היא אינה מכחישה את ביצוע העבודות נשוא התובענה על ידה, ואולם, כפי שהובהר – עילת התביעה האמיתית אינה נעוצה בחוקיות העבודות עצמן, אלא בתוקפו החוקי של היתר הבנייה ובהליכי אישור ורישוי שבהם הנתבעת 2 לא נטלה כל חלק. לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת 2 להעדר יריבות, וזאת במובן שאין זיקה משפטית הקושרת את כתב התביעה לעובדות המקימות את עילת התביעה. מן הטעם הזה לבדו ראוי היה למחוק את כתב התביעה ככל שהוא מתייחס אליה, אלא שכאמור קיבלתי את טענת הנתבעת 1 לחוסר סמכות של בית משפט זה לדון בתובענה ותוצאת הדברים – שאני דוחה את התובענה.

26. סיכומו של דבר, דעתי היא, כי במצב הדברים האמור העברת הדיון לערכאה נוספת לא תשיג את מטרתה היות שהערכאה הנעברת לא תוכל להמשיך את הדיון מן המקום שבו הופסק. אני דוחה, איפוא, את התובענה הן בנוגע לנתבעת 1 והן בנוגע לנתבעת 2. משכך, איני מוצאת טעם לדון בטענות הנוספות של הנתבעת 1 למניעות ושיהוי ולהעדר עילה, כמו גם לשאלה אם ההתנגדות וההחלטה שעליה, מסתמכת התביעה נוגעת דווקא למקטע הנדון בתובענה או שמא לבית אחר שהיה בבעלות המנוח ושעל פי מיקומו נראה שדווקא אליו התיחסו הדברים.

27. לשאלת ההוצאות – באופן חריג החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הרשעה תכנון ובניה

  2. התיישנות תכנון ובניה

  3. פרה רולינג תכנון ובניה

  4. אכיפה בררנית תכנון ובניה

  5. הפקעה חוק התכנון והבניה

  6. בחירות לועדה לתכנון ובניה

  7. הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  8. איחור בהגשת ערר תכנון ובניה

  9. התיישנות עבירת תכנון ובניה

  10. התיישנות בדיני תכנון ובניה

  11. ביטול כתב אישום תכנון ובניה

  12. סעיף 47 לחוק התכנון והבניה

  13. הגדרת "מגרש" (תכנון ובניה)

  14. סעיף 112 לחוק התכנון והבניה

  15. הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה

  16. סעיף 157א לחוק התכנון והבניה

  17. היטל השבחה חוק התכנון והבניה

  18. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה

  19. הגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובניה

  20. ביטול החלטת ועדת ערר לתכנון ובניה

  21. סעיף 62א(א)(8) לחוק התכנון והבניה

  22. איחוד יחידות דיור

  23. אי התאמה במפרט הטכני

  24. הקלה במרווח בין חדר הגג למעקה הגג

  25. ניצול "תקנות שבס" להוספת יחידות דיור

  26. ביטול החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה

  27. אי התייחסות לטענות וועדת ערר לתכנון ובניה

  28. ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  29. ההבחנה בין הליכי תכנון לבין הליכי הרישוי

  30. סעיף 111 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965

  31. אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה

  32. קיימת הבחנה מהותית בין "מלאכה" לבין "תעשייה"

  33. שימוש בשטח שירות לשטח עיקרי מהווה סטיה ניכרת

  34. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה

  35. סמכות הועדה המקומית בתקנה 16 לתקנות התכנון והבניה

  36. שימוש במבנה המורכב משני מבנים יבילים המחוברים ביניהם

  37. העדר החלטה במועד - ערר על פי סעיף 157 לחוק התכנון והבניה

  38. הפסיקה בישראל הכירה באופן חד משמעי בקולנוע כאומנות וכתרבות

  39. חוות דעת לפי סעיף 61א(ג)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965

  40. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות הקמת בית מגורים

  41. הדרכים לאישור חלוקה במקרקעין מבחינה תכנונית בחוק התכנון והבנייה

  42. כתב אישום המייחס עבירות אי קיום צווי בית משפט לפי חוק התכנון והבניה

  43. באזורים פתוחים עדיף להתמקד במספר קטן של אנטנות גבוהות ומרוחקות זו מזו

  44. עתירה לביטול החלטת ראש העיר שביטל את סמכות יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבנייה

  45. הכללים לחידוש היתר בניה מוסדרים בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון