אי הגשת ערר בזמן ביטוח לאומי


עניין לנו בתביעה כספית ע"ס 41,890 ₪, שהוגשה על-ידי בר מדיקס בע"מ, חברה העוסקת במתן סיוע, מידע והדרכת לקוחותיה, לשם מימוש זכויות בגין מצב בריאותי מגופים שונים, כנגד הנתבע, בגין שכר טרחה לפי הסכם למתן שירותים שנחתם בין הצדדים. אחת הסוגיות העיקריות שתעמוד לדיון בתיק זה, נוגעת לחוקיות פעולותיה של התובעת ולשאלה האם הסיגה היא את גבול מקצוע עריכת הדין בניגוד לחוק. בנוסף יידונו סוגיות מתחום דיני החוזים, של הפרה, הטעיה, חוזה אחיד ופיצוי מוסכם.

תמצית טענות התובעת

ביום 4.5.04, פנה הנתבע למשרדי התובעת, על-מנת לקבל סיוע במימוש זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, בעקבות אירוע לבבי שעבר במהלך עבודתו ביום 25.2.04. במהלך הפגישה, הוסבר לנתבע בעל-פה, על השירות אותו הוא עומד לקבל, הוסבר לו כי השירות כרוך בתשלום וכן הנתבע הוחתם על מסמך שכותרתו "תאור השירות". בסיום המו"מ בין הצדדים, נכרת ונחתם חוזה למתן שירותים ובנוסף, מילאה התובעת טופס שכותרתו "טופס פרטי לקוח".

התובעת מילאה את כל התחייבויותיה שבחוזה והנתבע קיבל את מלוא השירותים שהיה זכאי לקבל לפי ההסכם. התובעת צירפה לתביעה, כרטיס רישום שוטף, בו נרשמו כל הפעולות שבוצעו בעבור הנתבע. לטענת התובעת, עקב פעולותיה, נקבעה לנתבע נכות בשיעור 25% במוסד לביטוח לאומי והוא זכה להטבות כספיות בשל כך. מיד לאחר קבלת ההטבות הכספיות, הנתבע ניתק קשר עם התובעת ולא שילם לה את שכרה, כפי שהתחייב בחוזה. בהתאם לתחשיביה (על-פי סעיף 2.2 לחוזה), חייב הנתבע לשלם לתובעת בעבור שירותיה, סך של 24,240 ₪ (שהם 17% כולל מע"מ מהסכומים שקיבל ויקבל הנתבע בגין אחוזי הנכות שנקבעו לו). בנוסף, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום של 15,000 ₪, בגין פיצוי מוסכם בשל התחמקותו מתשלום שכר הטרחה (בהתאם לסעיף 5 לחוזה) ובסך הכל, בצירוף ריבית עליה התחייב במקרה של אי תשלום - 41,980 ₪. פניותיה של התובעת, לרבות מכתב אזהרה שנשלח ע"י בא כוחה, לא נענו. התובע חייב לשלם לתובעת את שכר הטרחה מכוח עילה חוזית וכן מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט.

תמצית טענות הנתבע

הנתבע טוען כי השירותים, אותם מתיימרת התובעת ליתן במסגרת חוזה ההתקשרות, כגון מתן ייעוץ, סיוע וייצוג לנפגעים מאירוע בריאותי, המעוניינים לממש את זכויותיהם על-פי דין או על-פי פוליסת ביטוח, הינם שירותים שנתייחדו לתחומי העיסוק של עורכי הדין בישראל ולפיכך מדובר בעיסוק בפעילות אסורה ובהסגת גבול של מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961. לפיכך, על-פי סעיף 98 לחוק הנ"ל, לא ייזקק בית המשפט לתביעת שכר בעד השירותים הללו. כמו כן, טוען הנתבע כי החוזה נוגד את תקנת הציבור ויש לראותו כבטל בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. זאת ועוד: החוזה אינו משקף את ההבטחות והמצגים כפי שהובאו בפני הנתבע ואשתו ועל כן טוען הנתבע כי ההתקשרות בחוזה נבעה מהטעיה (לפי סעיף 15 לחוק הנ"ל). התובעת לא קיימה התחייבויותיה לפי החוזה, התרשלה וגרמה לנתבע פגיעה בזכויותיו בדין. התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית מטעם הנתבע למוסד לביטוח לאומי, לא הגישה ערר על החלטת הוועדה הרפואית, לא טרחה לשלוח את הנתבע לבדיקה רפואית כלשהי מטעמה ולא פעלה כלפי פקיד השומה במס הכנסה (לפי סעיף 2.7 לחוזה). עוד הוסיף הנתבע כי בכוונתו להגיש נגד התובעת תביעה כספית בגין הנזקים הכלכליים שנגרמו לו, עקב מחדליה וייעוצה הכושל והבלתי מקצועי. מוסיף וטוען הנתבע כי החוזה עליו מושתתת התביעה, הינו חוזה אחיד, כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 והוא כולל תנאים מקפחים, כגון התנאי בדבר פיצוי מוסכם. לבסוף טוען הנתבע כי התצהיר שצורף לכתב התביעה, נוגד את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן התצהיר אינו מפרט את זהות המצהירה, זיקתה לעובדות שבכתב התביעה והטעמים לכך שנתנה את התצהיר במקום התובעת. כמו כן, טוען הנתבע כי הוא זכאי להשבת המקדמה ששילם בסך של 1,200 ₪.

דיון


במסגרת שלב הראיות של המשפט שמעתי את עדותה של נציגת התובעת, הגב' מלכה מרגריטה. כמו כן, שמעתי את עדותו של הנתבע ואשתו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הסגת גבול מקצוע עריכת הדין

לטענת הנתבע, התובעת מתיימרת ליתן שירותים אשר נתייחדו לתחומי העיסוק של עורכי הדין בישראל ועל כן מדובר בפעילות בלתי חוקית. כך הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי הודעה על פגיעה בעבודה (נספח ב' לכתב ההגנה); תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (נספח ג' לכתב ההגנה); ערר בעניין הפעלת תקנה 15 (צורף מכתב המל"ל בעניין בדיקת האפשרות להגדלה לפי תק' 15 - נספח ד' לכתב ההגנה). בנוסף, התובעת לקחה על עצמה לפנות לפקיד שומה במס הכנסה, לצורך השגת פטור (ראה סעיף 2.7 לחוזה ההתקשרות). הנתבע טוען כי כל הפעולות הנ"ל, הינן בלתי חוקיות לאור סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין.

מנגד, התובעת טוענת כי חופש העיסוק הוכר כזכות יסוד; המל"ל אינו נמנה על הגופים המוזכרים בסעיף 20(2) לחוק לשכת עורכי הדין, אשר רק עורך דין מוסמך לייצג אדם לפניהם; תקנות המל"ל אף הכירו בזכותו של הנפגע להיות מיוצג על ידי רופא בועדת הערר; בית המשפט העליון (בג"צ 9796/06), הכיר בזכותה של התובעת לקבל מידע מהמל"ל עבור לקוחותיה ובכך הכיר בעקיפין בזכותה של התובעת לסייע ללקוחותיה בתביעות מול המל"ל.

סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, שכותרתו "ייחוד פעולות" קובע כך:

"20.הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך דין; ואלה הפעולות:
(1) ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית;
(2) ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני —
משרד ההוצאה לפועל;
לשכת רישום הקרקעות;
הפקיד המוסמך לענין חוק בתים משותפים, תשי"ג– 1952;
רשם החברות;
רשם השותפויות;
רשם האגודות השיתופיות;
רשם הפטנטים והמדגמים;
רשם סימני המסחר;
פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לענין פקודת מס הכנסה;
המנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין, תש"ט–1949;
מנהל מס עזבון לענין חוק מס עזבון, תש"ט–1949.
(3) עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;
(4) ייעוץ וחיווי דעת משפטיים."

המוסד לביטוח לאומי, אכן אינו נמצא ברשימת המוסדות הנזכרים בסעיף 20(2) לחוק. עם זאת, יש לבחון את תחולתו של סעיף 20(3) לחוק, אשר אוסר עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי ואת תחולתו של סעיף 20(1) לחוק, האוסר ייצוג לפני טריבונל בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית.

בפרשת "פיצוי נמרץ" (ת.א. (י-ם) 4033/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ' מרגלית אלבז רביבו ואח', ), נידונה סוגיה זו בהרחבה (ס' 26 לפסה"ד) ונקבעו מבחנים לאבחנה בין עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי, כהגדרת סעיף 20(3) לחוק לשכת עורכי הדין ולבין מילוי טפסים שלא מהווה הסגת גבול המקצוע, גם אם כותרתם מוגדרת לעיתים כ"תביעה". בית המשפט קבע כי סיוע במילוי טופס של הודעה על פגיעה בעבודה (נספח ב' לתביעה במקרה שלפנינו), אינו נחשב הסגת גבול המקצוע:

"כך למשל, בטופס הודעה על פגיעה בעבודה נדרש הנפגע למלא את הפרטים העובדתיים של מקום העבודה, תאריך הפגיעה, מיקומה, האופן בו ארעה, עדים לפגיעה וכדומה. באופן דומה, בטופס בקשה לקביעת דרגת נכות ולתשלום תגמול נכות לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, נדרש מילויים של פרטים עובדתיים הנוגעים למועד הפגיעה, האם הנפגע אושפז בעקבות הפגיעה ולכמה זמן אושפז, ממה סובל הנפגע במועד מילוי הטופס, האם הוא מקבל גמלה מגוף אחר, האם הגיש תביעה בבית-משפט בגין הפגיעה וכדומה. גם בטפסים האחרים אשר צורפו לפירוט פעולותיה של פיצוי נמרץ נדרשים הפונים למלא פרטים דומים. מדובר במילוי טכני של פרטים עובדתיים ברובריקות מוגדרות מראש. ממלא הטופס אינו נדרש, ואף אינו יכול במסגרתם של אותם טפסים, לנסח מהי עילת התביעה או לעשות שימוש במונחים משפטיים המגדירים את זכותו לקבלת פיצוי או תגמול זה או אחר. על כן, גם במקרה זה אין לקבל את הטענה כי סיוע ללקוח במילוי טפסים מהווה פעולה המסיגה
את גבולותיו של מקצוע עריכת הדין. "

עיינתי בטופס ה"הודעה על פגיעה בעבודה" (נספח ב' לכתב ההגנה) ואכן נראה כי המדובר בטופס שערוך ע"י המוסד לביטוח לאומי ויש למלא בו פרטים עובדתיים, כגון פרטי הנפגע, פרטי מקום עבודתו, פרטי הפגיעה – המקום, היום השעה ותיאור, תקופות אשפוז, פרטי שכר ועוד פרטים שהם עובדתיים, אין בהם כל ניסוח משפטי או הפעלת שיקול דעת משפטי ממשי. על כן, אין לקבל במקרה זה את הטענה כי הסיוע שקיבל הנתבע במילוי הטופס הנ"ל, מהווה פעולה המסיגה את גבולותיו של מקצוע עריכת הדין.

עיינתי גם בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (נספח ג' לכתב ההגנה). מסקנתי לגביו זהה. גם טופס זה הינו מובנה ויש למלא בו בצורה טכנית פרטים עובדתיים הקשורים בנפגע, פרטי הפגיעה, פרטי מקום העבודה, המגבלות בגינן מוגשת התביעה לגמלה. על אף שמדובר בטופס שכותרתו הינה "תביעה", אינני מוצא כי ממלא הטופס נדרש לנסח עילת תביעה או לעשות שימוש במונחים משפטיים המגדירים את זכותו לקבלת פיצוי או תגמול זה או אחר. משכך, אין צורך שממלא הטופס יפגין ידע משפטי או יפעיל שיקול דעת משפטי ממשי ועל כן, גם כאן אין לקבל את הטענה כי סיוע לנתבע במילוי טופס תביעה זה מהווה פעולה המסיגה את גבולותיו של מקצוע עריכת הדין.

גם איני סבור שניתן לראות במוסד לביטוח לאומי כ"טריבונל מעין שיפוטי" וגם מסיבה זו הסיוע והייצוג מול המל"ל על ידי התובעת, היה כדין.

כאן המקום לציין כי פסק הדין של כב' השופט קליין ת.א. 47247/05 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ' אופיר דובי, פורסם באתרים משפטיים, שהוזכר על ידי הנתבע בסיכומיו (וגם על ידי התובעת), ואשר קבע כי הייצוג מול המל"ל היה בבחינת הסגת גבול המקצוע, בוטל במסגרת הסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. העובדה שבמסגרת ההסדר, הוסכם כי הלקוח לא ישלם שכר טרחה למערערת, אינו גורע מהתוקף המשפטי של ביטול פסק הדין. לפיכך, אותו מקרה מחזק את טענות התובעת שלפני ולא את טענות הנתבע.

עיינתי בכתב הערר על החלטת הועדה לעניין הפעלת תקנה 15 (הוגש בדיון מיום 10.11.09 וסומן ת/5). אכן, נקבע בפסיקה כי וועדות ערר ייחשבו "כטריבונל מעין שיפוטי". ראה סעיף 28 לפסק הדין בפרשת "פיצוי נמרץ":

"28. פניית פיצוי נמרץ בשם לקוחותיה לגופים שאינם מנויים בסעיף 20(2) לחוק: פיצוי נמרץ פונה בשם לקוחותיה לקופות החולים, חברות ביטוח, מס הכנסה, משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי. גופים אלה אינם נקובים במפורש בסעיף 20 של חוק לשכת עורכי הדין. האיסור על הפנייה אליהם יכול לנבוע מההוראה הכללית הנוגעת ל"גופים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית" הנזכרים בפסקה (1) של סעיף 20 או מהאיסור על פעולה משפטית המופיע בפסקה (3) של סעיף 20.......באופן דומה, גם וועדות ערר על החלטות הפקידים במוסד לביטוח לאומי ובמשרד הביטחון הינן גופים בעלי סמכות מעין-שיפוטית........התוצאה היא שפיצוי נמרץ מנועה מלפנות למסגרות המעין-שיפוטיות במוסד לביטוח הלאומי ובמשרד הביטחון, וכן מנועה היא מלפנות לפקיד השומה במס הכנסה בשם לקוחותיה. בנוסף, מנועה פיצוי נמרץ מלנסח עבור לקוחותיה ערעור ו/או עררים על החלטות מנהליות המתקבלות במוסדות אלה".

וועדת הערר הינו אכן בבחינת "טריבונל מעין שיפוטי". לפיכך, הכנת הערר (ת/5) לועדת הערר, בשם הנתבע, נעשתה תוך הסגת גבול המקצוע ובניגוד לסעיף 20(1) לחוק לשכת עורכי הדין.

בכל הנוגע לפנייה אל מס הכנסה לצורך השגת פטור זמני ממס הכנסה, הרי שבסעיף 2.7 להסכם, שכותרתו "הסדר מיוחד", נרשמו בכתב יד, במקום המיועד למילוי פרטי ההסדר המיוחד, ככל שקיים, הדברים הבאים: "לגבי טיפול בפטור זמני ממ"ה יעשה ללא תשלום במידה ויחליטו שרוצים להגיש". לעומת זאת, הרובריקות שכותרתן "מס הכנסה: פטור רפואי זמני וקבוע" (סעיף 1.2 להסכם) וכן "מס הכנסה: החזרי מס מסיבות שאינן רפואיות" (סעיף 1.2.1 להסכם), לא סומנו. הסעיף היחיד שסומן הנו סעיף 1.1 להסכם, ובוב הרובריקות של "פגיעה בעבודה" וכן "נכות כללית". מאחר ואין מחלוקת כי התובעת לא טיפלה בנושא מס הכנסה, אינה דורשת שכר בגין כך ואף מכוח ההסכם עצמו נקבע כי הדבר יעשה ללא תשלום, מתייתר הצורך לדון בשאלה, האם בנקודה זו קיימת הסגה של גבול המקצוע, מה גם שסעיפים 96 ו-98 לחוק לשכת עורכי הדין אינם קובעים סנקציה למתן התחייבות לביצוע פעולה שכרוכה בהסגת גבול המקצוע, אלא רק בגין פעולה שבוצעה בפועל תוך הסגת גבול כאמור.

לסיכום הפרק הנוכחי - מרבית השירותים שנתנה התובעת בפועל לנתבע, אינם נופלים בגדר סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, למעט הגשת הערר לוועדה לעניין הפעלת תקנה 15.

התובעת איננה דורשת שכר טרחה בגין הערר שהוגש בעניין תקנה 15. שכר הטרחה המבוקש הנו למעשה בגין הפעולות שביצעה אל מול המוסד לביטוח לאומי ואשר צלחו (בניגוד לערר שנדחה), שכן השכר מחושב כאחוזים מהתגמולים שלהם זכה הנתבע בפועל בעקבות ההכרה בתביעתו ובעקבות קביעת אחוזי הנכות בשיעור 25%. לפיכך, לכאורה, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את שכרה.

האם הכללה בהסכם של פעולה שאינה מותרת לפי חוק וביצועה על ידי התובעת הינו בלתי חוקי, לצד פעולות אחרות
שהינן חוקיות, פוסלת את ההסכם כולו ופוטרת את הנתבע מתשלום שכרה של התובעת?


סבורני כי אי החוקיות של הגשת הערר, איננה מחייבת את פסילתו של כל ההסכם. ראה לעניין זה דברי כבוד הנשיא (כתוארו אז) השופט אהרון ברק, בבג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מ"ט (4) 749, 784:

"...ראשית, בטלותו של חלק מחוזה בשל אי-חוקיותו אינה צריכה לגרור את בטלות החוזה כולו. אם ניתן להפריד בין החלק הבטל לבין שאר חלקי החוזה, כי אז לא תגרור בטלות החלק הלא חוקי את בטלות החוזה כולו (סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי)). זהו עקרון ההפרדה (severability, severability) או החלוקה (divisibility). הוא נוהג בכל ענפי המשפט, כגון הפרדה בין חלק תקף לבין חלק בטל בצוואה (סעיף 38 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965) או בחוזה שנפל בו פגם בכריתה (סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) שאליו מפנה סעיף 31)".

ובעמ' 772 לפסק הדין הנ"ל, נקבע כי אפיונו של החוזה כ"בלתי חוקי" ותוצאת הבטלות, תלויה בפרשנותו של החוק שהוראותיו מופרות ע"י החוזה:

"23. איפיונו של החוזה כ"בלתי חוקי" – ותוצאת הבטלות הנגררת מאופיו זה לאור הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) – מבוססת, כפי שראינו, על פרשנותו של החוק שהוראותיו מופרות על-ידי החוזה. לעתים קרובות, הליך פרשני זה הוא סבוך למדיי. ההבחנה בין פגיעה "אישית" במתקשר לבין פגיעה "חפצית" בחוזה עצמו היא לעתים דקה וקשה לאיתור. כפות המאזניים עשויות להיות מעוינות. בנסיבות אלה ובאחרות עשוי המחוקק לסייע לפרשן. המחוקק מודע לקשיים הפרשניים שהשופט עומד בפניהם. המחוקק יודע את מה שהוא מבקש להשיג. בנסיבות אלה המחוקק משתדל לסייע לשופט להגשים את תכלית החוק. המחוקק עושה כן, בין השאר, על-ידי נקיטת עמדה חקיקתית מפורשת בשאלה הפרשנית באשר לתוצאות האזרחיות של הפרת הוראות החוק ובעיקר בשאלה אם הפרת איסורי החוק מובילה לבטלות החוזה וממילא לתחולתו של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) עליו. סיוע זה עשוי ללבוש שתי צורות עיקריות. על-פי הצורה האחת, החוק קובע במפורש כי הפרת איסורי החוק אינה גוררת אחריה בטלות החוזה, או כל פגיעה בתוקפו. כך, למשל, קובע חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, בפרק על הגבלת השימוש במידע פנים, כי "שום עסקה לא תהא בטלה משום כך בלבד שביצועה מהווה עבירה על הוראות פרק זה" (סעיף 52י'). על-פי צורה השנייה, החוק קובע במפורש כי איסורי החוק גוררים אחריהם בטלות או אי-תוקף של החוזה. כך, למשל, קובעת פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, כי להתקשרות בין נושא משרה לחברה, המפרה הוראות מסוימות הקבועות בחוק החברות, "לא יהא תוקף כלפי החברה וכלפי נושא המשרה" (סעיף 96 לב). מעורבות חקיקתית זו ראויה היא. אין בה כדי למנוע את הצורך בפרשנות. כל הוראה – לרבות ההוראה בדבר תוצאות הפרת הוראות החוק – דורשת פרשנות. עם זאת, יש במעורבות חקיקתית זו כדי לסייע לפרשן להגיע לפתרון שהחוק שאף להגיע אליו".

במקרה שלפני, סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע מהן הפעולות שיוחדו לעורכי הדין בישראל ובהמשך, סעיף 98 קובע סנקציה אזרחית שלפיה תביעת שכר בגין מתן שירות שיוחד לעורכי דין לא יזדקק לה בית המשפט, וכלשון החוק:

"98.שלילת תביעת שכר
לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין.

המחוקק, לא קבע, אפוא, כי חוזה לתשלום שכר טרחה למי שאינו עורך דין, ואשר כולל פעולות שיוחדו לעורכי דין, ייחשב כבטל. הפרשנות הלשונית המתקבלת על הדעת של סעיף 98, שלפיו לא יזדקק בית המשפט לתביעת שכר בגין שירות שנתייחד לפי החוק לעורכי דין, הינה כי תביעה שכוללת הן פעולות שנתייחדו לעורכי דין לפי החוק והן פעולות שלא נתייחדו לעורכי דין, רשאי ואף חייב בית המשפט לדוק בה פורתא ולהפריד בין חלק התביעה החוקי ולבין חלק התביעה שלא תישמע.

לעניות דעתי, פרשנות זו מתחייבת לנוכח העובדה שחופש העיסוק הוכר כזכות יסוד וכי הכלל הינו כי כל אדם רשאי לעסוק בכל עיסוק שלא הוגבל במפורש בחוק. ראה בעניין זה בש"א 452/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פיצוי נמרץ בע"מ, דינים מחוזי לג(4) 35, אשר צוטט על ידי התובעת:

"ההנחה הראשונית, בוודאי על רקע הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק, היא כי כל אימת שאין איסור מפורש וברור בחוק, אזי מותר לאחרים לעסוק בנושא. תחום איזור דמדומים של עיסוק מסוים, הופך על רקע זה לתחום ברור שבו אי להגביל את העיסוק".


המסקנה האמורה מתחייבת גם מכוח פרשנות תכליתית של החוק, שכן אין כל היגיון למנוע תביעת שכר בגין פעולות שלא נתייחדו לעורכי דין, אך בשל העובדה שהסכם השכר לגביהן כלל בתוכו גם פעולות אחרות שהנן אסורות לפי החוק.

כלומר, המחוקק נתן דעתו למקרה בו יופר האיסור שבסעיף 20 לחוק ולא קבע שההפרה תגרור אחריה בטלות החוזה כולו.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע שאמנם פעולת הגשת הערר ע"י התובעת הינה בניגוד לסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין ועל כן הינה בלתי חוקית. עם זאת, אין בכך בכדי לבטל את ההסכם כולו. בהתאם לכך, הטענה של הסגת גבול המקצוע, אינה יכולה להוות טענת הגנה כנגד התביעה לתשלום שכרה של התובעת לפי ההסכם.

קבילות דפי הרישום השוטף של התובעת ושאר המסמכים שהוגשו לתיק

הנתבע טוען כי התובעת לא קיימה את התחייבויותיה לפי החוזה, התרשלה וגרמה לנתבע פגיעה בזכויותיו בדין ולמעשה לא נתנה לו את השירות שהתחייבה לתת. לגרסתו, קבלת אחוזי הנכות הנה בזכות אשתו בלבד ולא בזכות התובעת.

התובעת מנגד, טוענת כי פעלה כדבעי, מילאה אחר כל התחייבויותיה ונתנה לנתבע את מלוא השירות שהתחייבה לתת. טענה זו מתבססת בעיקר על דפי הרישום השוטף שצורפו לתביעה ואשר בהם תיעדו נציגי התובעת, אחת לאחת, את כל הפעולות שבוצעו בעניינו של הנתבע במשך כשלוש שנים, כולל התאריכים שבהם בוצעו פעולות אלה.

מכאן החשיבות של דפי הרישום השוטף, לצורך הכרעה בשאלה, איזה שירות נתנה התובעת לנתבע במשך השנים והאם בכך עמדה בהתחייבויותיה. חשיבות דפי הרישום מתעצמת לנוכח העובדה שהתובעת לא הביאה לעדות את מי מנציגיה שטיפלו בעניינו של הנתבע וגם לא את מי מהרופאים שבדקו אותו. בעניין זה טענה התובעת כי העובדים אשר עבדו בזמנו כבר אינם עובדים אצלה וכי ממילא, כל נציג מטעמה שיבוא לעדות, יסתמך למעשה על דפי הרישום שנרשמו בזמן אמת ובסמוך לביצוע הפעולות (ראה פר' 10.11.09, עמ' 2, ש' 13 – 20 וכן האמור בבקשת התובעת לזימון עד חליפי מיום 3.11.09).

דא עקא, הנתבע טוען כי הרישום השוטף האמור אינו קביל כראיה וזאת משלא הוגש על ידי עורכו. על כך משיבה התובעת, כי יש להתייחס אל הרישום כרשומה מוסדית וכי התובעת עמדה בתנאים הנדרשים להגשת הרשומה. הנתבע טוען כי התובעת לא עמדה בתנאים אלה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הרישום השוטף נספח ג' לתביעה, הנו בבחינת רשומה מוסדית וכי דין הרשומה להתקבל כראיה קבילה לכל דבר ועניין.

בראש ובראשונה, יש לקבל את הרישום השוטף ולו בשל העובדה שההתנגדות למסמכים אלה באה לראשונה בפתח ישיבת ההוכחות, כאשר קודם לכן, לא באה כל התנגדות למסמכים אלה מטעמים הנעוצים בדיני הראיות. הנתבע אף בחר להסתמך על חלק מהרישומים, לחיזוק גרסתו (סעיף 15 לכתב ההגנה), אם כי תוך העלאת הטענה כי הרישום אינו משקף את כל הפרטים שנכללו בשיחות שבין הנתבע לתובעת. גם בישיבה המקדמית של יום 20.1.09, לא באה כל התנגדות למסמכים אלה.

הכלל במשפט אזרחי שלפיו כל מסמך, שלא הייתה לגביו התנגדות, יתקבל כראיה ללא צורך בהוכחת התנאים לקבילותו, חל גם על רשומה מוסדית (ראה (קדמי, "על הראיות", מהוד' 2003, חלק שני, עמ' 850, ס' 6; וכן ראה שם, עמ' 849, ס' 4) - "העדר התנגדות להגשתה של "רשומה מוסדית" נחשב כ"הסכמה" לכך שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 36 לקבילותה".

לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי "לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". לתקנה זו, היגיון בצידה, והיא נועדה, בין היתר, למנוע העלאת טענות פרוצדוראליות מפתיעות בשלבים מאוחרים של הדיון, כשכבר לא ניתן לתקן את הפגם, ככל שנפל, ו/או כשתיקון הפגם יחייב את דחיית דיון ההוכחות.


לפיכך, דין ההתנגדות לרשומה המוסדית להידחות ולו בשל העלאתה באיחור.

זאת ועוד: סבורני כי גם אם נאמר שהתנגדות הנתבע לא באה באיחור, הרי שגם לגופו של עניין, יש מקום לקבל את הרישום השוטף כראיה קבילה.

רשומה מוסדית מוגדרת בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, כך:

"רשומה מוסדית" - מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד;

ובהמשך, סעיף 36 קובע במפורש את התנאים לקבילותה של רשומה מוסדית וכולל שני תנאים בסיסיים הנדרשים
במקרה שלנו:

"36. קבילות רשומה מוסדית
(א) רשומה מוסדית תהא ראיה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי אם נתקיימו כל אלה -
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו.
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהם כדי להעיד על אמיתות הרשומה יש בהם כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה."

נטל הוכחת תנאי הקבילות הבסיסיים של רשומה מוסדית הנזכרים לעיל, מוטל על הצד המעוניין להגישה. הגשת מסמך כ"רשומה מוסדית" נעשית, אפוא, על דרך של הגשתו בתצהיר, ובין בתעודת מומחה, שבהם יש להוכיח את תנאי הקבילות הבסיסיים (ר' י. קדמי, "על הראיות", כרך שני, עמ' 848 סעיף 2, מהדורה משולבת, תשס"ד - 2003). כמו כן, הובעה הדעה כי ניתן להוכיח את תנאי הקבילות הבסיסיים שבסעיף 36(א)(1)ו-(2) הנ"ל גם בעדות בעל-פה (ראה (ת"א) 103072/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלוטניק עוזיאל).

מאחר ועסקינן בתביעה שהוגשה ונדונה בסדר דין מהיר, הרי שתצהיר האימות של הגב' מרגריטה מלכה, שהחליף את תצהיר האימות של הגב' משעלי, יחד עם כתב התביעה, מהווה להלכה ולמעשה, תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת (ראה ס' 54 לספרו של מנחם קליין, "סדר דין מהיר בבית המשפט השלום", מהד' שניה, 2009, הוצאות נבו).

בסעיף 3 לכתב התביעה, נרשם על ידי התובעת כי "במסגרת טיפולה בענייניו של הנתבע, ניהלה התובעת כרטיס רישום שוטף של פרטי השירות והטיפול הארוך והממושך שניתן על ידה לנתבע". טענה זו מתחזקת על ידי דפי הרישום עצמם, מהן עולה כי מדובר ברישומים שנעשו בצורה שוטפת וקבועה ואשר נרשמו בסמוך לאחר ביצוע הפעולות בעניינו של הנתבע וכאשר לצידם תאריכי הפעולות. הכרטסת ערוכה כטופס עם שתי עמודות. באחת העמודות רשום "תאריך" ובשנייה "רישום שוטף". בראש כל עמוד רשום "שם הלקוח: אברהם חן". הטופס ממולא בכתב יד של מי מנציגי התובעת, כאשר במקרים רבים לצד הרישום, מופיעה חתימת הרושם.

די לי בהצהרה הנזכרת בסעיף 3 ובעיון בדפי הרישום עצמם, כדי להשתכנע שהתובעת עמדה בנטל לשכנעני כי התקיימו התנאים הבסיסיים הנזכרים בסעיפים 36(א)(1)ו-(2). זו מסקנתי, גם אם ההצהרה בסעיף 3, אינה מנוסחת בדיוק כלשון הסעיפים האמורים. הדרישה להוכחת התנאים הינה ראייתית. לפיכך, יש לבחון את הוכחת התנאים הבסיסיים האמורים בחינה מהותית ולא בחינה טכנית של התאמת ההצהרה ללשון הסעיפים האמורים.

טענתו של הנתבע, שלפיה הגב' מרגריטה מלכה לא עבדה בזמנו אצל התובעת ועל כן אינה יכולה להצהיר על קיומם של התנאים הבסיסיים, אין בה כדי לגרוע ממסקנתי. הגב' מלכה החלה את עבודתה אצל התובעת בשנת 2007 (עמ' 3, ש' 23 – 24). חלק מדפי הרישום הנם משנת 2007. די לי בכך ובהתרשמות שלי מדפי הרישום עצמם, כדי להשתכנע בהתקיימות התנאים.

זאת ועוד: יש לזכור כי הכלי הראייתי של רשומה מוסדית, הוא כלי חשוב ורב ערך. כלי זה נועד לתת פיתרון ראייתי למקרים כדוגמת זה שלפנינו, שבהם אין ביכולתו של בעל דין או אין לצפות מבעל דין, להביא שורה ארוכה של עדים שטיפלו כל אחד במועדים שונים, בעניינו של הלקוח. הוכחה באמצעות רשומה מוסדית גם מייעלת בדרך זו את הדיון המשפטי וחוסכת זמן רב לצדדים ולבית המשפט. הרשומה המוסדית מתקבלת כראיה לכאורה לאמור בה, מעבירה את נטל הבאת הראיות לסתור את תוכנה לצד שכנגד אשר רשאי לזמן כל עד רלוונטי שפעל בזמנו מטעם מגיש הרשומה המוסדית ולחקור אותו בחקירה ראשית כבדרך שעורכים חקירה נגדית (י. קדמי, "על הראיות", מה' משולבת ומעודכנת, 2003, עמ' 851, ס' 7ב').

כאן המקום לציין כי הנתבע לא חלק באופן ממשי על תוכנם של דפי הרישום וכפי שכבר ציינתי קודם לכן, במסגרת כתב ההגנה הסתמך על חלק מהם. טענותיו העיקריות של הנתבע מתייחסות למעשה להבטחות שניתנו לו כביכול במעמד חתימת ההסכם ואשר לא קוימו (בעיקר הגשת חוות דעת), מה שלא נעשה על ידי התובעת ואשר היה צריך להיעשות לפי טענתו (הגשת חוות דעת, ערר על אחוזי הנכות שנקבעו, ליווי צמוד לוועדה הרפואית), כמו גם להסתמכות התובעת על דברים שאשתו כתבה והכינה. הנתבע גם לא פעל לזימון לעדות את מי מנציגי הנתבעת או מי מהרופאים שטיפלו בו. רק בתשובתו לבקשת התובעת להחליף את תצהיר האימות של הגב' משעלי בתצהירה של הגב' מלכה, ציין ב"כ הנתבע כי הוא עומד על זימונה של הגב' משעלי לעדות. חרף זאת, לא הוגשה בקשה להזמין אותה לעדות, כמקובל וכנדרש, בפרט כאשר במועד הגשת תשובתו האמורה, נותרו כחמישה ימים לפני דיון ההוכחות. משמע - אילו אכן ביקש הנתבע לזמן את הגב' משעלי, היה צורך בלבקש את דחיית הדיון או לכל הפחות לבקש מועד נוסף לדיון, לצורך חקירתה של הגב' משעלי, דבר שלא נעשה. בפתח ישיבת ההוכחות לא העלה ב"כ הנתבע בקשה מטעמו לזמן את הגב' משעלי ולדחות את הדיון בשל כך, גם לא בתום ישיבת ההוכחות. ההתייחסות היחידה שלו לעניין הייתה במסגרת טענתו שלפיה היה די זמן לתובעת לזמן את הגב' משעלי באמצעות בית המשפט.

לאור כל זאת, אני קובע כי דפי הרישום השוטף הינם בבחינת רשומה מוסדית, לפי פקודת הראיות ולפיכך הנם קבילים כראיה.


הנתבע התנגד בפתח הדיון (עמ' 2, ש' 5 – 11) גם לשאר נספחי התביעה. לגבי שני עמודים מטופס פרטי הלקוח (נספח א' לתביעה), הנתבע ביקש בעצמו את הגשת יתרת העמודים של טופס זה במהלך הדיון (סומנו ת/3) ועל כן מטעם זה, אינו יכול להתנגד לנספח זה. לגבי ההסכם נספח ב' לתביעה, הנתבע מודה בכך שחתם עליו ואף צירף אותו לכתב ההגנה. נספח ג' לתביעה הנו דפי הרישום השוטף אשר בהם כבר דנתי לעיל.

כאן המקום לציין כי במהלך הדיון, הוגשו מסמכים נוספים בהסכמת הנתבע ולבקשתו. כך למשל, הוגש טופס ההודעה על פגיעה שלפי גרסת הנתבע מולא על ידי אשתו וחבר של הנתבע (עמ' 11, ש' 25 – 33). יצוין כי טופס זה ממילא צורף לכתב ההגנה; כתב ויתור על סודיות רפואית (סומן ת/2); יתרת דפי טופס הלקוח (סומן ת/3); טופס יעוץ ראשוני (סומן ת'4); ערר על החלטת הוועדה לעניין תקנה 15 (ת/5). כמו כן, הנתבע הגיש לתיק טופס תיאור השירות מיום 4.5.04. לכתב ההגנה של הנתבע צורפה גם טופס התביעה שהוגשה למל"ל (נספח ג').

לסיכום, לא קיים מסמך כלשהו שהוגש לתיק ואשר אין לראותו כקביל כראיה.

הנתבע גם התנגד לסעיפים 1 – 5 לכתב התביעה בשל היות הדברים האמורים שם, בבחינת עדות מפי השמועה. מאחר ואין מחלוקת כי התובעת אינה מתיימרת לראות במצהירה מטעמה כמי שייצגה את התובעת בעת חתימת החוזה מול הנתבע או כמי שטיפלה בעניינו (עמ' 2, ש' 15 – 16), הרי שיש לקבל את טענת הנתבע במובן זה שכל הצהרה בכתב התביעה שאינה מסתמכת על דפי הרישום השוטף או על מסמכים אחרים ואשר אינה בידיעתה האישית של המצהירה דינה להיפסל בשל היותה בבחינת עדות מפי השמועה.

טענות הנתבע בדבר הפרת התחייבויות התובעת כלפיו וכן בדבר הטעייה

לבד מטענותיו הספציפיות של הנתבע בדבר הבטחות על הגשת חוות דעת וליווי צמוד לוועדה, הנתבע גם טען כי לא קיבל למעשה שירות ממשי מאת התובעת וכי הפיצוי שקיבל היה בזכות אשתו.

מעיון בחומר שלפני ובעיקר מתרשומת שנערכו בדפי ה"רישום השוטף" התרשמתי כי, בניגוד לטענות הנתבע, התובעת ביצעה פעולות מרובות וסיפקה לנתבע את עיקר השירות שהתחייבה לספק. להלן רשימה חלקית של פעולות שבוצעו, כעולה מהרישום השוטף:

"9.5 לברר עם עינת על אירוע לב ולהכין מכתב תואם.
12.5 3) הסברתי את נושא התעסוקתי הרלוונטי לתביעה רק לצורך תקנה 15 בהמשך.
30.5 שלחתי אל הלקוח תצהיר הכרה בת"ע שיעבור עליו + הסגותיו
1.6 מידע לקראת חקירת לב ת"ע
1.6 נשלחה תביעה להכרה למל"ל
18.8 זומן לחקירה ל 26.8
24.8.04 רענון טלפוני לקראת חקירה
20.10.04 זומן לעודד ליום 25.10 בשעה 16:20
25.1.05 בוצעה הדרכה על קשר סיבתי + תלונות לב.... ".
21.2 ...יש לבקש ממנו לפנות לפסיכיאטר ... בכל מקרה צריך הכנה לוועדה של הפסיכיאטר
9.4.06 קיבל הדרכה לגבי הועדה עם האורולוג
4.5.06 הכנתי את הלקוח לוועדה הפסיכיאטרית
19.7.06 הכנתי את הלקוח טלפונית (לענין תקנה 15)

גם מחקירת הנתבע עלה כי התובעת ביצעה עבורם לא מעט פעולות במסגרת הטיפול. כך למשל, ענה התובע: " לא יודע מי זה. נפגשתי עם רופא פעמיים" (עמ' 9, ש' 4), "...היא תמיד התקשרה אליי ולשאול אותי מה עשיתי ומה קרה..." (בעמ' 9, ש' 32).

עוד טען הנתבע כי התובעת לא שלחה אותו לבדיקות רפואיות מטעמה ולפיכך לא ביצעה את התחייבויותיה כלפיו. מהחומר שלפני, עולה כי התובעת שלחה את הנתבע לבדיקות רפואיות אצל רופאי קופת חולים, פסיכיאטר, קרדיולוג, רופא תעסוקתי (ראה כרטסת "רישום שוטף" ליד התאריכים 12.5, 24.10, 21.2,5.4. ראה גם עדות הנתבע בעמ' 9, ש' 3-11 ובעמ' 10, ש' 8 ).לפיכך, טענה זו דינה להידחות.

באשר לטענת הנתבע שלפיה הוא ואשתו לא קראו את ההסכם טרם שחתם עליו (ראה עדות הגב' יפה חן בעמ' 11, ש' 13 ועדות הנתבע בעמ' 7, ש' 20- 23), כלל ידוע בפסיקה מימים ימימה הוא, כי לא יישמע אדם, שאיננו פסול דין, בטענה כי לא קרא ו/או לא הבין תוכנו של מסמך עובר לחתימתו עליו (ראה למשל ע"א 467/64 אולגה אסתר שוויץ נ. סנדור ואח', פ"ד יט(2) 113). לפיכך, טענת הנתבע כי לא קרא את ההסכם, אינה יכולה, היא כשלעצמה, לשחרר אותו מההתחייבויות שנטל על עצמו לפי ההסכם. למעלה מן הדרוש, אציין כי מדובר בהסכם שמשתרע על שני עמודים בלבד. כמו כן, מעיון בהסכם, עולה כי בוצעו בו שינויים לבקשת הנתבע ולדוגמה, שינוי באחוזי התשלום במקרה של הצלחה (ס' 2.2. להסכם) וכן הוספת ההסדר המיוחד שבס"ק 2.7 להסכם בדבר הטיפול בפטור זמני אל מול מס הכנסה.


הנתבע הוסיף וטען כי ניתנה התחייבות ספציפית להגשת חוות דעת וכן לליווי צמוד לוועדה הרפואית. לטענתו, אילו היה יודע כי לא כך יעשה, לא היה פונה לטיפולה של התובעת. לפיכך, רשאי הוא לבטל את ההסכם לפי ס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (ס' ה' לסיכומי נתבע). לטענת הנתבע, התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית מטעמו למוסד לביטוח לאומי, ולפיכך לא מילאה התחייבויותיה, התרשלה וגרמה לו נזקים. הנתבע טוען כי הוטעה על-ידי התובעת לסבור כי בכוונתה לצרף לתביעה בשם הנתבע חוות דעת רפואית לביטוח לאומי, אשר יהיה בה בכדי לשפר את סיכויי תביעתו כנגד המוסד לביטוח לאומי ועלותה הכספית של חוות הדעת כלולה בשרות שהובטח. לגרסתו, בתחילה סירב לחתום על הסכם השירות ורק לאחר שהובהר לו כי התובעת תגיש חוות דעת למוסד לביטוח לאומי וכי עלות חוות הדעת כלולה בשירות, הסכים לחתום על הסכם השירות (ס' 8 לכתב ההגנה, סעיף 7 לתצהיר אישתו של התובע וכן ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 8 בש' 25: " הבחורה באה אל המעלית, ואני יכול להישבע שהיא אמרה לי שאם אני אקח חוות דעת של רופא פרטי זה יעלה לי הרבה מאד כסף... ודרכנו לא, היא הפחידה אותי...").

התובעת מצידה טענה היא לא התחייבה להגיש חוות דעת וכי הגשת חוות דעת כרוכה בכל מקרה בתשלום. הוא הדין לגבי ליווי צמוד לוועדה. התובעת מפנה אל ההסכם, שבו נרשם בסעיף 1 - "התשלומים לפי חוזה זה – לא כוללים עלויות של בדיקות רפואיות אישורים רפואיים או חוות דעת, נוכחות בוועדה...".

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת הנתבע שלפיה הוצג לפניו מצג שחוות דעת רפואית תינתן וכי זו כלולה בהסכם וכי לא מדובר בהוצאה שאמורה להשתלם מכיסו וכן כי יזכה לליווי צמוד לוועדה.

הנתבע נתן גרסה מפורטת בעניין זה בכתב הגנתו (ראה ס' 12) וכן חזר על כך בחקירתו (ראה עמ' 8 ש' 25-27) וכך גם אשתו בתצהירה (ראה ס' 7) ובחקירתה (ראה עמ' 11, ש' 1- 7). עדותם של הנתבע ושל אשתו בעניין זה הייתה אמינה עלי. התובעת מנגד לא הביאה לעדות את נציגתה אשר החתימה את הנתבע על ההסכם. הגב' מלכה לא התיימרה כלל להעיד דבר לעניין זה.

ויודגש: יש לאפשר את עדותו של הנתבע ואשתו לגבי ההבטחות שניתנו לגבי מתן חוות דעת וליווי צמוד לוועדה, גם אם מדובר בטענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב וזאת בשל תחולת חריג המרמה שחל במקרה דנן. מאחר ולפי הטענה מדובר בהבטחה שניתנה במפורש בעל-פה כדי להניע את הנתבע לחתום על ההסכם למרות שרגע קודם לכן הודיע כי אינו חפץ בכך, יש לראות בטענות הנתבע כלפי התובעת בעניין זה, כטענות מסוג מרמה, היינו, נציגת התובעת נתנה לנתבע מצגי שווא ביודעין אשר נוגדים את ההסכם הכתוב, וזאת כדי להביא את הנתבע להתקשר עמה, מבלי למחוק את הסעיפים הנוגדים מההסכם (ראה י. קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, מה' משולבת 203, עמ' 1329 – 1331). ראה גם את פסק דינה של כב' השופטת אברהמי בת.א. 60143/03 בר מדיקס נ' צדיק מנחם קמאל שם הזכיר בית המשפט את חריג המרמה, אם כי קבע כי אין לו תחולה באותו המקרה, שכן לא נטענה שם טענת תרמית ספציפית לגבי אותו החלק בהסכם שביקשו לתת עדות בע"פ כנגדו, בשונה מהמקרה שלפני.

לבסוף, מן הראוי גם לתת את הדעת לנוסחו של טופס תיאור השירות אשר נחתם באותו היום שבו נחתם ההסכם. בטופס תיאור השירות רשום כי חתימת הלקוח עליו אינה מחיבת את הלקוח בדבר ומטרתו לתת הסברים ללקוח. לא ברור לי מדוע החליטה התובעת על מנגנון שכזה להתקשרות עם לקוחותיה. מדוע התובעת אינה מוסרת מסמך אחד בלבד ללקוח, ההסכם המיועד, שבו יינתנו כל ההסברים ויירשמו כל ההתחייבויות והזכויות של הצדדים. תמיהתי האמורה מתחזקת נוכח העובדה שבטופס הנ"ל, אין התייחסות לשאלת המימון של חוות הדעת. כל שנאמר בעניין זה הנו כי חוות דעת אינה ניתנת בכל תיק וכי אין חובה לבצע את חוות הדעת דרך התובעת. לכאורה, נוכח האמור בטופס השירות, לקוח הדיוט יבין מטופס זה כי חוות הדעת כלולה בשכר הטרחה של התובעת. דא עקא, בהסכם שעליו מוחתם לאחר מכן הלקוח, ובמקרה דנן, ההסכם שעליו חתם הנתבע באותו היום, כבר רשום במפורש כי חוות דעת אינה כלולה בשכר הטרחה.

לסיכום, מצאתי כי התובעת נתנה לנתבע את מרבית השירותים שהובטחו לו, למעט חוות דעת וליווי צמוד לוועדה. אי מתן חוות הדעת ואי מתן הליווי המובטח לוועדה מהווים הפרה של ההסכם וכן הטעיה מצד הנתבעת.

האם בוטל ההסכם - האם הוכח כי נגרם נזק לנתבע עקב מחדלי התובעת

האם הממצאים שלי בדבר הפרת ההסכם והטעיה, די בהם כדי להביא לדחיית התביעה? סבורני כי לא כך פני הדברים ואסביר.

על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, הטעיה מזכה את הנפגע בזכות לבטל את ההסכם. כך גם בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 לגבי הפרת הסכם. בשני החוקים הנ"ל גם נקבע כי הביטול צריך שיעשה תוך זמן סביר (ס' 20 לחוק החוזים חלק כללי וס' 8 לחוק התרופות). כל עוד לא בוטל ההסכם, הצדדים לחוזה אינם משוחררים מהתחייבויותיהם על פיו. כמו כן, רק עם ביטול ההסכם קמה חובת ההשבה והזכאות לשאר התרופות הנזכרות בחוק.

במקרה דנן, הנתבע לא הוכיח וגם לא טען כי ביטל את ההסכם. להפך, חרף אי הגשת חוות הדעת וחרף העובדה שלא
לווה לוועדה, המשיך הנתבע לצרוך את שירותי התובעת. רק למן חודש ינואר 2007 החל שלא להגיב לפניות התובעת וטען בפני התובעת כי אינה זכאית לשכר כלשהו (ראה דפי הרישום השוטף החל מתאריך 22/1/07).

הגשת התביעה למל"ל נעשתה ביום 1.6.04. הנתבע זומן להתייצב בפני הוועדה הרפואית ביום 30.1.05. חוות הדעת הנטענת הייתה צריכה, אפוא, להיות מוגשת עד למועד הנ"ל. הנתבע גם ידע היטב, כבר אז, כי לא קיימו את ההבטחה לליווי הצמוד לוועדה. לפיכך, היה על הנתבע לבטל את ההסכם לכל המאוחר בסמוך לאחר שנודע לו כי התובעת לא מגישה חוות דעת בניגוד למובטח ולא מלווה אותו לוועדה. הוא הדין לגבי אי הגשת ערר על החלטת הוועדה הרפואית לקביעת 25% נכות.

כמו כן, אין זכר בחומר הראיות ולו למכתב בודד מאת הנתבע לתובעת במהלך כשנתיים וחצי ומעלה של שירות, בדבר הפרת ההסכם או הטעיה מצד התובעת, לא כל שכן ביטול ההסכם. מהרישום השוטף עולה כי כאמור, רק בתחילת שנת 2007, לקראת סוף התהליך, לאחר הוועדה הרפואית, לאחר שנקבעו לנתבע אחוזי נכות, לאחר הערר בעניין תקנה 15 ולאחר שאף פעל לקבלת אחוזי נכות בתחום הנפשי, התלונן הנתבע בדבר אי הגשת חוות דעת ובדבר אי מילוי התחייבויות התובעת ולמעשה ניתק קשר עם התובעת וסירב לשלם לה ולו סכום כלשהו עבור עבודתה. קודם לכן, הייתה תלונה אחת מוקדמת לגבי החשת הטיפול בעניינו של הנתבע בתחילת הדרך.

משמעות הדבר, כי הנתבע לא ביטל את ההסכם מעולם ואף לא טען כי כך עשה כן. גם בכתב הגנתו ובסיכומיו, כל שנטען הנו כי בעקבות ההטעיה, הנתבע זכאי לבטל את ההסכם מבלי שנטען כי ההסכם בוטל במועד כלשהו קודם לכן .

למעלה מן הדרוש אציין כי גם אם אראה בניתוק הקשר עם התובעת והסירוב לשלם את שכר הטרחה, כביטול ההסכם בהתנהגות (גם כאן מדובר בטענה שלא נטענה על ידי הנתבע), מדובר בביטול שנעשה באיחור רב ולאחר הזמן הסביר לביטול ההסכם, שכן התובעת המשיכה לתת לתובע שירותים והסתמכה על שתיקת הנתבע ואי ביטול ההסכם מצידו.

אם לא די בכך, אוסיף ואציין כי גם אם הייתי מקבל כי ההסכם בוטל, הרי שגם אז, התוצאה המתבקשת לא הייתה דחייה מלאה של התביעה, שכן ביטול ההסכם מקים לשני הצדדים זכות להשבה. לפי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, אם ההשבה אינה אפשרית, יש לשלם את שוויה. במקרה דנן, הנתבע קיבל, בכל מקרה, שירותים לא מעטים מאת התובעת ובסופו של יום, התהליך הוליד קביעה של אחוזי נכות לנתבע, גם אם לא בשיעור שציפה. משלא ניתן להשיב את השירותים שנתנה התובעת לנתבע, על הנתבע לשלם את שווים (סעיף21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). במסגרת זו, רשאי בית המשפט להעריך את שווי ההשבה ועל רקע הראיות שלפני, סביר להניח כי היה מקום לפסוק סכומים לא מבוטלים לטובת התובעת מתוך שכר הטרחה שעליו סוכם.

זאת ועוד: הנתבע לא הוכיח כי ההפרות הנטענות גרמו לו בהכרח נזק כלשהו, לא כימת את הנזק הנטען ולא טען לקיזוז נזקיו מסכום התביעה. על מנת להוכיח כי מחדלי הנתבעת גרמו לו נזק, היה על הנתבע להביא חוות דעת רפואית שתתמוך בטענה שלפיה אי הגשת חוות הדעת ו/או אי הגשת ערר על אחוזי הנכות שנקבעו ו/או הגשת ערר ביחס לתקנה 15, לו הייתה נעשית כדבעי, היו מזכים את הנתבע באחוזי נכות גבוהים יותר ובתגמולים גבוהים יותר. מדובר בעניינים שבמומחיות, שנדרשת לגביהם חוות דעת ומשזו לא הובאה ולא הוכח הקשר הסיבתי בין המחדלים הנטענים והנזק הנטען (שאף הוא כאמור לא פורט), טענת ההפרה ממילא אינה יכולה גם מסיבה זו, להוות הגנה כנגד התביעה לתשלום שכר טרחה. גם אם בית המשפט יכול להעריך כי הגשת חוות דעת יכולה לשפר את הסיכוי לקבל אחוזי נכות גבוהים יותר, הרי משלא הוגשה חוות דעת רפואית כלשהי לפני, שלפיה אחוזי הנכות של הנתבע גבוהים יותר, לא ניתן להסיק כי כך גם הוועדה הייתה קובעת או כי קביעת הוועדה הייתה שגויה והשגיאה נבעה בין היתר ממחדל התובעת באי הגשת חוות דעת.

מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה לפני טענת הגנה המצדיקה אי תשלום השכר הנתבע או הפחתתו.

הפיצוי המוסכם וטענת תנאי מקפח בחוזה אחיד

לטענת הנתבע החוזה עליו מושתתת התביעה הינו חוזה אחיד, כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים") וכולל תנאים מקפחים כגון התנאי בדבר פיצוי מוסכם.

התובעת לא התייחסה לטענה זו, למרות שהופיעה בכתב ההגנה. התובעת גם לא הגישה סיכומי תשובה, למרות שאפשרתי זאת. די בכך כדי לקבל את הטענה האמורה. גם לגופו של עניין, יש מקום לקבל את הטענה.

עניין לנו בסעיף 6 להסכם הקובע:

"6. מילוי התחייבויות, פיצוי מוסכם ומקום שיפוט: ... במידה ויהיה ניסיון להתחמק מתשלום, תגבה בר מדיקס 35% נוספים, מהמופיע בסעיף 2, אך לא פחות מ- 15,000 ₪ (לפי הגבוה מבינהם), כפיצוי מוסכם, בגין הנזקים שיגרמו לה..."

כלומר בהתאם לאמור, הנתבע צריך לשלם לתובעת בעבור שירותיה 35% מכל הסכומים שקיבל בגין ההליכים במוסד לביטוח לאומי או לחלופין 15,000 ₪ (לפי הגבוה מביניהם). התובעת עתרה בפועל לפיצוי בגובה של 15,000 ₪.


מדובר בפיצוי מוסכם שבית המשפט רשאי להתערב בו לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, ככל שאין כל יחס סביר בין הפיצוי המבוקש בגין ההפרה שנטענת ולבין הנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה שייגרם כתוצאה מההפרה הנטענת (ראה ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד ל"ב (3) 682, 686).

במקרה דנן, הסעיף אינו מבחין בין אי תשלום של מלוא השכר ולבין אי תשלום חלק מהשכר שיכול גם לעמוד על סכום נמוך של אלפי שקלים בודדים ותיאורטית אף פחות ודי בכך כדי לקבוע כי הוא נעדר כל יחס סביר. מעבר לכך, מדובר בהפרה של אי תשלום שכר טרחה. הנזק הצפוי כתוצאה מכך הנו הפרשי הצמדה וריבית או לחילופין, ריבית בשיעור שנגבה על יתרות חובה בבנק, ככל שזהו המצב. במקרה דנן, לא נטען ולא הוכחה ריבית כלשהי. לפיכך, יש להוסיף לשכר הטרחה שנתבע, לכל היותר, הפרשי הצמדה וריבית כדין.

סוף דבר

לאור מסקנותיי שפורטו בפסק הדין, אני קובע כי על הנתבע לשלם לתובעת את שכר טרחתה בסך של 24,240 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, הנתבע ישלם לתובעת את אגרות המשפט. הסכומים שנפסקו ישולמו על ידי הנתבע לתובעת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו.

לגבי שכר טרחה, משנדחתה חלק מהתביעה ומשעתרה התובעת לתשלום פיצוי מוסכם שלא היה מקום מלכתחילה לתבוע אותו, תוך הגדלת סכום התביעה בצורה משמעותית ונוכח הממצאים שלי לגבי הטעיית הנתבע, בעיקר לגבי הגשת חוות דעת, כל צד יישא בשכר טרחת עורך-דינו ושאר הוצאותיו, למעט אגרות, אשר כאמור, ישולמו על ידי הנתבע לתובעת.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוב ביטוח לאומי

  2. אסטמה קלה ביטוח לאומי

  3. בדיקת תלות ביטוח לאומי

  4. העברת תיק ביטוח לאומי

  5. בעיות עור ביטוח לאומי

  6. אישור העסקה ביטוח לאומי

  7. אי ספיקת לב ביטוח לאומי

  8. אוטוסקלרוזיס ביטוח לאומי

  9. ביטול תביעה לביטוח לאומי

  10. אוסטאוארטריטיס ביטוח לאומי

  11. אם חד הורית שגרה עם בן זוג

  12. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  13. התיישנות תשלום ביטוח לאומי

  14. אי הגשת ערר בזמן ביטוח לאומי

  15. בקשה למחיקת חוב לביטוח לאומי

  16. התפטרות בדין מפוטר ביטוח לאומי

  17. תביעה בגין אלרגיה (ביטוח לאומי)

  18. ההתיישנות להגשת תביעה ביטוח לאומי

  19. אי שיתוף פעולה עם חוקר של ביטוח לאומי

  20. בקשת ביטוח לאומי להגיש רשימת מעסיקים

  21. טענה כי הנהלים שקבע ביטוח לאומי הינם מפלים

  22. תקנה 11 לתקנות הביטוח לאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984

  23. נדחתה תביעה לחייב את ביטוח לאומי לסייע לו במימון כספי לצרכים שונים

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון