ביטול הסכם מחמת עושק


א. בפני תביעה לביטול פסק דין לפינוי וסילוק יד, אשר ניתן בהסכמת שני הצדדים. פסק הדין הוצע תחילה כהסדר פשרה וקיבל תוקף של פסק דין על ידי השופטת גנות בבית משפט השלום בראשון לציון, ביום 23.5.01.

ב. רקע עובדתי:

1. ביום 2.11.1954 נחתם חוזה שכירות בין מרדכי יוספי (להלן: התובע 1) לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: הנתבע או המינהל) לפיו שכר התובע מהמינהל חדר אחד + מטבח + נוחיות משותפת למטרת מגורים. חוזה השכירות הוארך לאחר תום תקופת השכירות, וכך הפך התובע 1 לדייר מוגן בחדר הנ"ל הנמצא על המקרקעין בגוש 3548 חלקות 56-62, 7074, 28, 17 יבנה, ועמו מתגוררים ילדיו (התובעים 2 ו 4) מאז לידתם.

2. לטענת התובע 1, התובעים 2 ו 4 מחזיקים עמו בחלק מהמקרקעין הנ"ל, ובנו עליהם מבנים אשר שימשו ומשמשים אותם כבית עסק (נגריה). (ראה: סעיף 5 לכתב תביעה מיום 7.2.02 ). מאידך גיסא, טוען הנתבע בסעיף 4 לכתב הגנתו כי המבנים והעסק הינם בלתי חוקיים, וביטול פסק הדין יאפשר לתובעים להמשיך ולהחזיק בשטחי קרקע שלא כדין.

3. הסכסוך המשפטי החל בשנת 1996 כאשר המינהל הגיש תביעה לפינוי בתיק אזרחי 4515/96, אשר בעקבותיו הגיש התובע כתב הגנה ובקשה בדרך המרצה לדחיית התביעה בגין התיישנות.

4. ביום 26.5.97 קבע השופט ברק כי דין תביעתו של המינהל כנגד התובע 1 להידחות בגין התיישנות.

5. הנתבע הגיש ערעור על החלטת השופט ברק. במהלך הדיון בערעור הוסכם על ידי הצדדים כי המערער יגיש כתב תביעה מתוקן בו יכרוך יחדיו את שלוש התביעות שהוגשו בשלושה תיקים אזרחיים נפרדים כאשר כל הנתבעים יכללו באותו כתב תביעה. עוד הוסכם על ידי הצדדים כי החלטתו של השופט ברק מיום 26.5.97 תבוטל, מבלי שיש בכך ויתור של התובע 1 על טענת ההתיישנות, קרי: התובע 1 יוכל להעלות את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה המתוקן שיוגש. ביהמ"ש המחוזי נתן למוסכם לעיל תוקף של פסק דין.

6. התובעים הגיעו לדיון האחרון (ביום 23.5.01), בו ניתן פסק הדין מושא המחלוקת, ללא ייצוג עורכי דין. לטענתם, הכינו את התצהירים בעצמם, ונאלצו להופיע ללא עורכי דין בשל קשיים כספיים. (פסק-הדין מושא הדין יכונה להלן: "פסק הדין").

ג. טענות המבקשים לביטול ההסכם:

7. התובע 1 טוען כי פסק הדין המורה על פינוי וסילוק יד התובעים מן המקרקעין כעבור שמונה חודשים מיום נתינתו, ללא כל פיצוי כספי, הינו שגוי ביסודו, ועל כן יש לבטלו. בקשה זו לביטול פסק הדין הוגשה בעקבות הסכמתם של התובעים להסדר פשרה אשר נבעה מטעות. לטענת באת כוח התובעים, דברי השופטת גנות גרמו לתובעים להניח, הנחה שהתבררה מאוחר יותר כטעות, כי נושא הפיצוי הכספי אינו חלק מהסדר הפשרה וכי המינהל יגיע עמם בהמשך הדרך להסדר בקשר להיבט זה של הפינוי. [ר' הפרטיכל מיום 23.5.01 עמ' 7 נספח י"ב לתצהירו של מרדכי יוספי בתיק זה].

8. עורכת-הדין רוט, (באת-כוח התובעים), טוענת כי עובדת העדר ייצוג משפטי של התובעים בדיוני בית המשפט הייתה משמעותית, במיוחד לאור המקרה דנן, העוסק בפינוי התובעים מן הדירה, ולכן השפיעה רבות על תוצאת פסק הדין, שניתן כאמור נגדם. בנוסף, טוענת הפרקליטה כי אין להתעלם מהעובדה כי התובעים אינם משפטנים, והם
אינם אנשים המורגלים בהופעות בבית המשפט ובהסדרי פשרה המתנהלים בין כתליו. לכן, ניתן להניח כי הבנתם את הסדר הפשרה הייתה קלושה ומוגבלת.

9. זאת ועוד; טוענת עו"ד רוט כי יש לקחת בחשבון את הלחץ שהפעיל ביהמ"ש בניסיונו להביא את הצדדים להסכם פשרה, במהירות המרבית, כשם שיש להתחשב בעובדה כי התובעים היו חסרי ניסיון והבנה לעומת המינהל וכי היו שרויים במצוקה נפשית, אותה ניצל הנתבע.

10. העילות, אליבא דעו"ד רוט, המאפשרות ביטול ההסכם הן שלוש: טעות, הטעיה ועושק.

טענותיה העיקריות של באת-כוח התובעים מתבססות על הוראות החוק הבאות:

(א) סעיף 14 לחוק החוזים, הדן בביטול חוזה מחמת טעות. זכות ביטולו של הסכם מעוגנת בסעיפים 14 (א) ו-14(ב) לחוק החוזים, (חלק כללי), התשל"ג 1973(להלן: החוק).

(ב) סעיף 15 לחוק , עילת ביטול חוזה בשל הטעיה.

(ג) סעיף 18 לחוק , הדן בביטול חוזה בשל עושק.

11. טענות המינהל:

(א) עו"ד פיס, בא-כוח הנתבע, מתייחס לטענת העושק, וטוען כי הנעשק במקרה דנן הוא דווקא הנתבע באשר התובעים השתלטו על שטחי המקרקעין השייכים לו, בנו עליהם מבנים, השתמשו ומשתמשים בהם למגוריהם.
(ראה: סעיף 9 לסיכומי הנתבע).

(ב) עוד טוען בא כוח הנתבע כי אין להתייחס למקרה דנן כאל ניצול, "משום שעובר להגשת התביעה הוצעו לנתבעים פיצויי פינוי, אבל אלה אך כדי הזכויות על פי דין שיש לנתבעים ולא אלה המשתרעות על תוספות הבניה והשתלטות על מקרקעי הזולת".
(סעיף 13 לסיכומי הנתבע).

(ג) בסעיף 18 לסיכומי הנתבע, טוען עו"ד פיס, כי טענת עצימת העיניים המיוחסת לנתבע בשל העובדה כי התובעים לא היו מיוצגים ביום מתן פסק הדין הינה מוגזמת, שהרי אין זה מחובתו של הנתבע להתערב במהלכי התובעים, לעניין ייצוגם.

ד. דיון משפטי:

12. ככלל, בית-משפט לא יבטל הסכם-פשרה אלא במקרים חריגים. עמד על-כך השופט ת. אור:

"תכונה מרכזית של הסכמי פשרה... היא הסופיות שלהם. בשל כך, נקבע בהסכמי פשרה... כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה... יש בכך כדי להצביע על הצורך, בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל".
(ראה: ע"א 2495/95, פד"י נא( 1) 577, 593).

גם בדין העברי מיוחסת חשיבות רבה לעניין סופיות הסכמי הפשרה:

"יפה כוח הפשרה מכוח הדין ששני הדיוטות שדנו אין דיניהן דין ויש לבעלי דין לחזור בהן, ואם עשו פשרה וקנו מידן אינן יכולין לחזור בהן".

[רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"ב, ו (א)].

"בעניין זה נפסק גם, כי כתיבת ההתחייבות כמוה כ"מעשה קניין", המונע מן המתפשרים מלחזור בהם:

"פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזירתם ועשה שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו".
[שו"ע, חו"מ, י"ב, י"ג (ב)].

(ראה: רע"א 4976/00 ,פ"ד נו(1) 577 ,עמ' 585-586).

13. כאמור, מדובר בענייננו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין.

במקרים חריגים ניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ביטולו של פסק דין כזה אפשרי אם התגלה פגם
בעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין.

ב- ע"א 457/77 , פד"י לב (2) 42, 46-47, קבע השופט שמגר (כתוארו אז) כהאי לישנא:

"מקובל עלינו כי פסק-דין שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, זו של הסכם וזו של פסק דין (דר' י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, עמוד 422). מכאן, כי ניתן לבטל פסק דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק- הדין...בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק-דין...הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך העניין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה".


ב-רע"א 4976/00, הנ"ל נקבע מעמדו של פסק-פשרה כדלקמן:

"פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין, אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא-ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת-דעת - או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק". (שם, בעמוד 585).

14. שאלת הטעות:

עילת ביטול ההסכם מחמת טעות מעוגנת בסעיף 14 לחוק.

ההבדל בין שני סעיפי המשנה של אותו סעיף ברור. בעוד שעל פי סעיף 14(א), המבקש לבטל את ההסכם מחמת טעות חייב להוכיח כי טעה וכי הצד השני ידע או היה עליו לדעת על הטעות, הרי שעל פי סעיף קטן(ב) אין לידיעת הצד השני כל רלבנטיות.

המבחן הוא האם ביהמ"ש רואה כי "מן הצדק" לבטל ההסכם. כלומר המבחןהוא חיצוני, של ביהמ"ש בלבד. לעניין זה ראה ע"א 690/88 פד"י מד (3) 459.

(ב) השאלה היא, האם על פי העובדות הנטענות בכתב התביעה קמה לתובעים עילה לבטל את ההסכם בטענה של טעות. תשובה חיובית לשאלה זו, מחייבת החזרת התיק לבית משפט , כדי שיכריע בשאלת תוקפו של ההסכם, ובשאלת קיומו של מחסום לבירור התביעה לפיצויים. תשובה שלילית לשאלה זו משמעה כי דין תביעתם של התובעים להידחות בשל מעשה בית דין אשר יוצר פסק הדין בו אושר הסכם הפשרה.

כדי להשיב על שאלה זו, יש לברר מהי אותה טעות המאפשרת את ביטולו של הסכם פשרה מן הסוג בו אנו עוסקים כאן. התשובה לשאלה זו מושפעת ממהותם ותכליתם של הסכמים כאלה, אשר נועדו לסיים באורח סופי את הסכסוך שבין הצדדים להם.

(ג) הפסיקה הגדירה את הנסיבות בהן ניתן לבטל הסכם אם רואה ביהמ"ש שמן הצדק לעשות כך (לפי הגדרת סעיף 14 (ב) לחוק), כדלקמן:

ב-בג"צ 221/86 פד"י מא (1) 469, 482 אומרת המשנה לנשיא , השופטת בן-פורת:

"להפעלת סמכות הביטול לפי סעיף 14 (ב) נדרש, (כזכור), בין יתר התנאים כי בית המשפט יראה,"שמן הצדק לעשות זאת". לשם כך על השופט לשקול את האינטרסים של שני בעלי הדין, את התוצאות האפשריות לכל אחד מהם, וכן את התנהגותם לפני כריתת החוזה ולאחריהן".

ומהי, אם כן, הטעות ש"מן הצדק" להסתמך עליה לשם ביטול ההסכם?

הטעות, אליבא דהתובעים ובאת כוחם על פי סיכומיה, היא בכך כי עליהם לפנות את הדירה כעבור שמונה חודשים מיום מתן פסק הדין, ובפרק הזמן הנ"ל הצדדים יגיעו להסדר שיפצה אותם בתמורה לפינויים. פסק הדין האמור שניתן כנגד התובעים לא כלל חיוב בפיצוי, אלא המלצה בלבד להגיע להסדר.

לדעתי, יש להחיל במקרה דנן, את הוראות סעיף 14 (א) לחוק החוזים על נסיבות חתימת הסכם פשרה זה. אין הגיון
בכך שבעבר הציע הנתבע לתובעים להגיע עמם להסדר הכולל מתן פיצוי בתמורה לפינויים, ואילו מתן פסק-הדין בפשרה מתייתרת החובה לפצותם לנוכח הסכם הפשרה.

15. "הטעיה" מעוגנת בסעיף 15 לחוק הקובעת כך:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה הטעיה - לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

לענין "הטעיה" כתבה גבריאלה שלו בספרה:

"הטעיה היא הצהרה טרום חוזית כוזבת. ההצהרה המהווה בסיס להטעיה תהיה בדרך כלל מפורשת ותבוטא בכתב או בעל-פה".

(עמוד 213).

עוד נאמר על הטעיה בספרם של כהן-פרידמן:

"הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות. האחת, מצג שווא שהיא הצורה האקטיבית, על דרך המעשה (אמירת דבר לא נכון), והשנייה היא גילוי.... מצג שווא משמעו הצגה לא נכונה של המציאות, ובשיטתנו אחת היא אם מדובר במציאות עובדתית או במציאות משפטית"
(עמוד 787).

עילת ההטעיה, לה טוענת עו"ד רוט, אינה רלוונטית כלל במקרה דנן, כיוון שלא הוכח כי למינהל היתה כוונה זדונית לענין הסכם הפשרה, או כי לנציגי המינהל היתה כוונה להציג את המציאות באופן בלתי נכון. בפועל גם לא עשו כך.


16. שאלת העושק:

עילת ביטול הסכם מחמת עושק מעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים,הקובע כך:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית, או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, רשאי לבטל את החוזה".

על פי לשון סעיף זה ועל פי הפסיקה שניתנה לגביו הרי הטוען לעושק, עול ההוכחה עליו.
הטוען לעושק יצטרך להוכיח את שלושת התנאים המצטברים הבאים:

(א) קיומם של מצוקה או חולשה שכלית או חוסר ניסיון במובן סעיף זה.
(ב) ניצול אותה חולשה על ידי הצד שכנגד.
(ג) גריעות תנאי החוזה, על פי מבחן אובייקטיבי.

ראה בעניין זה למשל, ע"א 226/87 פד"י מג (1) 714; ע"א 719/78 פד"י לד (4) 673.

להלן בדיקת שלושת התנאים:

(1) התנאי הראשון:

האם הוכחה על ידי התובעים חולשה שכלית או חוסר ניסיון?

אכן, ניתן להבין את הלחץ הנפשי שהופעל על התובעים להסכים לפשרת בית משפט ובמיוחד לאור העובדה כי לא היו מיוצגים, עקב קשיים כספיים, על ידי עורך דין.

בל נשכח כי עוסקים אנו בתביעה לפינוי אדם מהמקרקעין בהם הוא חי, ונושא זה קשה הוא עד מאד, מאיים ומלחיץ. ייעוץ משפטי בנושא דנן הוא הכרחי.

לעניין זה אומרת המחברת ג. שליו בספרה "דיני חוזים", (הוצאת דין בע"מ), ירושלים, מהדורה שנייה, התשנ"ה:

"...המדובר בחוסר נסיון המאפיין את האדם ונובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות שלו, ולא בחוסר שיקול דעת עסקי או נמהרות כשלעצמם".
(שם, עמוד 249 ).


מתצהירו של האב עולה כי אכן חש כי בית המשפט דחק אותו לפינה הואיל ולדעתו:

"בית המשפט עיין בתצהירים שהכנו אני וילדי בעצמנו, ללא עזרתו של עורך דין...ואז אמרה לנו כבוד השופטת כי אין בתצהירים שלנו כל הגנה, ואם אמשיך לנהל משפט היא תחייב אותנו בהוצאות גדולות ופסק הדין הינו ללא משפט-פינוי לאלתר ומיד". (סעיף 29 לתצהיר התובע 1 מיום 10.4.03).

"כבוד השופטת גנות קראה לאיומה עלינו כי בכל מקרה אין לנו הגנה ויינתן כנגדנו פסק דין פינוי וכן תחייב אותנו הוצאות גולות וכי הפינוי יהיה לאלתר ומייד המלצה". (סעיף 31 לתצהיר התובע 1).

אני האמנתי וטעיתי, כי הסכמתי "להמלצת ביהמ"ש" לא תמנע ממני לאחר מכן להגיע להסדר עם הנתבע ולולא טעות זו לא הייתי מסכים להמלצת ביהמ"ש ולא הייתי מגיע "להסכם" עם הנתבע, הוצג בפני ביהמ"ש.(סעיף40 לתצהיר התובע 1).

בעת שכב' השופטת גנות לחצה עלינו בביהמ"ש לא הייתה לי דרך אחרת שלא לקבל את "הצעתה" והנתבע ניצל לרעה את חוסר ניסיוני במעמדים שכאלה, שכמובן, אם הייתי מיוצג, לא היה הנתבע יכול לנצל מצוקה זו, של חוסר ניסיון, ולא הי מקבל את הצעת ביהמ"ש. (סעיף 49 לתצהיר התובע 1).

גם מחקירתו הנגדית של יצחק יוספי (להלן התובע 2) עולה כי התובעים חשו כי הופעל עליהם לחץ:

ש. " השופטת גנות בזמן הדיון הסבירה לכם את מצבכם המשפטי"?
ת. "לא בצורה שהבנתי".
(עמוד 11 שורות 10-11 לפרטיכל).

ש."...היא אמרה שאין לכם סיכויים"?
ת. "כן".

(עמוד 11 שורות 18-19 לפרטיכל).

בסיכום הדברים האמורים לעיל, ניתן להבחין במצוקתם של התובעים.

פרידמן וכהן, בספרם, הגדירו "מצוקה" כך:

"מצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר. מצוקה איננה מצב של עוני ומחסור או אי-נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, אלא שינוי פתאומי המביא ללחץ-כלכלי או פסיכולוגי-חמור".

מכאן, שהתנאי הראשון מבין השלושה, הוכר.

(2) התנאי השני:

ניצול החולשה על ידי הצד שכנגד:

"תחולתו של סעיף 18 לחוק החוזים מותנית בכך שהפגם ברצון (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון) נוצל על ידי הצד השני לכריתת חוזה בלתי הוגן.

הדרישה בדבר ניצול על ידי הצד השני או אחר מטעמו משקפת את המבחן האובייקטיבי בדיני חוזים. אין די בפגם ברצון אצל צד אחד. צריך שהצד השני (או אחר מטעמו) יהיה אחראי לפגם זה (כפי שנדרש בהקשר להטעיה או כפיה) או כי לפחות ידע עליו. בעילת עושק די בכך שהצד השני (או אחר מטעמו) ידע על הפגם אצל הצד הטוען לעושק (ידיעה על מצוקתו, חוסר נסיונו וכו'), ובעקבות זאת כרת חוזה שתנאיו בלתי הוגנים".

" "הניצול" מתבטא בכך שהצד השני יודע על המצוקה, ומפיק ממנה טובת הנאה לעצמו (בכריתת חוזה שתנאיו משופרים מאד עבורו)".

(ראה: פרידמן וכהן, "חוזים", כרך ב', עמוד 983).

אין ספק כי תנאי ההסכם, כמפורט לעיל-"משופרים" הם בעבור הנתבע, שהרי מובן כי לא הייתה בענייננו כל פשרה שהיא, ולא היה כל ויתור הדדי.


פסק הדין של השופטת גנות חייב את התובעים להתפנות תוך 8 חודשים מיום מתן פסק הדין. פרק זמן זה ניתן, לדברי השופטת, על מנת שיוכל הנתבע לבוא בדברים עם התובעת.

התובעים הבינו כי בפרק זמן זה יגיעו להסדר פיצוי עם המינהל בתמורה לפינויים. אולם, הם לא יכלו להעלות על דעתם, כי הסכם זה לא יכלול בחובו פיצוי. הנחה זו הייתה מבוססת על הנאמר בדיונים קודמים בתיק זה.

לעניין זה אומר התובע 1 בתצהירו:

"איזו סיבה הגיונית יכולה להיות שאני אנהל 6 שנים משפטים אשלם אלפי שקלים לעורכי דין כאשר מוסבר לי ע"י עורכי הדין שלי עבר כי יש סיכוי לזכות טובים ששופט ברק קבע בהחלטה מנומקת כי יש התיישנות, כאשר גופים שונים, ראש המועצה, ביהמ"ש המחוזי והשלום ממליצים להגיע עמי לפתרון אני אסכים למתן פסק דין כפי שעתר הנתבע בתביעה ללא פיצוי, ללא דאג למקום מגורים אחר". (סעיף 34 לתצהיר התובע 1).

אין להתעלם מדברי השופטת גנות לעניין הסדר הפיצויים, אשר הינם בגדר המלצה ולא בגדר חובה, ועל כן ניתן להבין כי הנתבע לא מחויב היה לעשות כן, אלא רק רשאי היה לעשות כן.

לעניין התנהגות ה"עושק", צודקת עו"ד רוט, באת-כוח התובעים בטענתה, כי מעבר לידיעה ברורה של מצב העשוק, גם אי אכפתיות או עצימת עיניים של העושק ייחשבו לידיעה. כך נקבע בפסיקה:

"אקדים ואומר, כי לדעתי צודק בא-כוח המערערים בטענתו, לפיה יש צורך בידיעה מצדו של העושק המנצל. אין ספק, כי מן המלה "ניצול" משתמעת ידיעה כזאת, כשם שמשתמעת ממנה גם מידה של אי-מוסריות מצדו. כן ניתן לראות את אי המוסריות לא רק במקום שיש לעושק הכרה ברורה של מצבו של העשוק, מצב שאותו הוא מנצל, אלא גם כאשר ברשלנות גסה עוצם הוא את עיניו מראותו".
(ראה: ע"א 403/80. פ"ד לו(1) 762 ,עמוד 768-769).

מכאן, שהוכחו התנאים להחלת התנאי השני.

(3) התנאי שלישי:

גריעות תנאי החוזה, על פי מבחן אובייקטיבי:

בשלב זה כל שנותר להראות הוא כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

"המבחן ליישום יסוד זה הוא מבחן אובייקטיבי-חיצוני והוא מחייב בירור שתי שאלות משנה: מהו "המקובל" ומהי "מידה בלתי-סבירה" ".

(פרידמן וכהן, "דיני חוזים", עמוד 249).

"אמת המידה היא, אם כן, סבירות, או ליתר דיוק: חוסר סבירות. את זאת יקבע בית-המשפט, על פי נסיבות העניין, תנאי השוק, הוראות החוזה ועמדות המיקוח היחסיותשל הצדדים לעסקה".
(שם, עמוד 252).

התובעים לא זכו,למעשה, בכל פיצוי שהוא בגין פינויים, ולכן נראה, כי תנאי החוזה גרועים בעבורם במידה בלתי סבירה.

אכן, כפי שטענה באת-כוח התובעים, ובצדק, במקרים כאלו, של חוסר סבירות קיצונית ייטה ביהמ"ש לעזור לעשוק.

לעניין זה ראה ע"א 403/80 ,ל"ו (1),762, 769:

"....ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק...".

מכאן, שגם התנאי השלישי חל בענייננו.

ולבסוף, מבקש אני לצטט פסק-דין קודם שלי, בו קבעתי כי פסק-דין פינוי ניתן בתנאי עושק אפילו שהנתבעים (שפונו) היו מיוצגים על-ידי פרקליט. כך הבעתי דעתי אז:


"בכך מכוון אני דעתי לעדותם ועדות בנם המקובלת עלי, כי עצם נוכחותם בבית המשפט פרושה לחץ נפשי קשה עליהם. למי שבא בפעם הראשונה בשערי בית המשפט; למי שאינו חשוף למנייריזים המשפטי; למי שירא מדברי בית המשפט כי הוא עומד בסכנת פינוי אם לא ישלם חובו ואין לו במה לשלם... למי שמקבל ייעוץ היוזם את פינויו מן הדירה בתום שנה מבלי שיקבל הסבר מדויק מה משמעות ההצעה; לאדם כזה יש לייחס חוסר נסיון הנובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות כאחד".

(ראה ה"פ (שלום רחובות) 5700/88 – לא פורסם. עותק מפסק-הדין נמסר עַל-ידִי לבאי- כוח הצדדים).

18. סוף דבר:

לאור כל הנימוקים דלעיל, הריני נעתר לתביעת המבקשים ומצהיר בזאת כי הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים למשפט, בטל.

כפועל יוצא מכך אני מצהיר כי פסק הדין של השופטת גנות מיום 23.5.01 בטל גם הוא.

כיוון שביטול ההסכם מחזיר את התיק להמשך דיונים, איני פוסק בשלב זה כל הוצאות.

עניין זה יוכרע על ידי בפסק הדין הסופי.

התיק מוחזר למנ"ת כדי לקבוע מועדים ל- ימ"ק (אם יש צורך בכך) ולהוכחות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול הסכם הפצה

  2. ביטול הסכם השקעה

  3. ביטול הסכם רוטציה

  4. ביטול הסכם קיבוצי

  5. ביטול הסכם זיכיון

  6. ביטול הסכם תחת לחץ

  7. ביטול הסכם עקרונות

  8. ביטול הסכם מייסדים

  9. ביטול הסכם בית אבות

  10. ביטול הסכם קו חלוקה

  11. ביטול הסכם הזמנת רכב

  12. ביטול הסכם ללא נימוק

  13. ביטול הסכם מחמת עושק

  14. ביטול הסכם לרכישת דירה

  15. ביטול הסכם למכירת דירה

  16. ביטול הסכם למכירת מגרש

  17. ביטול הסכם החלפת חלקות

  18. ביטול הסכם ניצול מצוקה

  19. ביטול הסכם הסדר תשלומים

  20. ביטול הסכם שיתוף במקרקעין

  21. ביטול הסכם העברה ללא תמורה

  22. ביטול הסכם מייסדים בהתנהגות

  23. ביטול הסכם לתקופה בלתי קצובה

  24. ביטול הסכם עקב אי הוצאת היתר בניה

  25. ביטול הסכם לביצוע עבודות עפר ובניה

  26. ביטול הסכם העברת זכויות דייר מוגן

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון