ביטול סעיפים בהסכם גירושין

לפנינו תביעת בעל לשעבר לביטול סעיפים בהסכם גירושין: סעיפים 3 (מזונות ילדים), 4.א (הפטר התובע מהמשכנתא), 4.ג (חלוקת זכויות סוציאליות) וכן אכיפת סעיף 5 (הסדרי ראיה), כאמור בכתב התביעה.
הצדדים התגרשו ביום 8.7.10. לצדדים הסכם גירושין מיום 2.12.09 שאושר בבית הדין הרבני ביום 8.7.10.
הצדדים חלוקים באשר לסמכות בית הדין הרבני בשאלת ביטול סעיפי ההסכם, ואלו טענות הצדדים באשר לכך:
ב"כ התובע טוענת: הבעל מבקש ביטול ההסכם, ישנה הפרה בוטה של האשה לאור ההסכם. האשה הגישה תביעה לבית המשפט לאחר התביעה שלנו בבית הדין. האשה הגישה התביעה בבית המשפט ביום 30.12.12, תביעה לאכיפת הסכם ממון והסכם גירושין. אנחנו רוצים לבטל את ההסכם שאושר כאן והאשה מבקשת בבית משפט לאכוף את אותו הסכם. עולה כנראה טענת סמכות, אך לא קבלתי את הבקשה, אף שהחלטת השופט נאמן מצויה בידי. הסמכות לדון בתביעתנו נתונה לבית הדין.
ב"כ הנתבעת מגיבה וטוענת: כתב התביעה שהוגש לבית הדין הוא "ביטול תנאי הסכם גירושין", ולא ביטול ההסכם עצמו. אף בגוף התביעה, בסעיף 27, נאמר ע"י הבעל שמבקש לבטל סעיפים ספציפיים להסכם, 3, 4.א, 4.ג. כך שלא מונחת בבית הדין תביעה לביטול הסכם גירושין אלא רק חלק מתנאיו, כך שזו תביעה רכושית. הבעל לא יכול לבחור את התנאים שמתאימים לו ולבקש לבטלם. בתביעה לשינוי הסכם גירושין, אין לבית הדין סמכות. ע"פ הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט רבניים, קיימת סמכות לדון בכרוך בתביעת גירושין. אך פה אין תביעת גירושין, אלא תביעה רכושית שבאה לאחר הסכם. לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בד"ר נקבע כי יש סמכות לדון רק בהסכמה, אם זה מעמד אישי, ופה אין הסכמה. אם תתוקן התביעה לתביעה לביטול ההסכם כולו, אז אין חולק שקיימת סמכות לבית הדין, והאשה תסכים לבטל את כל ההסכם.
ב"כ התובע מגיבה: לא נכונה ההבחנה כי אנחנו מבקשים לבטל רק חלק מההסכם, אנחנו לא מבקשים לבטל כלום, אלא רק לאכוף את ההסכם בענייני הילדים. זהו ההסכם היחיד הקיים בין בני הזוג, ובכל מקרה זהו ההסכם המאוחר שבין ההסכמים. לכן הסמכות הנמשכת היא לבית הדין. היה כנראה איזה הליך התדיינות טרם אישור ההסכם, ולכן הסמכות הנמשכת היא לבית הדין. סמכות זו נמשכת אף לאחר הגירושין. לטענת הבעל, הוא אפי' לא היה בבית משפט, אף שיש הסכם יחסי ממון שאושר בבית משפט.
ב"כ הנתבעת מגיבה: בתביעת התובע מופיעה המילה "ביטול". לא ניתן לטעון לביטול חלק מסעיפי ההסכם ולומר בבית הדין שהוא רוצה לאכוף הסעיפים. אין רלוונטיות לסמכות נמשכת כל עוד לא קיימת תביעה לביטול הסכם גירושין בכללותו. לא קוים דיון לפני הסכם הגירושין שאושר. אישור הסכם כפסק דין, אינו מעניק סמכות נמשכת לדון בעיני קטינים וענינים ממוניים. בבית המשפט תבעתי אכיפת ההסכם וקיום תנאיו, לכפות עליו קיום הסדרי ראיה ולחתום על המסמכים הדרושים לצורך תנאי הסכם הגירושין, יפוי כח בלתי חוזר והעברת הזכויות בדירה. וכן בענין אי תשלום מזונות.
ב"כ התובע מגיבה: לענין סעיף 7 לחוק, הסעיף רק אומר שפסקי דין ימומשו בבית משפט ולא בהוצל"פ, אך יכול להיות אף בבית הדין. באישור ההסכם משמע שבית הדין קרא את ההסכם ולכן אישר אותו.
עד כאן טענות הצדדים ההדדיות.
למעשה עולה כי נקודת המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת סמכות בית הדין בתביעה לביטול חלק מסעיפי ההסכם שאושר על ידו, כפי שנתבע אף בכתב התביעה.
ובכן, בנסיבות הענין, בית הדין סבור כי תביעה הינה זו בסמכות בית הדין. טענת הנתבעת כי בשל שקיימת עתירה לבטל רק חלק מסעיפי ההסכם ולא את כל ההסכם בית הדין נעדר סמכות לדון בכך, אינה עולה עם הפסיקה המשפטית, ונבאר הדברים להלן.
סמכות בית הדין לדון בתביעה לביטול הסכם גירושין שאושר בבית הדין
ראשית, ראה בג"ץ 1607/11 שם עסקו בתביעה לביטול הסכם גירושין בגין העובדה שהאשה פנתה לבית המשפט להגדלת מזונות ילדים, ושם הביאו פסק דינו של בית הדין האזורי באשקלון שפסק כך:
"...כאשר ערכאה מסוימת נותנת תוקף של פס"ד להסכם, הרי כאשר התביעה הינה לביטול ההסכם בעצם התביעה הינה כלפי המעשה אותו עשה ביה"ד שנתן תוקף להסכם אותו לא היה עליהם לתת. אף שהתביעה כלפי הצד שכנגד אולם מהותה כנגד תוקף פס"ד שנתן ביה"ד. גם כאשר הנימוקים לביטול התוקף נוגעים פעמים בפרשנות ההסכם או בהפרתו נכונים הדברים. לא יעלה על הדעת שתהא ערכאה מקבילה לביה"ד כאילו היא ערכאת ערעור בעניין התוקף שנתן ביה"ד, על כן אין מנוס מאשר לתת את הסמכות בבטלות ההסכם לערכאה אותו אשרה או לחילופין לערכאת ערעור."
על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול, שאישר את פסק דינו של בית הדין האזורי ופסק כך (והדברים מובאים שם):
"ועוד נראה בזה שעצם העובדא שבהמש"פ נחת לחלק בין הדיון בביטול ההסכם ובין הדיון על הפרתו, מלמדת שראו הדבר כהגיוני וצודק, שהיה על הב"ד המאשר את ההסכם לשים לבו ועיניו לטובת הצדדים שבהסכם, ולבאר ולפרש שיחתם ושיגם באופן ברור וחד משמעי, שיש בו למנוע שלא ירמו זה את זה, ולא להשאיר פחים ומוקשים גלויים וטמונים בין סעיפי ההסכם, אשר בבא היום עלולים להזיק לאחד מהם שלא כדין, ומשלא עשו כך, הם ולא אחר ידונו ורשאים לדון בדבר, ולפסוק אם האישור שאישרו עודנו בתוקפו, או שיש לבטלו ולדחותו, ולהסיר מכשול ולהרחיק און."
וראה בפס"ד בג"ץ שם, שכתבו בין השאר כך (כב' השופטת נאור):
19. הכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה הינו כי תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג, אשר אושר על ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק דין, תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו (5) 634, 641 (2002) (להלן: פרשת חליווה) ; ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר, פ"ד מד (2) 471, 475-474 (1990) ; ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, פסקה 4 ([], 23.10.1995) ; בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 ([], 6.4.2006) (להלן: פרשת אמיר) ; בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 ([], 24.12.2006) ). זהו אף הדין באשר לתביעה לתיקון או לשינוי של הסכם מסוג זה (פרשת חליווה, שם; בג"ץ 6103/93 לוי נ' לוי, פ"ד מח (4) 591, 613 (1994) (להלן: פרשת לוי) ; בג"ץ 4117/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 ([], 27.7.2008) ).
ועוד שם בדבריה:
20. לאחר שעיינו בכתב התביעה שהגיש הבעל לבית הדין, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מקובלת עלינו עמדת הבעל כי תביעתו כוללת תביעה לביטול ההסכם, וכי דין העתירה בנושא זה להידחות. כך, בראש כתב התביעה שהגיש הבעל לבית הדין הרבני האזורי באשקלון צוין כי מהות התביעה היא "ביטול ההסכם עקב מעשיה תרמית והטעיה". הסעד המרכזי שנתבקש בתביעה הינו כי בית הדין יורה "כי הסכם הגירושין מיום כ"ו אדר א' תשס"ח בטל ומבוטל". נטען בו כי "הנתבעת הוליכה אותו (את הבעל – מ"נ) בכחש", והועלו בו טענות כי הסכמותיהם של הצדדים על אודות היותם של חלק מסעיפי ההסכם שלובים זה בזה, הן שהובילו לחתימת הבעל על ההסכם. בטענות אלו איננו מכריעים כמובן, אולם די בהן – בנוסח בו הובאו בכתב התביעה ובתוכנן גם יחד – כדי ללמד כי יש לדחות את טענת האישה לפיה "...עיון בכתב התביעה גופו מעלה בבירור שטענתו היחידה של הבעל כלפי האישה היא להפרה מאוחרת של ההסכם, עקב התביעה למזונות הקטינים, שהוגשה נגדו בבית המשפט למשפחה, לאחר שהצדדים כבר התגרשו" (ההדגשה הוספה – מ"נ). טענה זו הועלתה על ידי האישה אף לפני בית הדין, בנוסח אחר: "שום פגם בכריתה לא נטען שהיה ולא היה כלפי המשיב – לא עושק, לא כפייה ולא תרמית" (ההדגשה הוספה – מ"נ). ואולם, מעיון בתביעת הבעל וכן מטענות הצדדים לפנינו עולה כי תביעת הבעל כוללת במפורש מרכיבים הנוגעים לפגמים בכריתת ההסכם ולסעד הביטול.
אכן, כתב התביעה של הבעל בבית הדין כולל טענות מסוגים שונים. חלקן, כטענת האישה, עניינן אירועים המאוחרים לכריתת ההסכם; ואולם, לצד טענות אלו, מופיעות גם טענות של ממש על אודות פגמים בכריתת ההסכם, כגון תרמית והטעיה. אף לפנינו, שטח בא כוח הבעל את טענותיו בדבר הפגמים השונים שאירעו, לכאורה, בעת כריתת ההסכם, לרבות טענות כנגד בא כוחה של האישה בהליך שלפנינו (עו"ד רובין), אשר היה מעורב אישית בכריתת ההסכם. כאמור, מבלי להביע דעה לגופן של טענות אלו, הרי שעניינן ביטול ההסכם מחמת פגם בכריתתו ודינן להתברר בערכאה אשר אישרה את ההסכם, היא בית הדין. נדגיש כי אין באמור הכשר לדון גם בטענות המופיעות בתביעה בעניין הפרת ההסכם או בפרשנותו של ההסכם, אף שמותר להביא לידיעת בית הדין את העובדות שאירעו לאחר כריתת ההסכם, לצורך הכרעה בשאלה אם נפל פגם בכריתתו.
21. אמת, החשש כי סמכות הדיון בתביעה תושפע מאופן ניסוח הסעד המבוקש, עליו עמדה השופטת ביניש בפרשת חליווה הנזכרת, איננו חשש בעלמא. יש להימנע ממצב בו ינסחו בעלי דין טענות הנוגעות לפרשנות הסכם או לאכיפתו כטענות של ביטול הסכם או שינויו, או להפך, רק על מנת להשפיע על סמכות הדיון בתביעה.
לא מצאנו כי החשש האמור מתקיים בענייננו. אף אם הסעד המבוקש על ידי הבעל כולל היבטים הנוגעים לפרשנות ההסכם (כגון השאלה אם הוראותיו השונות אכן שלובות זו בזו), אין אנו סבורים כי בכך יש כדי לאיין את המרכיב המשמעותי בתביעת הבעל, הנוגע לפגמים שאירעו לטענתו סביב כריתת ההסכם. אף איננו סבורים כי מדובר בתביעה "מוסווית" שכל עניינה אכיפת ההסכם עקב הפרתו. כאמור, אין חולק שטענות הבעל כוללות גם מרכיבים הנוגעים לאירועים שאירעו לאחר כריתת ההסכם, ובמרכזם תביעת מזונות הילדים. לא מן המותר להזכיר כי הלכה היא עמנו כי הילדים אינם כבולים להסכם הגירושין בין הוריהם, והם רשאים לתבוע את מזונותיהם בנפרד (ראו: בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 550, 563 (2004), והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, אין בזכותם זו של הילדים כדי למנוע מהבעל לטעון לפגמים בכריתת ההסכם, עניין שממילא קדם להגשת תביעת הילדים. נשוב ונדגיש: איננו קובעים כי יש ממש בטענות הבעל, וכי יש הצדקה לביטול ההסכם. ממילא איננו קובעים גם אם תביעתם של הילדים היא בגדר שינוי נסיבות המצדיק תביעה של הבעל לביטול הסכם הגירושין מאשתו. די בכך כי השתכנענו כי "במשקפיים מהותיים" תביעתו של הבעל כוללת טענות בעלות משקל של ממש הנוגעות לפגמים בכריתת ההסכם, כדי לדחות את טענת האישה שעניין לנו בתביעה על הפרת הסכם בלבד. למען הסר ספק, נציין כי תביעתם של הילדים בבית המשפט לענייני משפחה להגדלת מזונותיהם עודנה תלויה ועומדת; בתביעה זו נקבעו אף קביעות שיפוטיות מסוימות – כגון גובה המזונות הזמניים – המחייבות את הבעל ממילא, תהיינה תוצאות הדיון בבית הדין הרבני לגבי ביטול ההסכם אשר תהיינה.
הרי שע"פ כל האמור לעיל, במישור העקרוני, ביטול הסכם הינו בסמכותה של הערכאה שאישרה את ההסכם, ובנידון שלפנינו, הסמכות נתונה לבית הדין הרבני, שזו הערכאה שאישרה את ההסכם, כאמור בראש הדברים.
סמכות בית הדין לדון בתביעת לביטול חלקי של הסכם גירושין שאושר בבית הדין
לטענת ב"כ הנתבעת, אין בסמכותו של בית הדין לדון בתביעה לביטול חלקי של הסכם גירושין שאושר על ידו.
לאחר העיון, בית הדין אינו מוצא הבדל בין תביעה לביטול כל הסכם הגירושין או רק לביטול סעיף מסעיפיו.
סברא זו, שאין מקום לחלק בין תביעה לביטול כל ההסכם או שינוי ההסכם, דהיינו ביטול חלקי, מובאת מפורשות אף בפס"ד בית הדין הרבני בחיפה (תיק מספר 531026/9 מאת הדיינים הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב אייל יוסף, הרב דוד בר שלטון שליט"א), שם כתבו כך:
בפסק הדין בפרשת סימה אמיר, נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. פסק דין אמיר הלך בעקבות פסק הדין בפרשת סימה לוי, שם נפסק כי אין לבית דין רבני סמכות לדון לאחר הגירושין באכיפת הסכם שיפוי בקשר לתשלום מזונות. אין ללמוד מפסקי דין אלו הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני. כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט, וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד. בקשר למינוי כונס נכסים יש לציין כי כאמור בסעיף 7ד לחוק הנ"ל הוא נועד בעיקרו לביצוע פסק דין. משמע, אף שבית הדין סיים את מלאכתו בפסק הדין, חוזרת אליו סמכותו להידרש לגלגול מאוחר של הסכסוך כל אימת שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים. דעת לנבון נקל כי תביעות להטלת קנס לפי סעיף 7א הנ"ל או למינוי כונס נכסים לצורך מימוש פסק דין, הריהן תביעות לאכיפת פסק הדין לכל דבר ועניין!
הרי שהסיקו כי לבית הדין הרבני סמכות לדון אף בשינוי הסכם גירושין, וכנ"ל ביחס לנידון דידן באשר לביטול חלק מסעיפי ההסכם.
ועוד הוסיפו שם באשר לכך:
ואכן, עוד לפני חקיקתם של של סעיפים 7א ו-7ד הנ"ל, נפסק על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד לז (2) 1, כי משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע בעניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט. אמנם השופט חשין, בפרשת סימה לוי, מנסה לאבחן את פסק הדין בפרשת עמרני, אך גם מדבריו עולה כי הלכת עמרני אינה תואמת את הגישה הנקוטה על ידו בפסיקתו החדשה, ומכל מקום נסיבות פרשת סימה לוי שונות לחלוטין מזו של הלכת עמרני, ועל כן אין לומר כי הלכת סימה לוי ביטלה את הלכת עמרני (והשוו: בג"ץ 1555/05 הנ"ל).
כך גם בע"א 336/68 מנוחה לויץ נ' יעקב לויץ פ"ד כב (2) 944, שם דובר בסכסוך שהתעורר בין בני זוג לאחר הגירושין, נפסק כי במידה ועילת האשה מבוססת על התוספת להסכם הגירושין, נתונה הסמכות לדון בעילה לבית-הדין הרבני, הן משום שהוא היה הטריבונל שדן בענין והן משום שזהו ענין שהיה כרוך בתביעת גירושין. נדחתה שם עמדת האשה כי תביעתה לבעלות על מחצית רכושו של הבעל בגין החיים המשותפים הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי. בית המשפט העליון פסק כי כל העניינים הרכושיים שבין בני-הזוג הוסדרו בהסכם הגירושין, שעל-פיו ניתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, ואם ברצון האשה לשנות או להוסיף על האמור בפסק-הדין, מצוי גם ענין זה בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.
הרי שאף בנידון שלפנינו, שהסכם הגירושין אושר בבית הדין אשר דן עם הצדדים במשמעות סעיפיו, נתונה הסמכות לבטלו או לשנותו לבית הדין הרבני שאישרו, משום הסברא האמורה בדבריהם – "הן משום שהוא היה הטריבונל שדן בענין והן משום שזהו ענין שהיה כרוך בתביעת גירושין".
ועוד נצטט משם לחיזוק האמור:
הלכה זו נקבעה בפרשת ורבר בד בבד עם הקביעה באותו פסק דין שאין די בהסכמת הצדדים כשלעצמה להעניק סמכות שיפוט לבית הדין הרבני (שם, 837). כלומר, כאשר ניתן להסיק שהסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית הדין, אין בו סוף פסוק לכל העניינים שנכרכו בגירושין וצפויה התדיינות נוספת בין הצדדים באותם עניינים – ואין נפקא מינה אם מדובר בענייני רכוש או בעניינים אחרים – כי אז אין זה אלא פסק דין חלקי, וקיימת לבית הדין הרבני סמכות נמשכת להשלים את הדיון, ולדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בהסכם.
אף בית דין דנן מאמץ גישה זו, וסבור כי סמכותו של בית הדין היא אף לשינוי הסכם שאושר לפניו או לביטול חלק מסעיפיו.
אכיפת סעיף בהסכם הגירושין ע"פ סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון)
בנוסף, באשר לתביעה שלפנינו לענין ביקורי ילד (הסדרי ראיה), יש לראות זאת כתביעה לאכיפה ע"פ סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז 1956, ולדון בגדרי אותו סעיף. בענין זה, ראה אף האמור בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתיק 30641-64-1 פלונית נ' פלוני (ד' אייר תשס"ט – 28/04/2009), שם כתבו:
הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בהתאם להפניה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), לכוף בקנס או במאסר את הצד האחר להסכם לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר שהושג בין הצדדים.
ועוד הוסיפו בעקבות כך:
פסק דין המאשר הסכם גירושין או פשרה אליה הגיעו הצדדים, שונה מבחינה מסוימת מפסק דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים. החלק ההסכמי – ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית הדין אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין. לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק-הדין המאשר הסכם גירושין כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הגירושין או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. כעיקרון, פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק-דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו והשוו: רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק נג (3) 337, 346). באשר לאכיפה בדרך זו, פשיטא שכל הדברים האמורים בפרשנותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יחולו על בית הדין הרבני, בדונו בענין שבשיפוטו (ערעור 2769/סג (רבני גדול) א' י' ואח' נ' א' א', 2003)
מן האמור לעיל מתבקשת כמו מאליה המסקנה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שלפניו, הן לענין האכיפה לפי הליכי בזיון (בגדרי אכיפה עקיפה) והן לענין מינוי כונס נכסים (בגדרי אכיפה ישירה)."
וראה עוד פס"ד בית הדין הרבני חיפה הנ"ל שנימק עקרון זה באמרו:
ונסביר: פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. פסק דין הנותן תוקף להסכם שהושג בין בעלי הדין מחייב ככל פסק דין אחר. השאלה המתעוררת בעניין הנדון היא איזו השלכה יש למאפיין ההסכמי שבפסק הדין על אופן אכיפתו. עקרונית, לפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם פתוחים שני מסלולי פעולה: האחד, הנשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, הינו הגשת תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין. מסלול זה מתבסס על התפיסה שלפיה ההסכם שאומץ בפסק הדין יוצר עילה חדשה אשר ניתן לתבוע על פיה. כזו היא תביעה לתשלום פיצויי נזיקין עקב הפרת ההסכם. כך גם כאשר הסכם הגירושין אינו ניתן להוצאה לפועל עקב חוסר פרוט מתאים בהסכם או בפסק הדין שאישרו, יש צורך להגיש תביעה חדשה על פי עילת פסק הדין המוסכם, ובפשטות תביעה שכזו אינה בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני (ע"א 556/75 ל' צביק נ' ד' צביק, פ"ד לא (1) 7). מסלול הפעולה השני, הנשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, הינו אכיפה של פסק הדין כפסק דין רגיל. השאלה מתי פסק דין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהא צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו תלויה במידת הבהירות של פסק הדין. הוא בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסוימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש. אם הוא אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם (רע"א
לאור האמור, בית הדין סבור כי תביעה זו שלפנינו הינה בסמכות בית הדין הרבני.
יש לקבוע דיון נוסף לשמיעת התביעה לגופה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הסכמה לגירושין

  2. הפרת הסכם גירושין

  3. פרשנות הסכם גירושין

  4. אי עמידה בהסכם גירושין

  5. התיישנות הסכם גירושין

  6. הערת אזהרה הסכם גירושין

  7. בקשה לתיקון הסכם גירושין

  8. בקשה לשינוי הסכם גירושין

  9. ביטול סעיפים בהסכם גירושי

  10. חוסר תום לב בהסכם גירושין

  11. בטלות הוראות בהסכם גירושין

  12. ביטול סעיפים בהסכם גירושין

  13. ביטול חלקי של הסכם הגירושין

  14. אכיפת הסכם גירושין בהוצאה לפועל

  15. העברת זכויות מכוח הסכם גירושין

  16. ביטול הסכם גירושין סמכות עניינית

  17. אכיפת הסכם גירושין סמכות עניינית

  18. ביטול הסכם גירושין אי תשלום מזונות

  19. ביטול זכות שימוש בדירה הסכם גירושין

  20. ביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון