ביטול יחידת נופש


רקע כללי


התובעים, בני זוג נשואים המתגוררים באילת, ואשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היו בעלים של יחידת נופש בקלאב הוטל, התקשרו בהסכם עם נתבעת 4, שעניינו קבלתם כחברים במסגרת מועדון לקוחות אקסקלוסיבי מטעם הנתבעת, שהחברים בו זכאים להנחות בשיעור של בין 30% - 50% על מלונות, נופשים, טיולים מאורגנים בארץ ובחו"ל. בעבור חברותם במועדון זה, שילמו התובעים סך של 39,897 ₪.


נתבעת 4, הינה חברה פרטית בעירבון מוגבל [להלן – "הנתבעת" או "החברה"], מורשית מטעם חברת אנוקסן [להלן – "אנוקסן"], לאתר חברים פוטנציאלים לשם צירופם למועדון נופש המנוהל על ידי חברת אנוקסן.

הנתבעים 1,2,3 ו-5, היו בעלי תפקידים בנתבעת 4 כפי שיפורט להלן.
יצויין כי מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד נתבעים נוספים, אך לאחר קשיי איתור ומסירה נחמקה למעשה התביעה כנגדם.
פסק הדין מתייחס לנתבעים כפי שצויינו ע"י התובעים בסיכומים.



הנתבעת, במסגרת פניותיה לאיתור לקוחות פוטנציאליים, פנתה אל התובעים לשם שיווק שירותיה, במהלך חודש אוקטובר 2004, והזמינה את התובעים למשרדיה בתל אביב לשם פגישה בעניין חברות במועדון. התובעים הגיעו לפגישה ביום 11.11.04, ובסיומה נחתם בין הצדדים הסכם [להלן – "ההסכם"].


תמצית טענות התובעים


בראשית טענותיהם [כפי שמופיעות בכתב התביעה המתוקן], טענו התובעים כי נתבע 1 הינו נוכל רב מעללים, שנעצר בידי המשטרה בגין מעשי נוכלות, לרבות החדרת סם נרקוטי הידוע בכינוי אקסטזי, לכוסות הקפה של קורבנותיו, אותם שידל להגיע למשרדי הנתבעים. נתבעת 4, כך לטענתם, הינה חברה אשר שימשה את כלל הנתבעים האחרים ונציגיהם, כפלטפורמה למימוש מהלכי המרמה הסדרתיים בהם עסקו למחייתם.




לטענת התובעים במסגרת שיחות הטלפון שיזמו הנתבעים לביתם, במהלך חודש אוקטובר 2004, הציגו עצמם הנתבעים כעוסקים בשיווק שירותי תיירות, נופשים וחופשות בחו"ל, במחירים אטרקטיביים באופן יוצא דופן, מעל ומעבר לניתן במשרדי הנסיעות הרגילים. התובעים נענו להזמנת הנתבעים והגיעו לפגישה במשרדם בתל אביב, ביום 11.11.04 [להלן – "המפגש"].




כאשר הגיעו התובעים למפגש במשרדי החברה, הוכנסו לאולם גדול בו היו עוד כ- 14 זוגות, מולם ישובים היו נציגים מטעם הנתבעים, וברקע הושמעה באופן בלתי פוסק מוזיקה רועשת. אל התובעים הצטרפו הנציגים אנה ועמיר / אמיר (נתבעים 5 ו-6 לכתב התביעה). במהלך הפגישה עמם נתבקשו התובעים לכבות את מכשיר הטלפון הנייד שברשותם, לא להתייעץ ולא לשוחח עם כל גורם חיצוני. אנה ועמיר שוחחו עם התובעים, ביררו אודות הרגלי הנופש שלהם, והחלו לתחקרם בנוגע ליחידת הנופש שבבעלותם.




הפגישה ארכה כ- 4 שעות, באווירה, כך לטענת התובעים, "מלחיצה ומתישה", ללא כל הפסקת ביניים, ותוך שנציגי הנתבעים מדברים במהירות, בשטף, ללא כל הפסקה, בקולות רמים, והדבר הביא את התובעים, כך לגרסתם, לכדי טשטוש ואפיסת כוחות.




נציגי הנתבעים טענו בפניהם כי הם משווקים חברות במסגרת מועדון לקוחות אקסקלוסיבי אותו הם מפעילים, אשר החברים בו זכאים להנחות בשיעור שנע בין 30% - 50% על מלונות, נופשים, וטיולים מאורגנים בארץ ובחו"ל [להלן – "המועדון" או "מועדון החברות"].




הנתבעים הציגו בפני התובעים קלסר ובו מידע רב אודות נופשים, טיולים ומלונות, בהנחות בשיעור של כ- 50%, התובעים בחנו את המידע, והתרשמו כי אכן מדובר בהנחות משמעותיות ביותר גם בשיא עונת התיירות, וכי אין משרד תיירות אשר מציע הנחות דומות.




כמו כן נאמר להם כי במסגרת חברותם במועדון, יהיו רשאים הם להעביר את זכויותיהם לצדדי ג', ואף להורישם כראות עיניהם. בנוסף, נאמר להם כי יוכלו לנצל את ההנחות דנן ביחס ל- 10 נופשים בשנה. התובעים מדגישים כי במהלך כל הפגישה מול נציגי הנתבעים, לא הוזכר ולו ברמז, המושג "יחידת נופש" או כל דבר הדומה לכך.




בתמורה לחברות במועדון, היה על התובעים לשלם סך של 100,000 ₪, ומשהודיעו לנתבעים כי אין בידם לעמוד בסכום כה גבוה, הציע עמיר כי התובעים ימכרו לחברה את יחידת הנופש בקלאב הוטל שברשותם, תמורת 18,000$, כאשר סכום זה יינתן להם כהנחה במועדון החברות. מאחר שממילא יחידת הנופש לא עמדה בציפיותיהם של התובעים עקב עלויות האחזקה הגבוהות, נענו הם להצעה למכירתה לנתבעת.




בשלב זה, הובלו התובעים לחדר נפרד, ואל הנציגים עמיר ואנה הצטרפו נתבעת 5, (להלן:"מנור") נתבע 2 [להלן – "סלינג'ר"], והנציג יניב (נתבע 8 בכתב התביעה המתוקן), מנור הציגה עצמה כמנהלת ההסכמים מטעם הנתבעים, לשם החתמתם על ההסכמים אשר יעגנו את המצגים שהציגו בפניהם עמיר ואנה.




בשלב זה החלה מנור להקריא בפני התובעים את ההסכם, נספח ד', נושא כותרת "הסכם רכישת זכות חברות", ועשתה זאת, כך לטענתם, תוך דפדוף מהיר בין עמודי הסכם, הפנייתם לביטויים עמומים, והתמקדות בפסקה 3.1 להסכם העוסקת ב"יציאה לחופשה במשך 10 שבועות בונוס, בכל שנת חברות". זאת ועוד, הנתבעים ונציגיהם הוסיפו כי לתובעים מוקנית יחידת נופש בספרד, עליה יידרשו לשלם דמי חבר אחת לשנתיים. משהודיעו התובעים כי אין רצונם בכך, הסבירו להם הנתבעים כי המדובר בבונוס פוטנציאלי, שאין הכרח לממשו, וזכאותם לו מוקפאת עד לעת בה ירצו לממש זכאותם לכך.




ממשיכים התובעים וטוענים כי הוחתמו על החוזה שכותרתו "ערכת הגולד – כארד", ונמסר לידיהם כרטיס חבר, לגביו נאמר להם כי הכרטיס יאפשר להם הנחות של לפחות 50% בשהייה במלונות, שמחיריהם יהיו נקובים בחוברת שתשלח לביתם במועד מאוחר יותר.




בדיעבד, כך לגרסת התובעים, התברר להם כי במסגרת ההסכם עליו חתמו, אין כל עיגון לאף לא אחת מבין ההתחייבויות שהושמעו באוזניהם במהלך הפגישה עם הנתבעים ונציגיהם, וכי הדבר היחיד המעוגן בהסכם, הינו מכירתה של יחידת נופש בלתי פעילה וסגורה.




התובעים שילמו בעבור החברות במועדון סך של 39,897 ₪ באמצעות כרטיס האשראי שברשותם. כ- 6 ימים לאחר מכן, ומשנכחו התובעים כי ההסכם הינו מעורפל ואינו מעגן את התחייבויות הנתבעים כפי שהוצגו בפניהם במהלך הפגישה, שלחו לנתבעים מכתב ביטול מיום 17.11.04, ובו הודיעו על רצונם לבטל ההסכם ודרישה להשבת כספם [נספח ח' לכתב התביעה המתוקן], הכל בכפוף להוראות ס' 14א(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק להגנת הצרכן"). הנתבעים הודיעו כי אין אפשרות לבטל העסקה, משום שהנתבעים כבר שילמו חלק מהכסף. משהתעקשו התובעים על רצונם לבטל את ההסכם, דרשו הנתבעים כי כתנאי לביטול, שהתובעים יגיעו בשנית למשרדיהם בתל אביב.




בין לבין, הגיע לבית התובעים נציג מטעם הנתבעים – יניב, אחראי על שירות הלקוחות בנתבעת, וחזר בפניהם על אותם מצגים, כפי שהוצגו להם במהלך המפגש.




ביום 12.1.05 הגיע התובע למשרדי הנתבעים בתל אביב, ולא זכה לכל יחס, ונמסר לו על ידי הנתבעים כי היה על התובעת גם היא להתייצב יחד עמו. אי לכך, במהלך בחודש פברואר 2005, הגיעו התובעים יחדיו למשרדים בתל אביב, אז קיבל פניהם סלינג'ר, התעקש כי אין כל יסוד לחששותיהם, ואף הציע לעשות להם הנחה נוספת במחיר, בסך של 7,000 ₪, כך שמחיר העסקה הסופי יעמוד על 32,325 ₪. התובעים נענו להצעתו זו.




בחודשים שלאחר מכן, כך לטענת התובעים, כל אימת שביקשו הם לממש את ההנחות וההטבות שהובטחו להם במסגרת חברותם במועדון, נוכחו הם לדעת כי המדובר בהבטחות והנחות חסרות מימוש. משכך פנו הם טלפונית למשרדי הנתבעים, אך הועברו שוב ושוב מנציג אחד למשנהו, ולא קבלו כל מענה אמיתי לפניותיהם. זאת ועוד, כאשר לבסוף קיבלו הצעה מנציג בשם תומר, הסתבר להם לדאבונם, כי המדובר במחירים אותם ניתן להשיג בכל משרד נסיעות מצוי.




משכך, שלחו התובעים ביום 10.11.05 מכתב המפרט את כל שרשרת האירועים וההתחמקויות הבלתי פוסקות מצד הנתבעים, אל הגברת מנור [נספח ט' לכתב התביעה].




התובעים טוענים כי החוזה עליו הוחתמו הינו חוזה רמייה והטעיה, שכל עניינו מכירת יחידת נופש ותו לא. הנתבעים הטעו את התובעים באופן מכוון ומפגיע, הביאו את התובעים למצב של חולשה גופנית וטשטוש וניצלו את מצבם זה על מנת להחתימם על ההסכם.




התובעים טוענים גם כי הוטעו באשר למכירת יחידת הנופש שהיתה בבעלותם, כנגד הנחה משמעותית להצטרפותם כחברים במועדון. התובעים עותרים לפיצויי קיום, פיצויי השבה, פיצויים בגין עגמת נפש, וחיוב הנתבעים באופן אישי, תוך הרמת מסך ההתאגדות, וטוענים לזכאותם, על פי סעיף 14א(ג) לחוק הגנת הצרכן, לביטול ההסכם.


טענות הנתבעים


בטענה מקדמית טוענים הנתבעים 1-3,5 להעדר יריבות מצד התובעים כלפיהם; הנתבע 1, מר אורי רותם, אשר שימש כבעל מניות ומנהל החברה, הפסיק כל פעילות בה בחודש מאי 2004, ומאז ועד היום אין ולא היה לו כל קשר לתובעים ו/או לנתבעת 4. בעדותו טען רותם כי מכר את החברה ליעקב קאשי תמורת סך של 40,000 ₪ והעביר לו את הבעלות בה, ומאז חודש מאי 2004 "העברתי בעלות לקאשי, ומאותו רגע רגלי לא דרכה במשרדי שחף לבן" [עמ' 21 ש' 2-3].




הנתבע 2, סלינג'ר, מנהל מחלקת ההסכמים בנתבעת, טוען כי כל הפעולות שביצע, בוצעו בשם הנתבעת 4 ועל פי הנחיות הממונים עליו, ומשכך אין כל הצדקה לחייבו באופן אישי. בעדותו הסביר כי אינו מהווה חלק מצוות הבכירים בנתבעת, ואת משכורתו הגבוהה ייחס להחלטותיו של המנכ"ל, שאינן נוגעות אליו [עמ' 35 ש' 26-29].




הנתבע 3, קאשי, מנהל ובעל מניות בנתבעת 4, טוען כי כל פעולותיו בוצעו בשם הנתבעת ומתוקף תפקידו כמנהלה, ואין לחייבו בחובות החברה ומעשיה, בשל אישיות משפטית נפרדת. בעדותו הסביר קאשי כי בעת המפגש, לא היה הוא זה שישב עם התובעים [עמ' 26 ש' 8-9].




הנתבעת5 , מנור, טוענת כי כל פעולותיה נעשו במסגרת עבודתה בחברה, ולא באופן אישי, ואין כל צידוק לחייבה באופן אישי במעשי הנתבעת 4.




לגופו של עניין, טוענת נתבעת 4, כי נציגיה פנו אל התובעים בהצעה לקבלת מתנה, כנגד הסכמתם ליטול חלק במפגש היכרות והתרשמות הנערך במשרדי החברה, והסוקר את פעילותה, שירותיה ומוצריה של החברה. עוד לטענתה, ההשתתפות במפגש ההיכרות נעשה ללא כל התחייבות מצד המשתתפים, ובסיום ההרצאה, רשאים הם שלא להמשיך בהליך ההצטרפות, ולשוב לביתם עם המתנה שהובטחה להם. ואכן, במקרה דנא, התובעים קיבלו את המתנה שהובטחה להם, ויצאו לחופשה בים המלח, ללא כל תמורה.




לטענתה, ביום 11.11.04 בו הגיעו התובעים למשרדיה, ולאחר שסוכמו עמם העלויות הכספיות הכרוכות בהצטרפות למועדון, ולאחר שהובהרו להם הוראות ההסכם, החליטו התובעים מרצונם החופשי, להצטרף לשירותי המועדון, ולהתקשר עם חברת אנוקסן בהסכם לרכישת זכות חברות. הנתבעת מצידה הבהירה לתובעים באופן מפורש כי המדובר במכירת יחידת נופש.




בהתאם לכך, התחייבה אנוקסן להעניק להם את הזכות לעשות שימוש ביחידת נופש בספרד, שבוע אחד בכל שנתיים קלנדריות, שימוש בשירותי חברת תחלופה המאפשרת ניצול שבוע הנופש במקומות שונים ברחבי העולם, הזכות לעשות שימוש בעשרה שבועות בונוס בכל שנת חברות, בכפוף לתקנות RCI, והזכות לעשות שימוש בערכה המזכה בהנחה של עד 50% ב- 1500 מלונות ומסעדות ברחבי העולם.




הנתבעים כופרים בטענה כי עשו שימוש בכל חומר משכר, תרופה או סם, ואף מעולם לא נחקרו במשטרה על האשמה מעין זו. כמו כן שוללים את טענת התובעים לפיה הופעלה מוזיקה רועשת באולם בו ישבו התובעים לשם קבלת המצגות. בעניין זה העיד מר קאשי: "אין מוזיקת רקע, ואין דבר רועש. אנו לא מפעילים לחץ, אין מוזיקת רקע לא שמנו מוזיקה. וניתן להיכנס עם ניידים. לא לחצנו על אף אחד" [עמ' 26 ש' 7-13].




קאשי אף אישר בעדותו כי הוא הוא שהיה אחראי לכל ההבטחות שניתנו על ידי נציגי הנתבעת, וכי "במסגרת ה- 14 יום בטלנו לכל אחד את ההסכם במיוחד לאלה שיושבים כאן. בקשו לבטל את ההסכם לאחר 7 ימים וקבלתי את המכתב שלהם ובקשתי להשעות את כל התשלומים שלהם. עצרנו להם את התשלום כי היום גרים באילת" [עמ' 28 ש' 16-18].




הנתבעים מאשרים גם כי ביום 17.11.05 הגיעו התובעים למשרדים לשם ביטול ההסכם עם הנתבעת, וכי לא היה מנוס מלבקשם להגיע פיזית, ולא ניתן היה לבטל העסקה טלפונית מאחר ש"כדי לבטל עסקה כזו היו חתומים מול חברת אנוקסן. אני צריך שיחתמו לי על המסמך הזה ובנוסף על ביטול עסקה אני צריך לראות את האנשים, הם רצו לבוא אלינו ולסגור את העסקה, ואני זוכר את זה כי באו מאילת. בקשו לבוא אלינו לסגור את העסקה הזו" [עדותו של קאשי בעמ' 28 ש' 24-27].


דיון


אין מחלוקת בין הצדדים אודות התקשרותם בהסכם נשוא התביעה ביום 11.11.04, לאחר שהתובעים הגיעו למפגש הכרות והתרשמות ממועדון הנופש, במשרדי החברה בתל אביב. אין חולק גם, כי המפגש כלל הרצאה בת מספר שעות, אשר לאחריה הועברו התובעים לשיחה מול מנהלת ההסכמים, הגב מנור, אשר החתימה אותם על ההסכם נשוא התובענה דנא.





תצהירי העדות הראשית מטעם התובעים זהים כמעט לגמרי בגופם ותוכנם, ולמען הנוחיות אפנה לתצהיר עדותו של התובע.




ראשית, לעניין טענת התובעים להחדרת סם נרקוטי לכוסות הקפה על ידי הנתבעים. בתצהיר עדותו, מציין התובע "נמצא כי הנוכל אורי רותם החדיר סם נרקוטי לכוסות הקפה של קרבנות אותם שידל להגיע למשרדי הנתבעים...כעולה מכתבות עיתון מעריב מיום 6.11.06".




במהלך חקירתו הנגדית, אישר התובע והודה כי המידע אודות החדרת סם אינו מידיעה אישית שלו, וכי "זה היה כתוב בעיתון" [עמ' 11 ש' 5], ואיננו יודע בוודאות אם למשקה שלו הוחדר סם כלשהו, וממילא גם בתלונה במשטרה לא טען כי סומם על ידי הנתבעים ו/או מטעמם [שם, בש' 6-11]. בסיכומיהם, זנחו התובעים לחלוטין טענתם זו בדבר החדרת סם למשקאותיהם.

בנסיבות אלה לא הוכחה טענה זו ע"י התובעים.

מרמה


התובעים טוענים כי שודלו טלפונית להגיע לפגישה במשרדי החברה, תוך שהנתבעים מדגישים באוזניהם כי אין המדובר בניסיון למכור להם יחידת נופש. בעניין זה, מפנים התובעים לממצאי המועצה הישראלית לצרכנות [נספח א' לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעים], בכל הנוגע לעסקאות מכר יחידות נופש ע"י נתיבי חוג החופש בע"מ, והשחף הלבן בע"מ. בדו"ח המועצה צוין כי נתקבלו תלונות רבות, חוזרות ונשנות, נגד החברה, ולפיהן "החברה פונה לצרכנים טלפונית ומציגה את עצמה כחברה העוסקת במתן שירותי תיירות בארץ ובעולם ומעניקה שירותים טובים במחירים אטרקטיביים במיוחד, מזמינה צרכנים למפגש בו יקבלו מתנה יקרת ערך בה זכו, ומדגישה מפורשות כי לא מדובר בשיווק יחידת נופש...בניגוד למוצג ולמובטח...מוחתמים הצרכנים על חוזה למכר יחידת נופש, חוזה שעיקרו הוא מכר יחידת נופש, ושאר השירותים שוליים בו".




יש לציין כי המדובר בפירוט טענותיהם של לקוחות אחרים אשר פנו למועצה לצרכנות, ואין די בכך כדי לגבש ראייה מכרעת אלא לכל היותר ראיה מסייעת במיוחד שעורכי הדו"ח ואותם צרכנים המוזכרים בדו"ח לא זומנו להעיד בפניי. התובע אף אישר בעדותו כי לא פנה למועצה על מנת לבדוק האם נפתחה חקירה כלשהי בעניין, והאם הדבר הועבר לבדיקת המשרד לתעשייה ומסחר [עמ' 10 ש' 22-30]. התובעת לעומתו טענה שפנתה למפקח 3 פעמים , אך עד הגשת התביעה לא הייתה תשובה בענין [ עמוד 16 לפרוטוקול ש' 29-30]. כפי שכבר ציינתי לא נתתי משקל לראיה זו במכלול הראיות.




לעומת זאת מחומר הראיות עולה כי התובעים שוכנעו בעקבות שיחת הטלפון להגיע למפגש ואני מקבלת את עדותם כי באותה שיחה הדגש הושם על הטבות כספיות בשרותי נופש, ללא התייחסות לרכישת יחידת נופש. אני מקבלת את עדות התובעים כי מלכתחילה הגיעו למפגש מתוך כוונה לרכוש שרותי נופש ולא יחידת נופש אשר נרכשה, בסופו של דבר, בעקבותיו.




על הטוען כנגד חברו טענת מרמה מוטל נטל הוכחה הגבוה מהנטל הרגיל בתביעה אזרחית בהיות עילת התביעה בעלת אופי פלילי, ובהתאם לעיקרון זה יש לבחון את המקרה הנדון.




התובעים טוענים כי הוחתמו על ההסכם תוך מרמה, באשר אין בו דבר פרט למכירת יחידת נופש, ואין בו כל עיגון ולו הקטן ביותר, המעגן את המצגים שהוצגו בפניהם על ידי מר סלינג'ר וגב' מנור [המכונים על ידי התובעים כ"חוליית מנהלי ההסכמים", שהינה החוליה הקריטית באופרציית המרמה – ראה ס' 23 לסיכומים], בנוגע להנחות משמעותיות ממחירי השוק לטיסות, מלונות, העברה וכיוצא באלה.




בעניין זה העידה מנור כי הסבירה לתובעים שמוענקים להם 10 שבועות לנופש, במחיר ממוצע של 300$, חברות VIP, וכרטיס גולד-כארט, המעניק 50% ב- 1,500 בתי מלון ברחבי העולם, על בסיס יומי, ו- 15% הנחה במסעדות [עמ' 33 ש' 9-15].




בכתב התביעה טוענים התובעים לביטול ההסכם עקב חוסר תום לב מצד הנתבעים בעת החתמתם על מסמך מעורפל, במטרה לסכל את שכלול ההסכמות המפורשות, כפי שהתגבשו בין הצדדים במו"מ ביניהם.




ראשית, יש לבחון את סעיפי ההסכם עליו חתמו התובעים; סעיף 2 להסכם [נספח ד לתע"ר התובעים] קובע במפורש:


"2. זכות הנופש
החבר המצטרף רוכש בזאת זכות נופש במועדון שבוע בשנתיים קלנדאריות עד ליום 31.12.2074.
2.2 פרטי זכות הנופש הינם כדלקמן
סוג הסוויטה: 1-T. סוג העונה: כחולה תפוסה באנשים: 4 שנת תפוסה: אי זוגית שנה ראשונה: 2005".

2.3 זכות הנופש מזכה את החבר המצטרף, בזכות לעשות שימוש בסוויטה, במועדון, ובמתקניו הציבוריים, הכל כמפורט בהסכם זה ונספחיו, וכמפורט בחוקת המועדון, על תקנותיה ותקנות ניהול שירותי המועדון שצורפו להסכם זה"

ההסכם מעגן את זכותם של התובעים ביחידת נופש. הדבר מצוין מפורשות בהסכם, אשר סעיפיו הרלוונטיים, כמובא לעיל, מתארים מפורשות את זכות הנופש המוענקת ללקוח, סוג העונה, סוג הסוויטה, שימוש במתקני המועדון וכיוצ"ב.



התובעים אישרו בעדויותיהם כי בהגיעם למפגש, ידעו שניהם מהי יחידת נופש, מכוח כך שהחזיקו בעצמם ביחידת קלאב הוטל, ואף אישרו כי ידעו מהי חברת תחלופה ומהם דמי תחזוקה [עמ' 6 ש' 28 עמ' 15 ש' 30-34]. אם כן, התובעים לא היו חסרי כל ידע בסוגיה נשוא התובענה דנא, באשר התקשרו זה מכבר בעסקה מסוג זה בעבר.




במכתב "ביטול הסכם רכישת זכות חברות" מיום 17.11.04, ששיגרו התובעים אל הנתבעת [ממוען לגב' מנור, נספח ז' לתצהירי העדות], ובהם מודיעים התובעים על בקשתם לבטל ההסכם, לא התייחסו התובעים במפורש לטענת המרמה, הטעייה או כפייה, אלא ציינו כך: "לאחר בדיקת השיקולים האישיים שלנו, ובדיקת הצרכים ויכולות שלנו, החלטנו להשאיר ברשותנו את היחידה בקלאב הוטל – יחידת 2 חדרים. תודה על השירות – המטרה לביקורנו היה לבדוק את הצעתכם ואפשרות למכור את היחידה בקלאב הוטל...".




כמו כן, יש לציין את המכתב ששיגרו התובעים ביום 10.11.05 אל הגב' מנור [נספח ג' לתע"ר]. גם במכתב זה לא עלתה טענת המרמה והאילוץ במפורש, אך עולה ממנו הרגשת התסכול שחשו התובעים בשלב זה מהעסקה. והתובעים מציינים במכתב זה כי ניסו להזמין נופשים מוזלים, מעצם היותם חברים במועדון, אך או שלא נענו, או שקיבלו הצעות מחיר שכלל אינן מוזלות, אלא תואמות את המחירים הסטנדרטיים בשוק. בסיפת המכתב ציינו התובעים כך "מנור היקרה, מה ניתן לעשות כדי לפרק את העסקה, התסכול הוא גדול, מדובר בתחילת הדרך, שמוכיחה שאתם לא עומדים בהבטחה שלכם למחירים זולים באמת".




לעניין זה הסבירה מנור בעדותה בפניי, כי "לא הובטחו להם מחירים מסוימים, נאמר להם שהם מקבלים הנחות ודילים. הצגנו להם דילים בקלסר. הם וראו ויצאו לנופש בים המלח אני חושבת. אני אישית לא נקבתי במחירים של חופשות" [עמ' 32 ש' 29-31]. ובנוגע למכתב ששיגרו אליה התובעים, הסבירה מנור כי היתה בקשר טלפוני עמם במהלך כל 14 הימים שלאחר החתימה על ההסכם וכי "מה שהייתי צריכה לתת להם מבחינת שירות נתתי. אני לא זוכרת את המכתב אבל אני צריכה לקרוא אותו. אני לא זוכרת למה לא עניתי להם" [עמ' 33 ש' 4-6].




התנהלות התובעים כפי שגם עולה ממכתביהם לנתבעת מעידים על חוסר גמירות דעת במכתב מיום 17/11/04 ועל תסכול במכתב השני מיום 10/11/05. ממכלול הראיות עולה כי בעוד התובעים ראו בשרותי הנופש את העיקר, וביחידת הנופש את הטפל, וכך אף הבינו מהסברי הנתבעים, הרי שבפועל מצאו עצמם עם הסכם בו יחידת הנופש היא העיקר ואילו שרותי הנופש הינם הטפל הניתן כבונוס ואשר ההתחייבויות בגינו אינן מוגדרות ומחייבות.


אני מקבלת את עדותה של הגב' מנור על כי הקריאה לתובעים במפגש ההחתמה את סעיפי ההסכם, אך מנגד מקבלת את עדותם של התובעים שמדובר בהקראה מהירה בה לא הצליחו להבין כי למעשה מדובר בהסכם שעיקרו רכישת יחידת נופש.



יש לציין בהקשר זה את חקירתו הנגדית של התובע, בה אישר בעדותו כי על תכונות הנוכלות המיוחסות על ידי התובעים לנתבעים למד מתוך כתבות בעיתון ושמועות [עמ' 10-11 לפרוט', סעיפים 5-6 לתצהירו].




לאחר שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה בדבר החדרת סם מסוג כל שהוא למשקה הרי שלא הוכחה טענת המרמה אשר יש בה אופי פלילי, אך עדיין יש לבחון את התנהלות המו"מ, החחתמה על ההסכם וביצועו על פי דרישת "תום הלב" שבסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים וכן על השלכתה על טענת ההטעיה. (לנושאים אלו אתייחס בהמשך).


ביטול החוזה


ההסכם נחתם, כאמור, ביום 11.11.04, והודעת הביטול מטעם התובעים נשלחה לאחר 6 ימים. מטרתו של חוק הגנת הצרכן, וסעיף 14א' שבו, שעניינו עסקת רכישה של יחידות נופש, הינה בדיוק להביא למניעת מצבים כגון אלו שמתארים התובעים, באשר המחוקק העניק לרוכשים זכות בלתי מסויגת לבטל את ההסכם תוך 14 יום מחתימתו [ראה סעיף 14א(ג) לחוק]. ההנחה היתה שאם קונים יסברו או יחושו כי ביצעו את הרכישה תחת לחץ, עושק או כפיה, או מכל סיבה אחרת, הרי שהלחץ יוסר מיד לאחר מכן, ובכל מקרה שמורה להם הזכות לבטל את העסקה בתוך 14 יום. ראה ת.א. 75960/04 (שלום ת"א) ארזי לימור נ. אקטיביטי תיירות ונופש בע"מ (2007), בפסקה 8 לפסה"ד.




אין חולק כי התובעים שלחו את מכתב הביטול מטעמם בתוך התקופה הקצובה בחוק [14 יום], ובו הודיעו לנתבעת על ביטול ההסכם. יחד עם זאת, אין גם מחלוקת, כי הנתבעת מצידה הקפיאה את גביית התשלומים בגין העסקה [עמ' 8 ש' 12-14]. ואולם, ביום 12.1.05, הגיעו התובעים למשרדי הנתבעת, וביקשו לחזור בהם מביטול העסקה, לאחר שניתנה להם הנחה נוספת מטעם הנתבעת, בסך 7,000 ₪, או אז חודשו התשלומים והעסקה חודשה. ביום 3.3.05 ביקשו התובעים להמיר את אמצעי התשלום מכרטיס אשראי לתשלום במזומן. התובע אף הגדיל לעשות, ולקח הלוואה, בסכום לא מבוטל, על מנת לשלם עבור העסקה.

ראה בעדותו של התובע :
"ש. תאשר לי שבחודש מרץ 3.3 הגעתם שוב למשרדי הנתבעת והפעם בקשתם את התשלום בכ"א להמיר לתשלום במזומן
ת. חלק מהסכום
ש. בכמה מדובר?
ת. לא זוכר, אבל לקחתי הלוואה של 20 ומשהו אלף ₪, והיתר בכרטיס אשראי" [עמ' 8 ש' 15-19]".



סבורני כי אופן פעולתם של התובעים, חזרתם מהביטול, המרת אמצעי התשלום למזומן, ולקיחת הלוואה לתשלום עבור העסקה, מעידה לכאורה על הסכמה והבנה בעת חזרתם מביטול ההסכם. זאת ועוד, התובע אישר בעדותו והודה כי בחודש דצמבר 2005, לאור בקשת התובעים, הוחזרה להם יחידת הנופש שלהם בקלאב הוטל. קשה אם כן לקבל התנהגות שכזו כהתנהגות המעידה על כך שהתובעים חשו מיד בסמוך, חזרו בהם מבוטל ההסכם תוך כדי כפיה ואלוץ.




יתרה מכך, אף אם אקבל את גרסת התובעים לפיה לא היה כל קשר בין המצגים שהוצגו בפניהם, על כל הפרטים שנמסרו להם במהלך המצגת, לבין מהותו של ההסכם בפועל, וכי כל אשר הובטח להם משך שעות ארוכות, לא בא לידי ביטוי כהוא זה בהסכם עליו הוחתמו, לא אוכל לקבל טענתם כאילו הדבר נעשה בכפייה. שכן התובעים כבר הגיעו לנקודה בה ההסכם בוטל, לבקשתם, מיד עם פנייתם הראשונית לנתבעת לבטלו, והתשלומים הופסקו מיידית. כלומר, התובעים השיגו את רצונם וביטלו את ההתקשרות עם הנתבעת. ואולם, בשבועות שמיד לאחר מכן, הודיעו על חזרתם מהביטול, וגם אם הדבר נעשה לאחר שקיבלו הנחה נוספת במחיר, אין בכך כל רבותא, שכן אם רצו בכל מאודם, כפי שטענו, לבטל את העסקה באשר לא הביאה לידי ביטוי את אשר הובטח להם, כל סכום שניתן להם כמתנה או הנחה, לא היה בכוחו לשנות זאת.





ולא כך היא. שהרי, כאמור לעיל, התובעים לא רק שחזרו בהם מביטול העסקה, אלא שאף נטלו הלוואה של סכום בלתי מבוטל, על מנת לבצע פירעון מיידי של מרבית סכום העסקה. ועצם התנהגותם זו מעוררת תמיהה. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהחזרה מביטול ההסכם נעשתה רק לאחר שהנתבעת שלחה נציג לבית התובעים לשכנעם לחזור בהם מהביטול. אני מקבלת את עדות התובעים כי גם במעמד זה חזרה הנבתעת באמצעות נציגיה על מצגיה בדבר מתן שרותי נופש מוזלים. בנסיבות אלו יש לחזור ולבדוק את שאלת "תום הלב" המובילה לטענת התובעים בדבר הטעיה.


תום לב במשא ומתן


כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתה (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [1]; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן [2]). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה. אדם החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה (וראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559).




עקרון "חזקת החתימה" איבד במקצת ממעמדו בעקבות החדרת הנורמה הדורשת "תום לב" בכל שלבי ההתקשרות החוזית החל משלב המו"מ ועד לשלב הביצוע. בדיקת "חזקת החתימה" נעשית בעיקר במישור הטכני בעוד בדיקת "תום הלב" הינה בעיקר במישור המהותי הבוחן את רצונם והבנתם של הצדדים מעבר להיבט הטכני.




סעיף 12 לחוק החוזים קובע את החובה לנהוג בדרך מקובלת, ובתום לב בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, וכי צד שלא עשה כן, יחוייב בפיצויים בעד הנזק שנגרם, ויחולו סעיפים 10, 13-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970.


"תום לב במשא ומתן
(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת
ובתום לב.
ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
דהיינו סעיף קטן (א) קובע את הנורמה וסעיף קטן (ב) קובע את התרופה.
אין בסעיף התייחסות לשאלת המשך ההתקשרות ומכאן ניתן ללמוד על החשיבות
הרבה של ניהול המו"מ בתום לב עוד בשלבים הראשונים, כאשר הפרתו מזכה בפיצוי
בהתאם לנסיבות.

60. פרופ' גבריאלה שלה בספר דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט
האזרחי (להלן: הספר בדיני חוזים")מתייחסת לנושא בהרחבה :

”עקרון תום-הלב חל, אם כן, הן על התקופה הטרום-חוזית – שלב המשא ומתן
והן על התקופה החוזית. עם זאת, ישנם מספר הבדלים באופן בו בא בעיקרון לידי ביטוי בתקופות השונות של תחולתו. הבדלים אלה בהיקף תחולתו של העיקרון ובישומו הקונקרטי נובעים ממהותם השונה של יחסי הצדדים בשלב הטרום-חוזי ובשלב החוזי" (עמוד 89).

ובהמשך הפרק
”גם תחולתו העניינית של סעיף 12 לחוק החוזים (סעיף 163 להצעת חוק דיני ממונות) היא רחבה. הסעיף חל בין אם נכרת חוזה בתום המשא ומתן ובין אם לאו; ביום אם קיימת לצדו עילת תביעה נוספת ובין אם לאו" (עמוד 96).

חשוב להדגיש כי בשלב זה צריכים הצדדים להרגיש חופשי לנהל מו"מ ללא חשש שעצם ניהול המו"מ מכניס אותם למחוייבות חוזית כל שהיא, אך מנגד גם בשלב זה קיימות נורמות בעלות נפקות משפטית שעל הצדדים לנהוג על פיהם. כפי שמציינת פרופ' גבריאלה שלו בספרה בעמוד 146 "מרגע כניסת הצדדים למו"מ נמדדת התנהגותם על פי אמת המדה של סעיף 12".
בחינת דרישת "תום הלב" בשלב המו"מ תבחן בזהירות רבה, במיוחד במקרים בהם לא נכרת הסכם בסופו של דבר. במקרים בהם נכרת ההסכם אחד המבחנים לקיום "תום הלב" בהתנהלות הצדדים בשלב המו"מ הוא בהוושאה בין הנושאים שעלו במו"מ, לסעיפי ההסכם שנחתם בפועל.

בחינת התנהלותם של הנתבעים בשלב ההצעה וההחתמה על ההסכם במועד המפגש הראשון
במשרדי הנתבעת אינם עומדים בקריטריונים לקיומו של "תום לב" בעת ניהול מו"מ לצורך
התקשרות חוזית מחייבת, וזאת במיוחד לאור מבחן ההשוואה בין הנושאים שעלו בשלב
המו"מ ובמקרה הנדון שרותי נופש, לסעיפי ההסכם שבמקרה הנדון דנו ברכישת יחידת
נופש.
והדבר נכון גם בשלב המפגש שמטרתו הייתה לשכנע את התובעים לחזור בהם מביטול
ההסכם.
התובעים התייחסו לנושא זה בעדותם כדלקמן:

"ש. כשאתה חתמת על ההסכם על מה חשבת שאתם חותם – שאלת ב.ה.
ת. לחתום על חבילת נופש בהנחה של 30 אחוז לבתי מלון, אבל לא
הוזכר בכלל יחידה"
(התובע בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 30 -32)

ובהמשך חקירתו בהתייחסותו למעמד החזרה מהביטול מעיד התובע:
"כל העסקה הזו היא מרמה, אני באתי לקבל נופש מוזל וקבלתי יחידה
שלא קיימת בכלל"
(פרוטוקול עמוד 8 שורות 24-25)

לניצול ההטבות התייחס התובע בעמוד :
"ש. במהלך השנים האחרונות היה ניסיון להזמין נופשים ולהתמש
ביחידה
ת. ביחידה לא, אבל ניסינו בשנתיים הראשונות לקבל טיסות מוזלות ולא
היה עם מי לדבר"
(פרוטוקול עמוד 12 שורות 20-21)

וכך התובעת בסיום עדותה:
"התקשרתי אליהם וכל פעם אמרו שאין מקום ובסוף נתנו לי מלון 3
כוכבים ברמה הכי נמוכה. היום הוא סגור. זה היה המלון הראשון בים
המלח וזה היה השירות הראשון שלהם במתנה, והאחרון"
(פרוטוקול עמוד 17 שורות 15-17).

61. יש להשריש את הנורמה של ניהול מו"מ בתום לב בכל שלבי ההתקשרות, וזוהי בדיוק מטרתו של סעיף 12 לחוק החוזים.

במקרה הנדון מצאתי שמשלב הזימון לפגישה באמצעות הטלפון ועד לשלב ההחתמה על ההסכם התייחסו נציגי הנתבעים בעיקר לשרותי הנופש. עקרו של ההסכם שנחתם, לעומת זאת, היה רכישת יחידת נופש.
במקרה הנדון ההשוואה בין נושאי המו"מ לסעיפי ההסכם מעיד על התנהלות שאיננה
עומדת בדרישת "תום הלב" בשלב המו"מ כנדרש בסעיף 12 לחוק החוזים.

האמור לעיל חל גם על המפגש של התובעים עם נציגי הנתבעת בביתם כאשר האחרונה
בקשה לשכנעם לחזור בהם מביטול ההסכם. יחד עם זאת במעמד זה היה על התובעים
להיות זהירים יותר שכן הם הכירו כבר את ההסכם אותו בקשו לבטל.

הטעיה
62. מטבע הדברים ניהול מו"מ שלא בתום לב מביא להטעיה, ולעניין זה מתאימים
דבריה של פרופ' שלו בספרה דיני חוזים בעמוד 322:

"ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין
המציאות. כאשר גורמת הטעיה לטעות, והטעות גורמת להתקשרות בחוזה-
נוצרת עילת הביטול בגין הטעיה"

ממכלול הראיות השתכנעתי שתאור זה תואם את הסיטואציה של התיק הנדון. התובעים
התכוונו לרכוש שירותי נופש מוזלים ועל כך התנהל המו"מ המקדים לחתימה על ההסכם,
אך בסופו של דבר חתמו על הסכם שעיקרו רכישת יחידת נופש.

בפועל , טענו התובעים וטענתם לא נסתרה, שלא עלה בידם לנצל את הטבות הנופש שכביכול
קבלו במסגרת ההתקשרות בהסכם. הנתבעים מצידם לא הציגו כל מערך של מתן שירותי
נופש ולא הציגו ראיות המעידות על מתן שירותים שכאלו בפועל. הגברת מנור בעדותה
מציינת (כפי שכבר צוטט):
"לא הובטחו להם מחירים מסוימים, נאמר להם שהם מקבלים הנחות ודילים
בקלסר. הם ראו ויצאו לנופש בים המלח אני חושבת. אני אישית לא נקבתי
במחירים של חופשות" (עמוד 32 לפרוטוקול שורות 29-31).

בבנסיבות אלו אני מקבלת את עדותם של התובעים שבפועל לא ניתן היה לקבל את שרותי
הנופש המוזל עבורו נכנסו לעסקה.

סיכום ביניים
63. ניתן לסכם את מערכת היחסים המשפטית שבין הצדדים בארבעה שלבים אשר יש לבחון
את הנפקות המשפטית לגבי כל אחד מהם באופן נפרד, כשהמסקנה הסופית תקבע על סמך
המיכלול.

שלב א
64. הפניה הטלפונית של הנתבעת לתובעים בה הוזמנו התובעים לפגישה במשרדי הנתבעת.
אני מקבלת את עדות התובעים כי בפניה הטלפונית דובר על שרותי נופש בלבד ולא על רכישת יחידת נופש.
הנתבעים בחרו שלא לזמן את הטלפנית אשר זימנה את התובעים למרות שניתן היה לאתרה (יש להניח שכל טלפנית מדווחת מי זומן על ידה). התובעים עשו עלי רושם אמין ואני מקבלת את עדותם שלא נסתרה בנדון.
את הפניה הטלפונית אני רואה כמו"מ הקודם לכריתת ההסכם ויש להחיל עליו את הנורמות הקבועות בסעיף 12 לחוק החוזים, דהיינו, קיום מו"מ בתום לב. מאחר וקיבלתי את הטענה כי שיחת הזימון התמקדה בשרותי נופש אשר היו בסופו של דבר, לכל היותר חלק טפל בהסכם שנחתם, ואשר עיקרו היה רכישת יחידת נופש, הרי שהנתבעים לא עמדו בחובת תום הלב בשלב הראשוני של נהול המו"מ לקראת כריתת ההסכם.

כדי לבחון מה היה העיקר ומה היה הטפל בהסכם שבין הצדדים יש לתת מענה לשאלה כדלקמן: "לו היו התובעים מוזמנים בשיחת הזימון לפגישה לרכישת יחידת נופש האם היו נענים בחיוב אם לאו". לאור מכלול הראיות אין לי ספק כי התשובה במקרה הנדון הייתה לאו. למסקנה זו אני מגיעה מנתוח עדות התובעים ומהתנהגותם עת ויתרו בשמחה על יחידת הנופש שהייתה בבעלותם בקלאב הוטל אילת תמורת הנחה ברכישת שרותי נופש (בשלב הויתור עדיין סברו התובעים שהם רוכשים שרותי נופש).
לאור האמור לעיל בשלב א' לא עמדו הנתבעים בנורמה הנדרשת בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים.

שלב ב
65. המפגש וכריתת ההסכם:
לאחר עיון וניתוח מיכלול הראיות המתייחסות לאותו מעמד קבעתי כי התובעים לא לעמדו בנטל ההוכחה להוכחת החדרת סם מסוג כל שהוא לשתיה שהוגשה במעמד המפגש, ודחיתי טענה זו. יחד עם זאת אני מקבלת את עדות התובעים כי המפגש השרה עליהם אווירת לחץ שמנעה מהם לשקול כראוי באם מעוניינים הם בעיסקה אם לאו.
מקובלת עלי עדותם כי גם במפגש התייחסו נציגי הנתבעת בעיקר לשירותי הנופש שהיו החלק הטפל בהסכם, שעיקרו היה רכישת יחידת נופש.

אני מקבלת את עדותם של התובעים כי גם במעמד החתימה על ההסכם, למרות שהוא הוקרא בפניהם, הדבר נעשה כך שלא קלטו שהם, למעשה, בעיקר רוכשים יחידת נופש.

לאור האמור לעיל גם בשלב ב' לא עמדו הנתבעים בחובת תם הלב הנדרשת על פי חוק החוזים.

לכאורה לאחר שחזרו בהם התובעים ממכתב הביטול הם אינם זכאים לפיצוי בגין מחדלי
הנתבעים כפי שתוארו על ידי בשלבים א' וב', שכן העסקה לכאורה בוטלה. למרות האמור לעיל לא ניתן להתעלם מההליכים שקדמו לבטול, דהיינו שלבי המו"מ וההחתמה על ההסכם אשר התנהלו שלא בהתאם לנורמת "תום הלב" הנדרשת בחוק החוזים. דהיינו גם ביטול ההסכם איננו מהווה חסינות מפני תביעה על ניהול מו"מ שלא בתום לב, למרות שיש לכך השפעה על גובה הפיצוי.

שלב ג' ביטול ההסכם
66. התובעים בקשו לבטל את ההסכם בהתאם לזכותם לפי סעיף 14 א' לחוק הגנת הצרכן
הנתבעת מחד הקפיאה את גביית התשלומים ומאידך חזרה וניסתה לשכנע את התובעים לחזור בהם ממכתב הבטול, ואף הציעה להם הנחה נוספת, כך שבסופו של דבר שלמו התובעים לנתבעת סך של 32,325 ש"ח בשנת 2005.

למרות האמור לעיל, הליך בטול ההסכם היה מייגע, כאשר התובעים נדרשו להגיע למשרדי הנתבעת באופן אישי ולאחר שעברו שוב מסע שכנוע לבטול הביטול, אך עדיין נשארת תמוהה החלטתם של התובעים לחזור בהם מהביטול.

לו היו התובעים עומדים על דרישתם לביטול ההסכם בשלב זה הייתה תביעה זו מתייתרת, שכן אין מחלוקת שמיום שליחת מכתב הביטול הקפיאה הנתבעת את גביית התשלומים בגין העיסקה.

שלב ד
67. התובעים השתכנעו להמשיך את ההתקשרות החוזית, אלא שלטענתם כאשר ניסו לנצל את הטבות הנופש המובטחות בהסכם התברר להם שהדבר אינו בר ביצוע, ובפועל לא הצליחו לרכוש שרותי נופש במחיר מוזל באמצעות החברות במועדון שהקנה להם ההסכם.

אני מקבלת את עדות התובעים, שלא נסתרה, שלא זכו לקבל כל הטבה מעבר לאלו הניתנות גם ללא חברות במועדון. בנסיבות שתוארו לעיל אני רואה בכך עילה לביטול ההסכם שנחתם על התובעים מתוך טעות שנבעה מהטעיה שמקורה בניהול מו"מ שלא בתום לב.

68. אחריות אישית
כפי שציין ב"כ הנתבעים בסיכומיו אחריות אישית אינה מוטלת על מנהלים, ובוודאי שלא על בעלי תפקידים בחברה כדבר שבשגרה, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות. אלא שדווקא ניהול מו"מ שלא בתום לב הינו אחד מהמקרים בהם תוטל אחריות אישית, שכן התנהלות זו איננה אמורה להיות חלק ממהלך העסקים הרגיל של החברה, שעיקרון הפרדת האישיות המשפטית ישמש כמגן לאורגנייה ועובדיה כנגד תביעות המוגשות כנגדה .

כבוד הנשיא (בדימוס) אהרון ברק מתייחס לסוגייא זו בהרחבה בע"א 10582/02 ישראל בן
אבו אבו נגד דלתות חמדיה בע"מ (מתוך אתר נבו)

"החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שליחם של אחרים, כגון
מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב" (עמוד 23).
ולסיום קובע:
"לאור מסקנתי בדבר אחריות המערער מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, אין לי צורך לבחון את הסוגייא של הרמת המסך" (עמוד 25)

ולעניינו, משמצאתי שהנתבעים לא עמדו בקריטריונים של ניהול מו"מ בתום לב, הרי שאין הם חסינים מפני תביעות אישיות גם אם ההסכם נחתם עם החברה הלא היא והנתבעת 4.

69. לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבע 3 באופן אישי כמנהל החברה, הקובע את מדיניות
החברה והאחראי על עובדיה. הנתבע 2 כמנהל המכירות, המוציא לפועל את מדיניות החברה, הנתבעת 5 כמי שהחתימה את הנתבעים על ההסכם, והוציאה לפועל את מדיניות החברה.

קבעתי שבשלב הקריטי של "ההצעה והקבול " ובמועד ניהול המו"מ והחתימה על ההסכם לא התנהל "בתום לב" הנדרש בהתאם לנורמה שקבע המחוקק בסעיף 12 לחוק החוזים. על הפרה זו, כאמור, חל חיוב באופן אישי גם על עובדי החברה.

אני דוחה את התביעה כנגד נתבע 1 לאחר שקבלתי את טענתו שלא היה מנהל בחברה בתקופה הרלוונטית ולאחר שמכר אותה לנתבע 3.

אינני עושה צו להוצאות לטובת נתבע 1 לאור הרשום המטעה ברשם החברות, אשר היה בידי הנתבע לשנות.

סוף דבר

70. מיכלול הראיות מעיד על מקרה של שיווק אגרסיבי בו שיקול הדעת של הרוכשים נפגע בשלבי ההצעה והקבול שהינם בבחינת "צירי לידה" של ההסכם. או כפי שמתארת שלב זה פרופ' גבריאלה שלו "את שלב המשא ומתן, הוא השלב בו נוצר החוזה, ניתן להמשיל להריון" (עמוד 144).
שיווק אגרסיבי הפוגע בשיקול דעת הרוכש יכול ויעלה, בין היתר, כדי ניהול מו"מ שלא בתום לב, על כל המשתמע מכך.

במקרה הנדון הגעתי למסקנה, כי השיווק האגרסיבי פגע בשיקול הדעת החופשי של התובעים והגיע לרמה של ניהול מו"מ שלא בתום לב.

המחוקק, בין היתר, במענה לתופעה זו, במיוחד בשיווק יחידות נופש, קבע בסעיף 14א', לחוק הגנת הצרכן, כי ניתן לבטל את הסכם תוך 14 יום ללא מתן הסבר.
במקרה הנדון שלחו התובעים מכתב ביטול אך בחרו לחזור ממנו, אלא שגם לאחר שחדשו את העסקה, העלו טענות נגד הנתבעים, כך שלמעשה נותרה השאלה האם הפרו הנתבעים את ההסכם לאחר שמכתב הבטול בוטל. מצאתי שהתשובה לשאלה זו חיובית.

71. השתכנעתי כי לא היה מפגש רצונות בין הצדדים, שכן התובעים הן במפגש הראשון והן במועד ביטול הבטול התכוונו לחתום על הסכם שעיקרו קבלת שרותי נופש מוזלים, דבר שלא התאפשר בפועל.

השתכנעתי שהתובעים נכנסו להסכם מתוך טעות שנבעה ממצגי הנתבעים, וגם לאחר מכן לא הצליחו להינות מאותם שירותים שבעבורם נכנסו לעסקה.

ממכלול הראיות שהיו בפניי ובמיוחד לאחר שקבלתי את עדותם של התובעים כי לא הצליחו לקבל שרותי נופש מוזלים באמצעות הנתבעת, או מתוקף ההסכם שנחתם עימה, ומאחר ומבחינתם זו הייתה מטרת החתימה על ההסכם והחזרה מבטולו, הרי שבנסיבות אלו אני מורה על ביטול ההסכם והשבת הסך של 32,325 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה ורבית מיום ששולם (מרץ 2005) ועד ההשבה בפועל. כמו כן תבוטל בעלות התובעים וכל שאר זכויותיהם על פי ההסכם.
הנתבעת תשיב את הסכום האמור לתובעים תוך 30 יום. היה ולא יושב הסכום האמור על ידי הנתבעת יהיה על הנתבעים 2, 3 ו4 להשיב את הסכום האמור ביחד ולחוד.

לא מצאתי שבנסיבות המקרה הנדון זכאים התובעים לכל פיצוי נוסף וזאת במיוחד לאור העובדה שהיה באפשרותם לבטל את ההסכם והם בסופו של דבר ביטלו את הביטול.

בנסיבות שפורטו לעיל ביטול ההסכם והשבת הסכום ששילמו התובעים לנתבעים לידי התובעים , מבלי פסיקת פיצוי נוסף, מתיישב הן עם עקרון תום הלב לו מחויבים הצדדים להסכם מערש היוולדו, והן עם חובת כל צד להסכם לקרוא בכובד ראש את תנאיו לפני החתימה.

למרות שהורתי על ביטול ההסכם והשבת הסכום ששולם על פיו , לא מצאתי הצדקה לעשות צו להוצאות וזאת לאור החלטותיי במהלך ניהול התיק בהן קבעתי כי הנתבעים זכאים לפסיקת הוצאות ללא קשר לתוצאות (החלטות מיום 01.04.07, 02.06.09, 12.11.08).

בנסיבות אלו יישא כל צד בהוצאותיו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון