ביטול הסכם ממון

ראשית דבר

  1. ביסוד פסק הדין עומדת שאלת כשירותו של המנוח, ש.י. ז"ל, להתקשר בהסכם ממון, אשר קיבל תוקף פסק דין ביום 23.6.04, ולחתום על צוואה לחלוקת רכושו ביום 1.7.04 (להלן: "הצוואה").
  2. המנוח יליד 1937, אב ל-10 ילדים מגרושתו, נישא בשנית לנתבעת כדמו"י, בשנת 2001, לאחר שחיו יחד כ-5 שנים. לצדדים לא היו ילדים משותפים. לנתבעת בת מנישואיה הקודמים. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים בשנים 2003-2004 לצד טענות הדדיות לאלימות. הצדדים התפייסו וביום 23.6.04 ערכו את הסכם הממון (להלן: "הסכם הממון"). לאחר כשבוע, ביום 1.7.04, ערך המנוח צוואה לטובת הנתבעת, בה הוריש לה את כל רכושו, צוואה אותה מבקשת הנתבעת לקיים. התובעים מבקשים להורות על ביטול הסכם הממון וביטול הצוואה.

שנתיים מאוחר יותר, ביום 4.6.06 הוכרז המנוח כחסוי, ושניים מילדיו מונו כאפוטרופוסים עליו, עד למועד פטירתו ביום 19.10.08 .
תביעות הצדדים
3. התובעים, ילדי המנוח, הגישו 4 תביעות נגד הנתבעת, אלמנתו של המנוח:
א. תה"ס 10738-12-08- תביעה לביטול הסכם ממון מיום 23.6.04.
ב. ת"ע 14827-02-09 -התנגדות לקיום צוואה מיום 1.7.04.
ג. ת"ע 7682-08-09 -בקשה לקיום צוואה קודמת של המנוח מיום 16.3.03.
ד. ת"ע 17689-02-11 -תביעה כספית בגין הוצאות עבור המנוח בשם העזבון.
הנתבעת הגישה תביעה לקיום צוואת המנוח מיום 1.7.04 בת"ע 14793-02-09.

4. סמיכות המועדים בין חתימת המנוח על הסכם הממון ועריכת הצוואה, בהפרש של שבוע ימים, דורשת דיון מאוחד בעילות חופפות, לבטלות הסכם ממון ובטלות צוואה, בדגש על מצבו הרפואי- קוגנטיבי של המנוח וכשירותו לערוך מסמכים משפטיים. מסקנה אחת תהא הן לעניין תוקף ההסכם ולעניין תוקף הצוואה, בכפוף להבדלים בעילות הבטלות, שאינן חופפות (דוגמת מעורבות בעריכת צוואה וכו').
5. נשוא המחלוקת העיקרית בתובענות השונות - דירת המגורים ברח' ה-xxx, שנרכשה ע"י המנוח, ובה התגוררו המנוח והנתבעת וכיום מתגוררת בה הנתבעת (להלן: "הדירה"). הדירה רשומה במחציתה על שם המנוח ועל מחציתה רשומה הערת אזהרה לטובת הנתבעת. התובעים מבקשים לקבל בעלות, במחצית הדירה, ע"י ביטול הסכם הממון, השבת הדירה לנכסי העזבון ולאחר מיכן ביטול הצוואה וקיום צוואה קודמת, שערך המנוח בה הינם זוכים בדירה. התביעה הכספית הינה בבחינת "קרב מאסף" ותכליתה הוכחת הפרת הסכם הממון ע"י הנתבעת, ככל שההסכם לא יבוטל.
מטעם התובעים העידו בפניי- הבן י.(ת/1ו- ת/2), הבת ש.(ת/5 ו-ת/6), הבן א. (ת/7 ו-ת/8). מטעם הנתבעת העידה הנתבעת (נ/4). כן העידו עו"ד ט.א. (ת/9) שערכה את הסכם הממון ואת הצוואה נשוא המחלוקת ועו"ד ע.ש. (ת/11 ) אשר מונה לייצג את המנוח במו"מ טרם חתימת ההסכם.
נדון תחילה בתביעה לביטול הסכם הממון.

התביעה לביטול הסכם הממון- תה"ס 10738-12-08.
6. טענות התובעים – לבטלות ההסכם, הועלו מן הגורן ומן היקב, החל מטענות לפגמים בכריתת ההסכם- טעות, עושק, טענות לאי כשירות המנוח, בשלב המו"מ לכריתת ההסכם -חוסר כשירות משפטית, העדר גמירות דעת, לצד טענות בדיני החוזים, טענות בדיני המתנה כולל מתנה על תנאי, וכלה בטענות בדבר הפרת ההסכם. הטענה העיקרית עליה מתבססים התובעים הינה מצבו הרפואי והנפשי הקשה של המנוח, שלא אפשר לו להבין את הסכם הממון ולא את הצוואה, במועד בה נחתמו.
המסגרת הנורמטיבית
ביטול הסכם ממון מחמת פגם בכריתתו או הפרתו
7. פסק דין המעניק תוקף להסכמה שגובשה בין בעלי דין, ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין.
תכונתו המרכזית של הסכם פשרה הינה סופיות ולא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לביטול הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין. על מבקש הביטול להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל להצדקת ביטולו .
ראה: ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח (מיום 1.5.05).
הרציונל בבסיס ההלכה הינו כי הסכמים יש לקיים ובמיוחד כשניתן להם תוקף של פסק דין. גישה אחרת אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים ומערערת את הוודאות במשפט ואת סופיות הדיון.
ראה: ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים (מיום 15.1.11).
ההלכה באה להגן על עקרון סופיות הדיון ועל אינטרס הצפיות של כל צד להסכם.
החריג לכלל הוא רק במידה והוכח שינוי מהותי ויהא זה בלתי צודק להשאיר את פסק הדין על כנו, יבוטל או ישונה ההסכם בהתאם.
ראה: ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח (1) 772 – 773.
לעקרון זה משנה תוקף כאשר עסקינן בהסכם ממון בין בני זוג וזאת בשל דרישת האישור כתנאי לתקפותו כמצוין בסעיף 2 (א) ו – (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.
האישור על פי חוק, נועד להבטיח גמירות דעתם של הצדדים ולוודא כי ההסכם נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ או כפייה, או השפעה בלתי הוגנת ולאחר שביהמ"ש ווידא כי הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות.
ראה ע"א 487/87 אבידור נ' אבידור פ"ד מב (3) 499.
תנאים אלה נועדו להבטיח, כי מערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין בעל לאישה, לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה . ראה:א.רוזן צבי, דיני משפחה בישראל, בין קודש לחול, 364.
הסכם הממון שאושר ע"י ביהמ"ש נהנה ממעמד מיוחד – מעמד המקנה לו עדיפות על פני הסכם 'רגיל' אשר קיבל תוקף של פסק דין. ראה: ע"א 4/80 מונק נ' מונק פ"ד לו (3) 421.
הובהר בפסיקה כי על המבקש לבטל הסכם גירושין ו/או תנאי מהתניותיו, לעמוד בנטל ראייה גבוה במיוחד, בטעמים כבדי משקל ,אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל.
ראה: ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטרש פ"ד נא (1) 557).
עם זאת ייתכן ובנסיבות מסוימות, יעלה בידי צד להסכם להרים הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח כי במעמד האישור, נתן הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית, או נפשית שנעלמה מעיני בית המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו. ראה: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט(3) 441.
מקרים בהם בית המשפט יאפשר פתיחת הסכם ובדיקתו הינם מקרים בהם הוכח, כי נפל פגם בכריתת החוזה, היורד לשורש ההסכמה והרצון החופשי של המתקשרים בהסכם, בהתאם לאחת מעילות ביטול הסכם, מחמת פגם בכריתתו והמנויות בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
ראה: תמש
ברי כי הנטל הכבד להוכיח את קיום העילות החוזיות לביטול ההסכם מוטל על הטוען לקיומן.
לפיכך בבוא בימ"ש לבחון תביעה לביטול הסכם ממון, עליו להקפיד שבעתיים ולבחון אם חרף האמור, התקיימו העילות, באופן המצדיק ביטול ההסכם ובעקבותיו ביטול פסה"ד אשר נתן לו תוקף של פס"ד.
יש להדגיש כי במרבית המקרים בהם מתבקש ביטול ההסכם, הבקשה הינה של צד שחתם על ההסכם ואילו במקרה זה המבקשים הינם יורשים פוטנציאליים לטענתם של המנוח, אשר לא היו צד להסכם ולא נכחו במעמד עריכת ההסכם ואישורו. יתר על כן המנוח עצמו בחייו, לא הגיש כל בקשה לביטול ההסכם. נהפוך הוא, הוא והנתבעת קיימו את ההסכם עד להתערבות התובעים והוצאות צווי ההגנה נגד הנתבעת. נשאלת השאלה האם רשאים התובעים להגיש התביעה בשם המנוח או עזבונו, לביטול הסכם, כאשר המנוח בחייו הביע התנגדותו לתביעתם?

נטלי הוכחה
8. הנטל המוטל על מבקש ביטול הסכם מחמת פגם בכריתה, הינו כבד במיוחד ובפרט לאחר שכבר בוצעו חלקים עיקריים מההסכם על ידי הצדדים.
ראה: תמ"ש (י-ם) 20150-11-10 ר נ' ר' (22.4.13).
במקרה דנן, הנטל עשוי להיות כבד הרבה יותר, שכן המנוח עצמו פעל לסיכול אפשרות למינוי אפוטרופוס לעצמו וכנגד יוזמת התובעים למנוע אישור ההסכם ואף ערך צוואה בה הינו מוריש את הדירה לנתבעת ,העולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם.
בתמש (ת"א) 6770/08 ז.ר נ' ש.ק (מיום 29.4.10) נקבע:
"צד שלישי התובע זכויות מכוח "ירושתו" יתכן שתיוחס למורישו כוונת ויתור. ראה ע"א 29/86 אי.תי.אס נ' קרול פ"ד מ"ד(1) 864 (1990) מפי כב' הנשיא שמגר; ע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח פ"ד מ"ח(3) 372 (1994); ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (פורסם באתר "נבו") (26/07/94)."
משמע צד שאינו פועל בחייו לביטול ההסכם, יש לייחס לו כוונה של ויתור. במקרה שלנו, מעבר לייחוס כוונת ויתור, הובעה ע"י המנוח התנגדות ממשית לרצון התובעים לביטול ההסכם. השאלה היא האם במקרה כזה יש מקום להתיר לתובעים להגיש תביעה בשם העיזבון לביטול הסכם? כאשר המנוח בחייו כלל לא התכוון לבטלו? בנסיבות בהם מדובר במעשה "אקטיבי" של המנוח מעבר לייחוס כוונה לויתור, אלא התנגדות ממשית לביטול ההסכם, הנטל המוטל על התובעים להוכיח טענותיהם גדול שבעתיים.
ההליכים לאישור הסכם הממון
9. להבדיל מתיקים בהם הטענות לבטלות הסכם עולות בדיעבד ולאחר זמן, במקרה דנן הטענות בדבר מצבו הרפואי של המנוח כשל פסול דין, נטענו ע"י התובעים, עוד בחיי המנוח וטרם אישור ההסכם בשנת 2004, ואף ניתנה להם ההזדמנות להוכיח טענותיהם אך הם ויתרו עליה.
בעמש (ת"א) 1015-08 פלוני נ' פלונית (מיום 26.5.13):
"דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן."
בית המשפט נהג במקרה זה משנה זהירות וטרם אישור הסכם הממון ביוני 2004, על מנת לוודא טענות התובעים ובמיוחד טענות לענין אי כשרות המנוח ובירור רצונו האמיתי וגמירות דעתו להתקשר בהסכם, נקט בפעולות הבאות:
א. ביום 15.6.04 הוגש הסכם הממון ע"י עו"ד א. התקיים דיון ראשוני בבקשה לאישור הסכם הממון, בנוכחות הצדדים ובנוכחות ב"כ התובעים עו"ד שרון. המנוח הביע רצונו כי עו"ד שרון לא תייצגו. ואמנם עו"ד שרון השתחררה מייצוגו, אך ביקשה לעכב את אישור ההסכם על מנת לאפשר לתובעים לבדוק הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס למנוח. בית המשפט דחה את הדיון באישור ההסכם למועד נוסף, למרות שהמנוח עמד על אישור ההסכם, על מנת לאפשר לתובעים לנקוט בהליכים לבדיקת כשרות המנוח ולהגיש תביעה לאפוטרופסות על המנוח.
המנוח בדיון מיום 15/6/13, הביע את רצונו באישור ההסכם (בעמ' 6):
"אני מוכן להתחיל את הטיפול כפי שצריך. גם עכשיו אני נמצא בטיפול ואני ממשיך לעשות טיפול. אני חתמתי על ההסכם, אני רוצה שלום בית. גם לפני כן אמרתי שאני רוצה שלום בית. עד שאני חי היא צריכה לטפל בי.
אני לא רוצה את עו"ד טל שרון. אני לא טיפש וכל פעם שאני רוצה לדבר איתה היא רוצה רק כסף, אני מאף אחד לא לקחתי גרוש.
אני רוצה שלום בית ואני רוצה להיות בביתי והיא תתחייב שהיא תטפל בי עד יום מותי.
אני מוכן לכל הסכם שהיא מסכימה. אני מבין את הכול. "
ובעמ' 8 לפרו' הדיון:
"אני מסכים לשלום בית והיא תטפל בי עד יום מותי.
את הדירה צריך להעביר לה אתמול.
אני רוצה שלום בית ורוצה לחיות.
מה שגב' ש. תגיד אני מסכים.
אני מעביר לה את הדירה עכשיו, אני עובר טיפולים ולאחר מכן אני חוזר להתגורר עימה.
הייתה אי הבנה, לא התנהגתי טוב ואני מבקש לומר שמצבי לא היה טוב, עכשיו מצבי טוב. קשה לי להיות לבדי, אין לי אף אחד."
ב. למחרת, ביום 16.6.04, כאשר חוות דעת פרופ' בנטל (בה נדון בהמשך) ברשות התובעים, הגישו בקשה להכריז על המנוח פסול דין ולמינויים כאפוטרופוס על המנוח. ביום 7.7.04 המנוח התנגד לבקשה. לבסוף התובעים זנחו את הבקשה למינוי אפוטרופוס וחזרו בהם ממנה והבקשה נמחקה.
ג. בימ"ש הפנה את הצדדים ליח"ס, לעו"ס שוש בן מאיר ועו"ד אסנת פז ,לבדיקת מצבו הקוגניטיבי של המנוח ולבירור רצונו האמיתי והמודע והאם ההסכם מביע את רצונו, ללא כל השפעה חיצונית.
ד. בית המשפט ויח"ס הפנו את המנוח ואשתו לעו"ד ניטראליים, שלא היו מעורבים בתיק. עו"ד ש. אשר ייצג את המנוח בלבד ועו"ד ט.א. אשר שימשה כמגשרת בין הצדדים וסייעה להם להגיע להסכמות, שבאו לידי ביטוי בהסכם. עוה"ד העידו בבית המשפט במהלך ההוכחות, על רצונו של המנוח בהסכם ומודעותו לתוכנו.
ה. רק לאחר שהתובעים חזרו בהם מהתביעה לאפוטרופסות, והתביעה נמחקה, ורק לאחר שבמהלך הדיון לאישור ההסכם, ביוני 2004, העידו בפני בית המשפט הגורמים שהיו מעורבים בהכנת ההסכם ובהם העו"ס שוש בן מאיר מיח"ס, עו"ד אסנת פז מיח"ס, עו"ד ט.א., עו"ד ע.ש., ובית המשפט שוכנע כי ההסכם מביע את רצונו המודע של המנוח, אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד.

עו"ד ש. העיד, כי בהסכם הוכנסו שינויים על פי דרישות המנוח וכדבריו (בעמ' 137 לפרו'):
"פעם אחת או פעמיים ההסכם תוקן לפי רצון הלקוח שלי שישב איתי בחדר לבד, הוא אמר לי מה הוא רוצה תיקון וחזרתי לחדר של (עו"ד) א."
עו"ד ט.א. העידה (בעמ' 125 לפרו'), כי שני הצדדים היו מיוצגים. וציינה כי ביהמ"ש ביקש למנות למנוח עו"ד לצורך עריכת הסכם. הנתבעת היתה מיוצגת ע"י עו"ד מ.ש. והמנוח ע"י עו"ד ע.ש. עוה"ד א., הגישה פרוטוקול ישיבה (ת/10) ממנו עולה כי "נערכו תיקונים להסכם גירושין" וכי "עו"ד הסבירו לצדדים את משמעות ההסכם ותוצאותיו".
בסופו של יום, לאחר שבית המשפט שוכנע כי אכן ההסכם משקף את רצונו של המנוח, אושר ההסכם וקיבל תוקף של פס"ד ביום 23.6.04.
נעבור עתה לבדיקת טענות התובעים לענין מצבו של המנוח.
מצב רפואי, נפשי וקוגניטיבי של המנוח
10. הטענה העיקרית של התובעים, הינה מצבו הרפואי של המנוח בעת החתימה על הסכם הממון והצוואה. על מנת להוכיח את מצבו הרפואי של המנוח, צירפו התובעים לכתב התביעה את המסמכים הבאים:
א. חוו"ד פרופ' בנטל מיום 15.6.04 בהתבסס על בדיקה מיום 19.2.04(נספח ז' כתב תביעה) בה צוין:
"לאור כל הנתונים ניתן להסיק שמר י. סובל מהפרעות בזיכרון קשב וריכוז אשר יש לראותם כתוצאה מהפגיעות הווסקולריות המוחיות ומכלל מחלותיו והן ביטוי לדמנציה.
במצב הנתון הזה אין למר י. את שיקול הדעת הדרוש לנהל את ענייניו, הוא חסר את השיפוט והתובנה למצבו ולמעשיו."
ב. דו"ח סיכום המחלקה לנוירולוגיה קוגניטיבית –ד"ר רפיק אברהים (נספח ח' כתב תביעה)בה צוין:
"הליקויים שנמצאו בבדיקה הם מעבר למה שמתואר בחולים דיכאוניים ולכן נראה כי קיים גם מרכיב של דמנציה".
ג. סיכום החטיבה הפסיכיאטרית במרכז רפואי רמב"ם מיום 28.11.99 נערך ע"י ד"ר ברוך שחל (נספח ט' לכתב התביעה) נקבע:
"..נראה היה שאינו עומד בלחצים המופעלים עליו מצד חברתו לחיים ...ניכר חוסר תפקוד שלו בחיי היום יום".
ד. מכתב ד"ר א. בירמן מהחטיבה הפסיכיאטרית במרכז רפואי רמב"ם, מיום 15.3.01 (נספח י') בו צוין:
"בחודשים האחרונים חלה החמרה במצבו הנפשי".
ה. סיכום אשפוז מחלקת קרדיולוגיה בבית חולים בני ציון, מיום 1.3.04 ( נספח יא') בה ציינו מחלותיו של המנוח כולל אירוע מוחי ודכאון.
ו. תעודת רופא ד"ר א. בירמן מהמרכז הרפואי רמב"ם מיום 6.9.04 (נספח יב ) בו קובע ד"ר בירמן:
"מר י. סובל מתהליך דמנטי (שיטיון) בתחילתו כאשר ברקע הפרעות דיכאוניות והפרעות הסתגלות כרוניות. מכלול ההפרעות הללו מקשים עליו לתפקד ולנהל עיניינים כספיים.
אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולטפל בהם, זקוק לאפוטרופוס לרכושו ולכספו מסוגל מבחינת מצבו להביע דעתו בעניין מינוי אפוטרופוס עליו."
ז. חוות דעת ד"ר שולקין מומחה לפסיכיאטריה מיום 10.12.08( נספח יג) בה מצויין:
"ע"ס נתונים שבידי אני מגיע למסקנה, בתקופה 06/2004 המנוח לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וסבל מפגם משמעותי ביותר ביכולתו השכלית-דמנציה בנוסף למצבים נפשיים חולניים... הסבירות שהמנוח עקב מצבו הנפשי איבד את יכולתו לשיפוט ושיקול סבירים היא גבוהה בהחלט."
הנתבעת מציינת כי החומר הרפואי היה ברובו מונח בפני בית המשפט, טרם אישור ההסכם ובפני התובעים שבחרו לחזור בהם מתביעתם למינוי אפוטרופוס, שמטרתה סיכול אישור ההסכם.
בית המשפט עצמו איפשר לתובעים למצות את ההליכים המשפטיים בעניין, והתובעים בסופו של יום מחקו את הבקשה למינוי אפוטרופוס ואפשרו את אישור ההסכם ולפיכך אין להם אלא להלין על עצמם.
חוות דעת הפסיכאטר ד"ר וויל
11. עם הגשת תביעות התובעים ולאחר פטירת המנוח, ועל מנת לוודא מצבו של המנוח בית המשפט הורה על מינוי ד"ר וייל, כמומחה מטעם בימ"ש, למתן חוות דעתו לעניין "מצבו הבריאותי, הנפשי והקוגניטיבי של המנוח במועד החתימה על ההסכם מחודש יוני ועל הצוואה מחודש יולי 2004 וגם על הצוואה מיום 16.3.03" . ביום 23.11.10 הוגשה חוות הדעת של המומחה.
התובעים לא בקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו.
המסמכים שעמדו לעיונו של ד"ר וייל :
א. פרוטוקולים מישיבת בית המשפט מ-23.6.04, 12.10.04 , 20.10.04
ב. מכתב התנגדות של ש. להכרזתו כפסול דין מ-13.9.04.
ג. תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עו"ד מ-30.6.04.
ד. תעודה מגב' חדוה עינב, פקידת סעד המיועדת לבית המשפט מ-20.10.04.
ה. בקשה לביטול צו הרחקה החתומה ע"י המנוח, מאמצע דצמבר 2004.
ו. שטר העברת זכאות לשכירות לטובת גב' א.י. מ-23.3.05.
ז. בדיקה קוגניטיבית ע"י ד"ר אהרון ב-28.11.99 וציטוט תוצאות בדיקות חוזרות מ - 13.2.02, 1.2.05 ברשומים של ד"ר ברמן מ- 8.9.05.
ח. גיליון מעקב במרפאה לבריאות הנפש בביה"ח רמב"ם ,מאז 16.5.99 (עם תעודות מד"ר שחל) עם רישומים עד שנת 2008.
ט. סיכומי מחלה מביה"ח בני ציון שם אושפז מ-29.2.04 עד 1.3.04 ומ-26.3.08 עד 27.3.08.
י. חוו"ד של ד"ר שנקמן שבדקה את המנוח עפ"י צו מבית המשפט.
רוב רובם של המסמכים הרפואיים שהוגשו ע"י התובעים, נבחנו ע"י המומחה ד"ר וייל למעט חוות דעת פרופ' בנטל וחוות דעת פרופ' שולקין (נספח ז' ו-יג). כזכור, המדובר בתיק משפחה ואין באפשרות הצדדים להגיש חוות דעת. בהחלטה מיום 25.3.10 הורתי כי חוות הדעת לא יומצאו לעיון המומחה מטעם בית המשפט.
תקנה 258 יב (ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת:
"בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8 (ג) לחוק."
סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 קובע:
"מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט."
ראה: תמש (חי') 13630/08 פלונית נ' אלמוני (מיום 26.5.10).
12. עיון בחוות הדעת מעלה כי המנוח היה נכה צה"ל, מטופל במרפאה לבריאות נפש בבי"ח רמב"ם והיה נתון במעקב. ד"ר וייל מסכם את חוות דעתו בממצאים הבאים:
באשר למצב הקוגנטיבי, בין השנים 1999 לבדיקה שנערכה ביום 1.2.05:
"לא תואר שינוי קוגנטיבי".
ד"ר וייל שולל בחוות דעתו ממצא של דמנציה אצל המנוח:
"עפ"י הערכתי התנודות והסתירות בהחלטותיו המצוינות לעיל נבעו מלביליות רגשית גדולה כפי שאפרט בהמשך ולא מדמנציה. כמו כן התקשה להתמודד עם מצבים מורכבים."
באשר למצב הנפשי קובע ד"ר וייל כי "שדה התעניינותו התמקדה לצרכיו בעזרה ותמיכה." וכדבריו:
"- עפ"י הערכתי, המשברים המשפחתיים ואי מסוגלותו להסתדר בלי תמיכה הביאו אותו לחיפוש במחויבות קרוביו לטפל בו, לקבל אחריות על גורלו ותמורת התחייבות מסוג זה היה מוכן להגיע להסכמים בהם הצד השני (אשתו) קיבלה הטבות חומריות.
הקרבה בין מועד עריכת הצוואה הראשונה ותקופה של האשמות בין בני הזוג ומועד סידור ההסכם והצוואה השנייה, בתקופה אחרי צו הרחקה וקשיי המנוח להתמודד מחזקים את ההשערה שהחלטותיו קשורות לרגישותו הגבוהה ולפחדיו של המנוח ולא לשיקולים רציונלים מעמיקים".
חשיבות חוות הדעת בכך שהינה שוללת קיום דמנציה. המומחה אינו מציין חוסר כשירות של המנוח להבין את משמעות ההסכם, אלא פורס את מערכת השיקולים של המנוח המביאה אותו לחתימה על הסכם לטובת הנתבעת, שתטפל בו בשארית ימיו. אבחנה זו מוכיחה דווקא על שיקול דעת של המנוח, אשר החליט לתגמל את מי שייסיע לו ויטפל בו ,לאחר שנואש מילדיו ואף כעס עליהם על שהזניחו אותו ואת הטיפול בו. כאמור התובעים לא ביקשו לחקור את המומחה וויל על חוות דעתו כך שלמעשה לא סתרו את חוות הדעת, ומסקנותיה עומדות בתוקפן.


חוות דעת רפואיות נוספות
13. אבקש להוסיף מספר הערות לגבי חוות הדעת הרפואיות, שצורפו לכתב התביעה, שכאמור לעיל לא הועברו למומחה, נוכח צירופן, בניגוד לתקנות ומכיוון שממילא מונה מומחה מטעם בית המשפט שבחן את כל החומר הרפואי הגולמי בעניינו של המנוח , שהיווה בסיס לחוות הדעת.
חוות דעת פרופ' בנטל
במסגרת התביעה צרפו התובעים חוו"ד רפואית של פרופ' בנטל(נספח ז) ה קובע בחוות דעתו:
"בבדיקתי מצאתי את מר י. במצב של אפקט דיכאוני ניכר, נראה סובל ומעונה, התמצאות ביום יום תקינה. ניכרו הפרעות בריכוז וקשב בעת הבדיקה, מהלך החשיבה קונקרטי ונסוב סביב סבלו. התפיסה לגבי מצבו לא היו תקנים ושקולים.
מחלותיו הרבות...השפיעו על כל מצבו הבריאותי הנפשי והמנטלי...כל אלה נתנו את סימניהם גם בתחום הקוגנטיבי ונפשי. בבדיקה הקוגניטיבית שנערכה לו עוד באפריל 2001 נקבע שהוא סובל מדמנציה (שיטיון?) על רקע וסקולרי הגורמת להפרעה תפקודית חמורה. מצב השיטיון הלך והחמיר עוד במשך השנים".
מסקנת פרופ' בנטל כי ההפרעות זיכרון , קשב וריכוז הן ביטוי לדמנציה וכי למנוח אין את שיקול הדעת דרוש לנהל את ענייניו "הוא חסר את השיפוט למצבו ולמעשיו".
הגם שהמנוח נבדק כבר ביום 19.2.04 ,חוות הדעת נערכה רק ביום 15.6.04 בסמיכות לדיון בבימ"ש לאישור הסכם הממון ולמטרה זאת בלבד. לפיכך מסקנת פרופ' בנטל לפיה למנוח "אין את שיקול הדעת הדרוש לנהל את ענייניו, הוא חסר את השיפוט והתובנה למצבו ולמעשיו" צריכה להיקרא על רקע מטרתה המגמתית של חוות הדעת. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר וויל בחוות דעתו שלל כאמור ממצא של דמנציה וחוות דעתו לא ניסתרה מאחר ולא נחקר עליה ע"י התובעים .
אציין כי למרות שכבר ביום 28.11.99 היה קיים "מרכיב של דמנציה" והדבר מצוי גם בחוות דעת פרופ' בנטל ,לענין הבדיקה הקוגניטיבית משנת 2001. ההחמרה בתפקודי הזכרון ותפקודים קוגנטיביים עליה מתבסס פרופ' בנטל הינה ביחס לחולים בדכאון וקיומו של מרכיב דמנציה (בדיקה מיום 30.4.01) אינה בגדר חידוש. פרופ' בנטל מצטט כאמור מבדיקה מיום 30.4.01, אלא שבאותה בדיקה קיבל המנוח במבחן MMSE ניקוד זהה לזה שקיבל בבדיקה בשנת 1999 ,כאשר גם ביום 25.7.05 קיבל המנוח 21.22. דהיינו מדובר בלכל היותר "התפתחות דמנטית איטית" ואומר בזהירות כי המסקנה של פרופ' בנטל כי "מצב השיטיון הזה הלך והחמיר עוד במשך השנים מאז" אינה עומדת במבחן המציאות, עם התוצאות הזהות של המבחנים וככל הנראה אינה משקפת את העובדות. כאשר ד"ר וייל שהיה חשוף למידע זה שלל את קיום הדמנציה. כזכור, התובעים מבקשים, גם כיום, לקיים את צוואת המנוח משנת 2003 כאשר התהליכים הנ"ל מתייחסים לשנים 1999-2001 ומתוארת יציבות לפחות עד שנת 2005. דהיינו לפי טענתם, מצבו של המנוח בשנת 2003 זהה למצבו בשנת 2004.
לפיכך יש לדחות את חוו"ד פרופ' בנטל גם לגופה.


חוות דעת ד"ר שולקין
ד"ר שולקין קובע בחוות דעתו :
"על סמך נתונים שבידי, אני מגיע למסקנה, בתקופת 06/2004, המנוח אינו היה מסוגל לדאוג לענייניו וסבל מפגם משמעותי ביותר ביכולתו השכלית-דמנציה בנוסף למצבים נפשיים חולניים המתועדים למעלה. הסבירות שהמנוח עקב מצבו הנפשי איבד את יכולתו לשיפוט ושיקול סבירים היא גבוהה בהחלט."
חוות דעת ד"ר שולקין מיום 10.12.08, מתבססת גם על בדיקה ניורפסיכולוגית מאוחרת לעריכת המסמכים -22.8.04 בה צויין "תחילת התפתחות של תהליך דמנטי". כן מתבסס ד"ר שולקין על ממצאיו של פרופ' בנטל.
באשר לבדיקה מיום 10.12.08, שהינה כ-4 שנים לאחר מועד עריכת ההסכם והצוואה ואין לשלול אפשרות כי הדמנציה החלה לאחר עריכת המסמכים, כאשר בבדיקה מצויין כי מדובר "בתחילת ההתפתחות" והמועד הקובע לבחינת מצבו של המנוח הינו מועד עריכת המסמכים.
זאת ועוד, לאור העובדה כי התהליך הדמנטי מצויין משנת 1999 ועד לשנת 2005, כאשר האבחונים הכמותיים יציבים, הדבר שולל מיניה וביה את חוות דעת פרופ' בנטל שציין החמרה. ההסתמכות על פרופ' בנטל מביאה לטעות נגררת בחוות דעת ד"ר שולקין.
מכל המקובץ יש לדחות את חוות דעת פרופ' בנטל וד"ר שולקין לא רק מההיבט הפרוצדוראלי אלא גם לגופן.
בצרוף הנתונים העובדתיים על תהליך אישור ההסכם בביהמ"ש, כאשר חוות הדעת אינה קובעת כי המנוח היה פסול דין או לא כשיר, ושוללת קיומה של דמנציה, אלא מתייחסת למערכת השיקולים של המנוח, שדואג לרווחתו ולצרכיו ע"י הבטחת עזרה ותמיכה שיקבל מבת זוגתו הנתבעת, לא מצאתי לקבל את טענות התובעים לענין אי כשרותו של המנוח לחתום על המסמכים.
עו"ד ט.א. שערכה את ההסכם ממון, העידה (בעמ' 130 לפרו'):
"ההערכה שלי לגבי היכולת המנטלית של מר י. לערוך את ההסכם , להיות שותף ולהבין אותו היא לא הערכה אישית שלי אלא של עוד כמה וכמה גורמים המעורבים בתיק שכולם נטולי אינטרס. אני מתכוונת על הגב' שוש בן מאיר שהתרשמה כמוני וגם הייתה מעורבת בתהליך זמן רב ממני שהאיש יודע מה הוא רוצה, מתכוון למה שהוא רוצה, ההתרשמות של גב' פז הייתה זהה, יש כאן עוד שני אנשים נוספים שהתרשמו שמר י. מבין את הכוונות מאחורי ההסכם."
לא מצאתי ממש בציטוטים מטענות הנתבעת מיום 30.9.03 במסגרת תמ"ש 9872/02, שכן מדובר בשאלת מסוכנות ולא בשאלת דמנטיות וקוגניציה (ע'מ 148 לפרו' ות/13 ועמ' 149 לפרו' ות/14).
מכל המקובץ, הריני דוחה את הטענות כי המנוח לא היה כשיר לחתום על ההסכם מבחינת מצבו הרפואי הנפשי והקוגניטיבי.
12. העדר גמירות דעת -התובעים טוענים כי למנוח לא היתה גמירות דעת במועד עריכת ההסכם. על מנת לעמוד על גמירות דעתו של המנוח, בית המשפט הפנה את הצדדים ליח"ס ובסיוע עו"ס שוש בן מאיר הופנו לגישור. כך שטענת התובעים, כי ההסכם הינו פרי יוזמת הנתבעת, אין לו על מה שיסמוך. יתרה מזאת, ההגעה להסכם, על רקע הסכסוכים הקודמים בין בני הזוג, אינה מצביעה על חוסר שיקול דעת של המנוח, כטענת התובעים. נהפוך הוא ,רצונו בשלום בית ובהבטחת עזרה שיקבל מהנתבעת שתמשיך לטפל בו. המנוח אף התעקש על הכנסת שינויים בהסכם שאושר במתכונת עדכנית לאחר הכנסת השינויים שדרש.
בעניין רצון המנוח העיד בנו י. (בעמ' 44 לפרו'):
"לא רציתי לעצבן את אבי ואם הבנתי שזה רצונו אני משיב שידעתי שזה רצונו..."
דהיינו גם התובעים עצמם מעידים כי היתה למנוח גמירות דעת בקשר להסכם ואף הביע את רצונו בהסכם בפניהם, באופן ששיכנע אותם לחזור בהם מתביעתם לקבלת האפוטרופסות על המנוח.
עו"ד ש. העיד (בעמ' 136 לפרו' )לעניין רצון המנוח בהסכם:
"אני רק זוכר שישבתי והתרשמתי מהרצון שלו וזה התבטא במה שנכתב בהסכם".
מכל המקובץ הנני דוחה את הטענה בדבר ביטול ההסכם מחמת העדר גמירות דעת.
עילת העושק
13. התובעים טענו כי יש לבטל את ההסכם בעילת עושק. לטענתם הנתבעת ניצלה את מצוקת המנוח וחולשותיו הרפואיות והמנטליות בהחתימה אותו על ההסכם ולפיכך יש לבטלו.
סעיף 18 לחוק החוזים , תשל"ג-1973 קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
בע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 762 דן בית המשפט העליון ביסודות הסעיף:
"על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")." המדובר ביסודות מצטברים.
פרופ' ג' שלו בספרה דיני החוזים, מהדורה שניה,(בעמ' 253 )כותבת:
"קיים, אם כן, קשר דו – צדדי, קשר של סיבה ומסובב, בין יסודות העילה: מצוקה עלולה לגרום להתקשרות בחוזה גרוע, וחוזה גרוע עשוי להצביע על מצב של מצוקה"
לו היו התובעים מדקדקים היו מגלים כי הכוונה להעברת הבעלות, במלוא הדירה, אינה תוצר של ההסכם ממון, אלא של הסכם קודם מיום 19.7.99, בו התחייב המנוח על העברת מחצית הדירה לנתבעת,(ראה סעיף 8 לת/1 ונספח א'2).
סעיף 4 להסכם הממון, מיום 23.6.04, מציין כי ככל שהנתבעת לא תוכל או תהיה מעוניינת לטפל במנוח, אזי הדירה תימכר וחלקה יחולק בחלקים שווים בין הצדדים. הסכמה זו מציינת את המצב הקנייני בין הצדדים בו מחצית הדירה היתה כבר שייכת לנתבעת, ובוודאי שלא ניתן לראות בכך עושק. גם לגבי המחצית השנייה של הדירה, המנוח התחייב להעבירה לנתבעת, במסירת ייפוי כח בלתי חוזר, כבר ביום 2.5.01, כ-3 שנים טרם חתימת ההסכם.
מהדברים עולה, כי אין קשר בין רצון המנוח והסכמתו להעביר לנתבעת את הדירה, לבין מצבו בעת חתימת הסכם הממון כטענת התובעים. אדרבא, בהסכם הממון המנוח ניסה להבטיח את הטיפול והדאגה לצרכיו ע"י הנתבעת ובכך למעשה רצה להיטיב את מצבו. יודגש, סעיף 5 להסכם ,מציין אף את זכות המגורים של המנוח בדירה, עד ערוב ימיו, זכות הגוברת על זכותה הקניינית המלאה של הנתבעת בדירה.
מהמקובץ עולה כי כבר בשנת 1999, העביר המנוח לנתבעת, מחצית מהזכויות בדירה ונרשמה על כך, הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 2001 מסר המנוח לנתבעת ייפוי כח להעברת הבעלות על המחצית השנייה בדירה על שמה. כך שהסכם הממון לא שינה דבר בענין ולמעשה הצהיר על מצב עובדתי לפיו הדירה הינה בבעלות הנתבעת, בהתאם להעברות קודמות שנעשו ע"י המנוח, שלגביהן לא נטען דבר, והמביעות את רצון המנוח בעשור האחרון לחייו.
לפיכך הטענה בדבר עושק אין לה על מה שתסמוך שכן ממילא מחצית הדירה הועברה לנתבעת בהתחייבות עובר לכריתת ההסכם דנן.
בנו של המנוח נשאל (בעמ' 55 לפרו'):
"ש: ...בבעלותו אין דירה שלמה, אלא חצי. למה אתה כותב דירה?
ת: קשה לי העובדה שהיא הצליחה לרשום הערת אזהרה בטאבו"
דהיינו העברת מחצית הדירה ,כלל אינה קשורה להסכם נשוא התביעה, אלא להסכם מיום 19.7.99, כלפיו אין לתובעים טענות. יתרה מזאת, בנו של המנוח י. העיד (בעמ' 43 לפרו'):
"ש: מדוע לא מנעת את ההסכם? היית במקום וראית את הנסיבות?
ת: כשאבא היה במצב כזה חולני והיה הסכם שהנתבעת תטפל בו, מה אכפת לי שתטפל בו".
מלבד "הנוחות" של העברת האחריות בטיפול במנוח מילדי המנוח לנתבעת, גם בנו של המנוח לא ראה בהסכם כעולה כדי עושק וראה בהבטחת הטיפול, מטרה לגיטימית אותה רצה להשיג המנוח, כפי שהעיד גם (בעמ' 44 לפרו'):
"ש: ההסכם בסדר?
ת: אם הייתה מטפלת בו, זה היה בסדר. לא היה אכפת לי"
לסיכום טענת העושק
המנוח לא הוכרז פסול דין במועד חתימת ההסכם. התובעים חזרו בהם מתביעתם למינוי אפוטרופוס למנוח בהבינם שזהו רצונו. המנוח היה מיוצג ע"י גורמים מקצועיים, עו"ס מיח"ס ועו"ד ש. שייצג רק את האינטרסים שלו, שפעלו בשמו וקבעו כי ידע לעמוד על כוונותיו ורצונותיו ולהביעם בבהירות. רצונו להבטיח את מדור הנתבעת לא "נולד" בהסכם אלא מקורו בשנים קודם לכן.
לפיכך התובעים לא עמדו בנטל הוכחת טענת העושק של המנוח ע"י הנתבעת ודינה להדחות.

מתנה על תנאי מפסיק
14. התובעים טענו כי הדירה ניתנה במתנה לנתבעת, בתנאי כי תטפל במנוח. מאחר ולא טיפלה במנוח יש לבטל את המתנה. הנתבעת טוענת כי נמנע ממנה ע"י התובעים למלא את סעיף הטיפול בנסיבות המתוארות בסעיף 5 להסכם.
סעיף 5 להסכם הממון קובע:
"במקרה והפסקת הטיפול והמגורים המשותפים תיגרם בכל עת שהיא ממניעים ומסיבות שאינן תלויות באשה , לרבות אך לא רק: צווי הגנה, התערבות בני משפחה וכיוב' אזי במקרה כזה, תועבר הבעלות המלאה בדירה ע"ש האשה בתום 5 שנים ממועד החתימה על הסכם זה. אך לבעל תהא זכות מגורים בדירה עד אחרון ימיו, אשר תגבור על זכותה הקניינית של האשה."
דהיינו ההסכם צפה את כל המצבים האפשריים, כולל הוצאת צווי הגנה נגד הנתבעת, כפי שאכן ארע בפועל. הנתבעת נמנעה מלטפל במנוח, כתוצאה מהתערבות התובעים ואין בכך כדי להפקיע את העברת הדירה. העברת הדירה לא הותנתה בעמידה בהתחייבויות.
יתר על כן הנתבעת אחזה בייפוי כח בלתי חוזר, להעברת המחצית השניה של הדירה על שמה.
וניתן לראות ביפוי הכוח כמתנה מוגמרת.
בתמ"ש (י-ם) 43592-03-11 ד.מ נ' ר.א (מיום 18.6.13) נקבע:
"כיום הדעה הרווחת היא כי ייפוי הכוח אכן מהווה ויתור על הזכות הקנויה לנותן המתנה לחזור בו מן ההתחייבות ליתן מתנה ומשכך, ניתן לראות בהתחייבות כמתנה מוגמרת. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט אור בע"א 493/91 שמעון מזרחי נ' יעקב מזרחי ( – ניתן ביום 17.07.1996) (להלן: "הלכת מזרחי") הכותב כהאי לישנא :
"ראוי להוסיף, שבמקרים שבהם נעשה הוויתור על זכות החזרה ממתנה בייפוי-כוח בלתי חוזר, יש משנה תוקף לכוונת הוויתור. סיווגה של הפעולה המשפטית שביצע הנותן, בתור התחייבות לתת מתנה ולא בתור מתנה מושלמת, אינו נובע מלשון מסמכי ההתחייבות אלא מהוראותיו של הדין החקוק, אשר דורש את רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. אין המדובר כאן ברצונו המפורש של הנותן ליצור דווקא התחייבות לתת מתנה בעתיד ולא להעביר את הזכויות בנכס למקבל המתנה עם חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ואין כאן כל סממן לרצון ברור שלא ליצור מתנה מוגמרת של ממש על אתר. לאור העובדה כי סיווגה של העיסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על ייפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצדו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על-ידי החתימה על ייפוי הכוח האמור.
העולה מן האמור לעיל הוא, שלמשיב לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, וזאת משום שחתם על ייפוי-כוח בלתי חוזר לשם העברת הבעלות במקרקעין לנתבעת בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה מהמתנה."
דהיינו, לא רק הכוונה להעניק את הדירה לנתבעת קדם להסכם דנן, אלא שדומה כי והענקת מחצית הדירה השנייה הושלמה עוד קודם להסכם, ע"י מתן יפוי הכח, מלבד השלמת העברת רישום הבעלות. וראה גם לשון סעיף 7 להסכם דנן העוסק "בהשלמת העברת מלוא הזכויות בדירה ע"ש האישה".
לפיכך, גם הטענה בדבר מתנה על תנאי מפסיק – נדחית.

השפעה בלתי הוגנת
15. התובעים טוענים, כי ההסכם הינו פרי השפעה בלתי הוגנת. טענה דומה הועלתה אף לענין הצוואה. דומה כי אין לקבל את הטענה. נבחן את ההלכות שנקבעו לעניין השפעה בלתי הוגנת, לעניין ההתנגדות לקיום הצוואה וניישמם בהיקש המתאים, לעניין ההסכם ובשינויים המחויבים. הוראת בטלות צוואה, בשל השפעה בלתי הוגנת, הינה מפורשת מכוח חוק הירושה וייתכן והינה מרכיב בעילת עושק ,ככל שמדובר בהסכם. עם זאת, במקרה דנן עסקינן הן בהסכם והן בצוואה שנערכו בהפרש זמן מזערי ולפיכך נתייחס לטענה בהקשר הכולל.
בע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372, נקבע שכאשר נסיבות המקרה מלמדות כי התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל המבקש קיום הצוואה.
בדנ"א 1516/95 – רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה , תק-על 98(2), 1831, 1834 (1998) נקבעו המבחנים לבדיקת התלות שנוצרה בין הנהנה למצווה והאם היתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
להלן ארבעת המבחנים העיקריים שנקבעו בפסק דין "מרום" הנ"ל ויישומם במקרה דנן:
א. מבחן העצמאות – נבחנת מידת העצמאות הפיזית והמנטאלית של המצווה בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה והדגש הוא על התלות המנטאלית המחפה על תלות פיזית .
אין מחלוקת כי למרות היות המנוח נכה צה"ל ,מאז שירותו הצבאי, היה עצמאי בהיבט הפיזי וגם בהיבט המנטאלי. למנוח היה רישיון נהיגה (עמ' 61) הנתבעת העידה (בעמ' 162 לפרו'):
"עד שנת 2004 הוא הלך לשוק, לחנויות, לבנקים, לדואר לשלם תשלומים, ידע לתפקד מעולה."
אכן, המנוח היה מטופל פסיכיאטרית אולם אין בכך כדי לשלול את עצמאותו.
ב. מבחן הסיוע - מתמקד בשאלה אם הקשר בין המצווה לנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. והאם הנהנה היה היחידי שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהיו גם אחרים שסייעו.
במבחן הסיוע הרי שהצדדים הינם בעל ואישה. הצורך בסיוע מבחינת המנוח היה בעיקרו צורך עתידי ולא בפן המיידי, הגם שנזקק לתמיכה בהתמודדות. אין ספק שבנסיבות נתנה הנתבעת את הסיוע העקרי למנוח בתקופה שהתאפשר לה לחיות במחיצתו.
ג. מבחן הקשר עם בני משפחה אחרים – היקף הקשרים שקיים המצווה עם אנשים אחרים מלבד הנהנה ועוצמתם. ככל שהניתוק גדול יותר כך תתחזק ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה.
קשה לומר כי המנוח היה מבודד. נהפוך הוא התובעים עצמם העידו על הקשר שהיה להם עימו.
התובע י. העיד (בעמ' 54 לפרו') "הוא היה בא אלינו הרבה. הוא היה נוסע לזכרון, לעפולה, שבתות..." וציין כי המנוח היה מעורה "בקן המשפחתי". הנתבעת העידה כי הבן י. ביקר כל יום את המנוח (עמ' 165). הבת ש., העידה כי התגוררה בין השנים 2000-2008 רחוב מעל מגורי המנוח והיתה עימו בקשר יומיומי, הגם שציינה כי מיום הדיון 15.6.04 ועד למועד אישור ההסכם 23.6.04 נמנע מהילדים ליצור קשר עם אביהם (סעיף 11 לתצהיר ת/5 עמ' 81 לפרו'). תמוהה אם כך מדוע אף לא אחד מעשרת הילדים, לא מצא לנכון לפנות לרשויות הרווחה ו/או למשטרה בעניין. יתרה מזאת, במועדים אלו ההסכם כבר היה ערוך והבידוד "המאוחר" כטענת התובעים, לא השפיע על תוכנו. הבת ש. העידה כי קודם לכן לא נמנעה הגישה לאב. בהקשר זה אביע את תמיהתי בקשר לעדויות התובעים על ידיעתם המאוחרת על דבר ההסכם (ראה עדות א. בעמ' 104 לפרו').
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה- המבחן מתמקד בנסיבות הספציפיות של עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. ככל שמעורבותו גדולה יותר אך עדיין לא נכנסת בגדר סעיף 35 לחוק הירושה, כך תגדל הנטייה להניח שהמצווה היה תלוי בנהנה.
במקרה זה הצדדים הגיעו להסכם, במסגרת תיק משפחה, תחת כנפי בית המשפט תוך הפניתם לטיפול העו"ס מיח"ס, והפנייתם למגשרת ולעו"ד שייצג את המנוח בלבד, לצורך עריכת הסכם.
16. הוכח כי ההסכם מיום 23.6.04 משקף את רצון המנוח, שקיבל ביטוי במשך השנים, תוך כוונה להבטיח את מדור הנתבעת, נוכח עוינות ילדיו מנישואיו הראשונים כלפיה והחשש כי תישאר ללא קורת גג . התמונה אותה מציירים התובעים, בהבנת מערכת היחסים המשפחתית של המנוח לוקה בחסר. המנוח עזב את אמם והחל משנת 1995 לערך התגורר בדירת הנתבעת ברח' xxx ב-xxx. בשנת 1998 , בסמוך לגירושיו, רכש דירה ברח' ה- xxx ועבר להתגורר בה יחד עם הנתבעת. הצדדים נישאו בשנת 2001. המנוח בהתנגדותו לבקשה להכרזה כפסול דין כותב בסעיף 5 (נ/2):
"ילדיי זנחו אותי כאשר הייתי לבד, סרבו להיות בקש(ר) איתי כפי שהבטיחו..."
הנתבעת העידה כי לאחר ניתוחים "אף אחד מהילדים חוץ מס. לא באו לבקר אותו בבית החולים או בזמן הטיפולים."(עמ' 142).
יתר על כן, בין המנוח לבנו א., נסובה מחלוקת נוכח סרוב הבן להעביר את רישום הבעלות "בנכס xxx" בו התגורר המנוח עם הנתבעת, משך תקופה של שנתיים, ע"ש המנוח. הבן, מכר את הנכס, ללא רשות המנוח, למרות שהחזיק יפוי כח בלתי חוזר (נ/1),תמורת כמיליון שקלים (סעיף 11 להתנגדות לבקשה להכרזה כפסול דין – נ/2 וכן ראה גם בעמ' 101 -102 לפרו').
ברטרוספקטיבה של הזמן, ניתן לומר כי המדובר היה בבני זוג שזו להם מערכת יחסים שניה, עם כל המטען שכל אחד מביא איתו אליה. המנוח- גרושה ו-10 ילדים והנתבעת בת שחיה אתה והרצון לחיות בזוגיות סבירה ולהגן על זכויותיה כאשת המנוח, למרות מעורבות ילדיו.
כפי שהעידה הבת ש. (בעמ' 82) "...שהרי הם בעל ואשה". (ובעמ' )83 -"זה זוג נשוי". ואין מדובר בניצול גירדא. הנתבעת עצמה העידה כי חיה עם המנוח, טיפלה בו והתלוותה אליו לטיפולים. בתחילת חייהם המנוח התגורר בדירתה הקטנה בה התגוררה עם ביתה ורק מאוחר יותר עברו להתגורר בדירה ב- xxx.
לפיכך, בית המשפט לא שוכנע בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, שכן התחייבויות המנוח להעברת חלקי הדירה לנתבעת, נעשו עובר לשנת 2004. התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם. לא שוכנעתי בקיום אף לא אחד מהמבחנים הנדרשים בפסיקה בדבר תלות והשפעה בלתי הוגנת של הנתבעת על המנוח, מעבר למערכת יחסים רגילה, שבין בני זוג כולל עליות ומורדות.
17. גם טענת הטעות וההטעיה, לענין קיום קשר זוגי מקביל של הנתבעת נדחית. לא הוצגו בפניי ראיות בעניין ומדובר בעדות מפי השמועה שאינה קבילה (עמ' 112) כאשר הנתבעת מכחישה זאת (עמ' 141 לפרו').
שיהוי
18. הנבתעת טענה כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי – סעיף 21 לחוק החוזים קובע את הצורך במתן הודעת הביטול בגין עילה של פגם בהתקשרות תוך זמן סביר, כאשר בין מועד כריתת ההסכם ועד הודעה על ביטולו חולף זמן רב מדי, אזי המועד לבקשה לביטול הינו בלתי סביר יהיו הנסיבות אשר יהיו.
ראו: ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ, פ"ד לט(2)737.
יתר על כן, חלוף הזמן יכול ויעורר קושי בהוכחת אותה מצוקה נטענת, וכפי שנקבע כי לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת שוללת את הכושר להתקשר בהסכם.
ראה: ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714.
התובעים לא הגישו ערעור על מחיקת הבקשה לאפוטרופסות והגישו את בקשתם לביטול ההסכם, למעלה מ-4 שנים, לאחר אישורו ורק לאחר פטירת המנוח, אשר בחייו התנגד למינוי אפוטרופוס ולהתנגדות התובעים לאישור ההסכם כמצוין בפרו' הדיון. לא בכדי הבקשה הוגשה רק לאחר פטירת המנוח ואין בה כדי לשקף את רצון המנוח אלא את רצון התובעים בלבד.

לסיכום הבקשה לביטול הסכם ממון
19. התובעים העלו טענות רבות נגד הסכם הממון, כאשר טענתם העיקרית, אי כשירות המנוח לחתום על ההסכם. נסיבות המקרה הייחודיות בו ההסכם נערך בחסות בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהוכח כי מצבו של המנוח מאפשר חתימה על הסכם, לאחר בירור גמירות דעתו והבנתו את תוכנו של ההסכם והשלכותיו. בית המשפט אפשר לתובעים במועד אישור ההסכם לנקוט בהליך למינוי אפוטרופוס, אלא שהתובעים לאחר ששוכנעו שזה רצון המנוח וכנראה תוך כיבוד רצונו, זנחו את ההליך. חוו"ד המומחה הפסיכאטרי ד"ר וייל שוללת קיומה של דמנציה ומציינת מערכת שיקולים של המנוח ורצונו להיטיב עם מי שיסייע בטיפולו, לא קבעה ממצא של פסלות דין או חוסר כשירות.
ראיית המנוח את מצבת נכסיו, לצד הבטחת האינטרסים שלו, שיהיה מי שידאג ויטפל בו, היתה מפוקחת ולא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת. המנוח הותיר לגרושתו ולילדיו, נכסים רבים במסגרת הגרושין ולא ראה מקום או צורך להעניק להם נכסים נוספים. המנוח החל את חייו מבראשית, נישא לנתבעת, נתמך על ידה כבת זוג וציפה לטיפולה בערוב ימיו. למרות סכסוכים כאלו ואחרים שהיו בינהם, ביקש להבטיח את הטיפול בו ,באמצעות הענקת מחצית הדירה, כשם שכבר התחייב בהעברתה ע"י מסירת ייפוי הכח לנתבעת בעבר.
הכוונה להעביר לנתבעת את הדירה אינה פרי ההסכם, אלא של הסכמים קודמים החל משנת 1999. במועד עריכת ההסכם, מחצית דירת xxx, היתה שייכת ממילא לנתבעת. ייתכן, וגם הענקת המחצית השניה במתנה, הושלמה קודם ההסכם בשנת 2001 ע"י מתן ייפוי הכח. לפיכך, ההסכם ביטא למעשה את המצב הקיים בעניין הזכויות בדירה ואיפשר השלמת ההליכים לרישום הבעלות בדירה על שם הנתבעת.
מכל המקובץ עולה כי אין ממש בטענות התובעים כנגד ההסכם וכי אין עילה להורות על ביטול ההסכם.
לאור דחיית התובענה לביטול ההסכם הרי שהתובעת זכאית לבעלות מלאה בדירה נשוא המחלוקת.
נדון עתה בעניין ההתנגדות לצוואה.

התנגדות לקיומה של הצוואה מיום 1.7.04 – ת"ע 14827-02-09
20. התובעים מתנגדים לקיום הצוואה בעילות שברובן חופפות לבקשתם לביטול ההסכם ומבקשים לקיים את צוואת המנוח משנת 2003, בעילות הבאות:
א. אי כשרות המנוח להבחין בטיבה של הצוואה- הצוואה נערכה זמן קצר לפני שהמנוח הוכרז כבלתי כשיר ע"י רופא פסיכיאטר שבדק אותו בזמן אמת. היה דופי בכושר השיפוט של המנוח במישור הכספי ופעולותיו נבעו מחיפוש עזרה ותמיכה חיצונית.
ב. מעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה- התובעים מציינים כי טענת הנתבעת כי ידעה על הצוואה רק לאחר מות המנוח, מגמתית ולא ניתן לאמתה מול עדויות אחרות.
ג. השפעה בלתי הוגנת- הצוואה הוכתבה למנוח ע"י הנתבעת ואינה פרי רצונו החופשי.
21. הנתבעת מבקשת לקיים את הצוואה, דוחה את טענות התובעים בטענות הבאות:
א. כשרות המנוח להבחין בטיבה של הצוואה- המנוח לא היה פסול דין ולא הוכרז ככזה. הצוואה נערכה 8 ימים לאחר אישור הסכם הממון. התיעוד הרפואי היה ברשות התובעים ולמרות זאת מחקו בקשתם למינויים כאפוטרופוסים למנוח. יתרה מזאת ב"כ התובעים החתימה את המנוח על צוואה ביום 16.10.03 ,כאשר התיעוד הרפואי בפניה ולא טרחה לקבל חוות דעת או לבצע בדיקה קוגניטיבית שתעיד על כשרות המנוח.
ב. באשר למעורבות בעריכת צוואה והשפעה בלתי הוגנת- לטענתה כלל לא ידעה על הצוואה אלא לאחר פטירת המנוח ומסתמא לא השפיעה על תוכנה.
דיון
המסגרת הנורמטיבית
כשרות לצוות
22. הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות ועריכת צוואה בכללם, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או פסק דין (ראה סעיף 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962).
סעיף 26 לחוק הירושה קובע את התנאי לכשרות לצוות.
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה –בטלה."
בע"א 1212/91 קרן ליב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) 705 נקבע:
"-עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולבסוף - יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על-פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו - מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי - ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי"

בניגוד להגבלת הכשרות של קטין ופסול דין, הגבלת כושר זו עניינה מצבו הנפשי והגופני של המצווה בשעת עריכת הצוואה. להוכחת טענות בעניין מצב נפשי וגופני יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת, לפיה על המתנגד להוכיח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. על חומר הראיות להתייחס למועד עריכת הצוואה. לפיכך, צוואה שנעשתה בעת שהמצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה, תהא תקפה גם אם במועד מאוחר יותר ניטל ממנו כושר זה.
ראה: ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101.

נטל הוכחה
23. הנטל להוכחת קיומה של הגבלה על המצווה, מוטל על מי שרוצה להבנות ממנה, דהיינו על הטוען לחסרונו של כושר האבחנה. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל זה לא די בהעלאת ספקות גרידא.
ראה: ע"א 279/87 רבינוביץ נ' קרייזל , פ"ד מג (4) 760.
ע"א 142/86 מיכסן נ' מיכסן, פ"ד לה (2) 155.
נהוג להביא בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו ומודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. המשקל שיינתן לשיקולים אלה ואחרים הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
ראה: ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1) 318, 319.
מהכלל לפרט
24. כפי שצויין בפתיח לפסק הדין הקביעה כי ההסכם בר תוקף, ודחית טענות התובעים לעניין מצבו הנפשי של המנוח וכי המנוח היה כשיר לחתום על הסכם הממון והבין את משמעות ההסכם, תקפה גם למועד עריכת הצוואה וזאת נוכח סמיכות הזמנים שביניהם - כשבוע ימים.
דיון מעמיק בטענה בדבר כשירות המנוח לחתימה על ההסכם נערך לעיל והטענה נדחתה. יוזכר כי התובעים חפצים בקיום צוואה מיום 16.10.03, כאשר לא ניכר כל שינויי רפואי/נפשי/קוגניטיבי במצבו של המנוח למועד עריכת הצוואה המאוחרת, מיום 1.7.04,.(ראה עדות הבן י. בדבר המועד בו החמירה מחלת האב – בשנת 2000 (עמ' 37 לפרו') .
עו"ד א. ,שערכה למנוח את הצוואה, העידה כי המנוח פנה אליה לצורך עריכת צוואה (עמ' 131) (ובעמ' 133 )":
להתרשמותי, האדם הבין מה קורה, היה מודע, הכוונה שלו הייתה ברורה".
"להערכתי לא היה שינוי מנטאלי במצבו" (עמ' 131 לפרו').
לפיכך הטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה – נדחית.
מעורבות בעריכת צוואה
25. סעיף 35 לחוק הירושה קובע:
"הוראות צוואה פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה- בטלה"
ההלכה הפסוקה הינה כי לאור תוצאותיו הקשות של הסעיף, יש ליתן לו פרשנות דווקנית.
ראה: ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת נ' חומי, פ"ד כד (2) 105.

כב' השופט רובינשטיין קובע כי בסופו של דבר המבחן הינו מבחן השכל הישר:
"בסופו של יום עולה אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה, צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."
ראה: ע"א 5869 נילי חרמון נ' בנימין גולוב,פ"ד נט (3) 1.
באשר לטענת התובעים למעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה, הרי שהתובעים לא הצליחו לסתור את עדותה של הנתבעת (בעמ' 162 לפרו'):
"לא ידעתי בכלל שיש צוואה, הוא חתם עליה, אני ידעתי על הצוואה רק אחרי שהוא נפטר , חודש אחרי שהוא נפטר."
זאת ועוד, העובדה כי המנוח שמר אמונים לאשתו ושמר על מסגרת ההסכם, שנחתמה שבוע קודם לכן ושאושרה במסגרת פסק דין, מהווה חיזוק הדדי הן לתוקפו של ההסכם והן לתוקפה של הצוואה.
התובעים לא הוכיחו את טענתם למעורבות הנתבעת, בעריכת צוואה. לפיכך, טענתם נדחית.

השפעה בלתי הוגנת
בדיון לעניין הסכם הממון, הובאו המבחנים ויושמו ונקבע כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת.
אבקש להוסיף כי המנוח ציווה בצוואתו את רכושו לרעייתו, שבוע לאחר שהגיע עימה להסכמות שקיבלו תוקף פסק דין כהסכם ממון, והצוואה עולה בקנה אחד עם ההסכמות.
בע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד (2) 215, 223 נקבע:
"החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים..."
במקרה דנן יש לזכור הנהנית הינה אשת המנוח. לפיכך, גם הטענה להשפעה בלתי הוגנת נדחית.
זאת ועוד, טענות התובעים כי הנתבעת רימתה או התכוונה שלא לקיים את ההסכם לא הוכחו, כולל הטענה בדבר קיום קשר זוגי מקביל.
כאמור כל טענות התובעים בהתנגדותם לצוואה נדחות. יוער, כי בכל מקרה הנתבעת המתינה 5 שנים טרם העברת מחצית הבעלות בדירה על שמה, למרות שהינה זכאית לדירה מכח הצוואה, והמנוח נפטר כבר ביום 19.10.08.

26. מאחר שהתובעים לא עמדו בנטל הוכחת טענותיהם להתנגדות לצוואה ושוכנעתי כי רצון המנוח בא לידי ביטוי הן בהסכם והן בצוואה מיום 1.7.04, הנני מקבלת בקשת הנתבעת לקיום הצוואה.
ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 1.7.04.
לפיכך נדחית הבקשה לקיום הצוואה המוקדמת מיום 16.10.03 במסגרת תע"ז 7682-08-09 .

תביעה כספית נגד הנתבעת-תמ"ש 17689-02-11
27. המדובר בתביעה כספית של התובעים נגד הנתבעת להחזר הוצאות טיפול שהוצאו עבור המנוח, ע"ס 246,290 ₪ נכון לשנת 2008 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הצדדים נחלקו בשאלה האם התובעת הפרה את הסכם הממון, שקיבל תוקף של פסק דין.
28. לטענת התובעים, הנתבעת התחייבה בהסכם להמשיך ולטפל במנוח, כל ימי חייו ולהמשיך להתגורר עימו. הנתבעת תקפה את המנוח, הורחקה מהבית בצו שיפוטי מיום 18.11.04, עברה להתגורר בדירה אחרת ולא לקחה חלק בטיפול במנוח.
הנתבעת טוענת, כי עבדה בכל תקופת חייה לפרנסתה ואינה זקוקה לסיוע מאיש. פרנסה את המשפחה לרבות המנוח שהכנסתו הייתה זעומה. המדובר בתביעה קנטרנית ויש לדחותה על הסף. אי קיום תנאי מההסכם, נבע מצווי הרחקה שהוציאו התובעים נגדה ובכך מנעו את המשך טיפולה במנוח. למרות צו הרחקה המשיכה לבקר את המנוח, לדאוג לצרכיו ולחוג עמו ימי הולדת, עד לאיומים מצד בת המנוח במאי 2006. טיפולה המנוח הופסק מאונס. על התובעים כילדי המנוח מוטלת חובה לטפל באביהם.
29. לאחר ששקלתי את הדברים ,שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה מהטעמים הבאים:
א. לא הוכח כי הנתבעת הפרה את ההסכם. התובע י. העיד, כי כלל לא קרא את ההסכם (עמ' 49) והודה כי סעיף 5 להסכם, פוטר אותה מקיום ההסכם ,כאשר הינה מורחקת מהבית:
"זה מה שקורה כשנותנים לאדם לא שפוי לחתום על הסכם"(עמ' 60).
ב. הנתבעת התגוררה עם המנוח מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם(עמ' 150 לפרו') והעידה (בעמ' 161 לפרו') כי טיפלה במנוח "עד שזרקו אותי מהבית". התובעים עצמם היו מעורבים בהרחקת הנתבעת מהמנוח. הנתבעת העידה (בעמ' 159 לפרו'):
"אני אחרי 3 צווי הרחקה לא יכולתי להמשיך לטפל בו ולחיות איתו, זרקו אותי מהבית בלי בגדים, בלי דברים, בלי קורת גג ובלי כספים."
המניעות מהטיפול נבעה מצו הרחקה שהוציא הבן י. (עמ' 60 לפרו' ועמ' 106 לפרו' בעדות הבן א.).הנתבעת העידה (בעמ' 159 לפרו'):
"הפריעו לנו לחיות יחד ולא נתנו לי אפשרות לטפל בו, הייתי מוכנה להיות איתו עד סוף חייו ולטפל בו."
צו ההגנה ניתן ביום 15.11.04 והוארך ביום 18.11.04 עד להחלטה אחרת( ת/21).
עם זאת הנתבעת מעידה כי למרות צו ההרחקה:
"היה לי קשר איתו, במהלך שנתיים, אני כל פעם באתי לבקר אותו, הייתי אצלו בבית, למרות שהיה לי צו הרחקה, אבל עד יום שבו אחת הבנות, ס. התקשרה ואמרה שהמטפלת אמרה שבאתי לבקר אותו והיא אמרה שהיא תפנה למשטרה ומהיום הזה הפסקתי לבקר אותו, זה היה במאי 2006...פעם אחרונה שבאתי לבקר אותו."
ג. הנתבעת מימנה משך תקופה ארוכה את הוצאות המשפחה. התובע י. אישר כי אביו השתכר מקצבה ממשרד הביטחון בסך של כ-2,000 ₪ ו-1,500 ₪ מביטוח לאומי וכי היה פער לגבי צרכי מחיה של בני הזוג (עמ' 62 לפרו') שהושלם כנראה מכספי הנתבעת.
ד. התובעים מילאו את חובתם לאביהם בטיפול בו ואין זה ראוי כי יפנו לצד ג' בקבלת פיצוי או מימון.
30. מכל המקובץ לעיל, עולה כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם. הסיטואציה אליה נקלעה הנתבעת מעוגנת בסעיף 5 להסכם הממון והתובעים אינם זכאים לפיצוי כספי כל שהוא ו/או החזר הוצאות ולפיכך תביעתם נדחית.
אחרית דבר
31. בסופו של יום נקבע כדלקמן:
א. בתה"ס 10738-12-08 – התביעה לביטול הסכם ממון- נדחית.
ב. בת"ע 14793-02-09 – ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 1.7.04 וההתנגדות בת"ע 14827-02-09 נדחית. הנתבעת תמציא נוסח פורמאלי של הצו לחתימה.
ג. בת"ע 7682-08-09 - הבקשה לצו קיום צוואה קודמת נדחית.
ד. התביעה הכספית בתמ"ש 17689-02-11 – נדחית.
32. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ כולל מע"מ.
33.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון