אגרה קיום צוואה


1. התובע, עו"ד שמעון לפידות, הוא בעל משרד לעריכת דין בנתניה.
התובע תובע מהנתבעת, גב' ציפורה סודק, יתרת שכר טרחה, אשר בכתב התביעה הועמדה על סך 25,736 ₪.
התובע טוען כי זו יתרת שכר הטרחה שמגיעה לו עבור טיפולו בצו קיום צוואה, לגבי צוואתו של המנוח, מר ביום שפינר ז"ל (להלן: המנוח).

2.אין מחלוקת בין הצדדים כי שולם שכ"ט בסך 8,190 ₪ (קבלה מיום 27.6.96, עמ' 20 בתיק מוצגי הנתבעת; להלן: תיק המוצגים).
המחלוקת נסבה על תוכנו של הסכם שכר הטרחה בין הצדדים: התובע טוען כי סוכמו מרכיבי שכר טרחה כלהלן: 1.5% מערך העיזבון כולו, בהעדר התנגדות לצו קיום הצוואה; תוספת של 25%, אם תהיה התנגדות; 200 דולר לכל ישיבה בביהמ"ש.
מנגד טוענת הנתבעת, כי מרכיבים אלה כלל לא נדונו ולא סוכמו בין הצדדים, במועד הסכם שכר הטרחה, וכי שכר הטרחה בסך 8,190 ₪ הוא כל שהתובע דרש, ואף קיבל (הנתבעת טוענת, מעבר לכך, כי גם שכר טרחה זה לא היה התובע זכאי לגבות ממנה, כך שבכל מקרה היא שילמה לו ביתר, אך לעניין זה אתייחס בהמשך).

3.אין מחלוקת כי הסכם שכר הטרחה לא נערך באופן ישיר בין הנתבעת לבין התובע, אלא - בין התובע לבין בעלה של הנתבעת, מר שמחה סודק (להלן: סודק).
היתה היכרות קודמת בין בני הזוג סודק לבין התובע, על רקע ייצוג, על ידי התובע, של מי מבני משפחתם בעניין אחר.
המנוח היה קרוב משפחה של הנתבעת, ונכון לחודש יוני 1996 הוא היה חולה, במצב סופני.
בראשית יוני 1996 פנה סודק אל התובע בבקשה שיערוך את צוואת המנוח.
התובע ערך את הצוואה, ביום 2.6.96, בבית המנוח (מסמך הצוואה - בעמ' 17-18 בתיק המוצגים).
שכר הטרחה בגין עריכת הצוואה, בסך 900 ₪, שולם לתובע על ידי סודק (קבלה מיום 3.6.96, עמ' 19 בתיק המוצגים).
המנוח נפטר ביום 19.6.96.

4.בסעיף 5 של הצוואה נאמר: "אני ממנה בזה את עו"ד שמעון לפידות מרח' שמואל הנציב 13 נתניה כמנהל העיזבון וכמוציא לפועל של צוואתי זו, ואני משחרר את מנהל העיזבון מהפקדת פיקדון".
בסעיף 7 של הצוואה נאמר: "לאחר מותי יש לפרוע ולשלם תחילה את כל חובותי ואת ההוצאות הכרוכות בקיום צוואה זו, בביצועה ובהוצאתה לפועל, ובניהול העיזבון".

5.לאחר פטירת המנוח נפגש סודק עם התובע ושכר את שירותיו. הנתבעת עצמה לא נכחה באותה שיחה.
אין מחלוקת כי הסכם שכר הטרחה נערך באותה שיחה, בין התובע לבין סודק.
על כן, לעניין המחלוקת לגבי תוכנו של הסכם שכר הטרחה עומדות עדויותיהם של התובע ושל סודק זו כנגד זו, ולצידן נסיבות וחומר ראיות נוסף, כפי שיפורט להלן.

6.אין מחלוקת, כי סודק פנה לתובע בשם אשתו, הנתבעת, וגם בשם בת דודה, גב' פאני הולנדר.
סודק טוען כי פנייתו זו נעשתה גם בשם יורשת נוספת על פי הצוואה, גב' ג'ורג'טה וסיליו, ואילו התובע העיד בעניין זה: "לגבי הולנדר וסודק - זה בטוח. לגבי וסיליו - איני זוכר" (בעמ' 6 לפר').

התובע שלל את טענתו של סודק, כי שכר הטרחה, בסך 8190 ₪ שולם עבור שלוש היורשות: הנתבעת, גב' הולנדר וגב' וסיליו. לטענתו - סכום זה שולם עבור הנתבעת בלבד.

7.התובע לא ערך הסכם שכ"ט בכתב, לא עם הנתבעת ולא עם גב' הולנדר.
לגבי הנתבעת, הסביר התובע את אי עריכת ההסכם בכתב: "אין הסכם בכתב. היו לנו יחסים קודמים שייצגתי מי מבני המשפחה שלהם, אז מצאתי לנכון שהסכם בע"פ דינו כהסכם בכתב" (בעמ' 6 לפר').

לגבי גב' הולנדר העיד התובע (בעמ' 7 לפר'), כי לא היתה לו סיבה שלא להחתים אותה על הסכם שכ"ט בכתב.

ואמנם, בתביעה שהגיש התובע כנגד גב' הולנדר, לתשלום יתרת שכר טרחתו (א 12117/01) הוא טען, כי חתם עם גב' הולנדר על הסכם שכ"ט בכתב ואף צרף את ההסכם לכתב התביעה (הסכם זה מצוי בעמ' 22 בתיק המוצגים).
אולם הסתבר כי למרות ששמה של גב' הולנדר מתנוסס בראש ההסכם - הרי החתימה עליו אינה שלה (התובע אישר זאת בעדותו, בעמ' 8 לפר').
אם כך, מדוע לא ערך התובע הסכם בכתב עם גב' הולנדר?
כאמור, התובע עצמו השיב כי לא היתה סיבה לכך. בעדותו מסר: "הולנדר אמרה לי שנעבור את כל הדבר הזה, ואח"כ תיתן לי את מה שמגיע לי. זה היה ההסכם איתה" (בעמ' 7 לפר').
אשר לפרטי שכר הטרחה, על פי ההסכם בעל-פה עם גב' הולנדר, העיד התובע כי אלה היו: תשלום של 1000 דולר, אם לא יהיו דיונים בביהמ"ש, בצירוף מה שביהמ"ש יפסוק כשכ"ט של מנהל העיזבון; ואם יהיו דיונים בביהמ"ש - 1.5% משווי העיזבון (בעמ' 8 לפר').

במהלך עבודת ניהול העיזבון (ביחד עם מנהל עיזבון נוסף, עו"ד סולומון, שייצג חלק מהמתנגדים לצו קיום הצוואה), טופל עניינן של הנתבעת ושל גב' הולנדר יחדיו, והן נקראו "קבוצת סודק-הולנדר".
התובע טען, אמנם, כי כינוי זה נעשה לצורך נוחות בלבד, אך מאידך אישר, כי לא היה כל שוני בטיפול בעניינה של הנתבעת, לעומת זה של גב' הולנדר, וכי כל מה שעשה - החל מהגשת

הבקשה לצו קיום צוואה, דרך הטיפול בהתנגדויות שהוגשו, ועד למתן צו קיום הצוואה - עשה במשותף לנתבעת ולגב' הולנדר.
למרות שמדובר באותו טיפול ממש, שאף נעשה במשותף, הרי תנאי שכר הטרחה, אשר לטענת התובע הוסכמו עם גב' הולנדר, היו הרבה יותר נוחים מאלה שהוסכמו, לטענתו, עם סודק: גב' הולנדר לא נדרשה לשלם 25% נוספים, במקרה של התנגדות, ואף לא נדרשה לשלם שכר טרחה כלשהו עבור כל ישיבה של ביהמ"ש, בעוד שהתובעת נדרשה לשלם את התוספת של 25% וכן - 200 דולר עבור כל ישיבה.
כל זאת - למרות שמגב' הולנדר גבה התובע רק 1000 דולר, ואילו מהנתבעת גבה 8190 ₪.
לתובע לא היה כל הסבר ענייני לשוני מפליג זה, לרעת הנתבעת, שבין תנאי שכר הטרחה אשר טען להם, לגבי כל אחת מבנות הדוד.
הדבר תמוה אף יותר, בהתחשב בכך שעם הנתבעת היתה לתובע היכרות קודמת; ואף בכך שבעלה של הנתבעת הוא שהביא אל התובע את הלקוח המנוח, לשם עריכת הצוואה, ואף שילם את שכר טרחתו של התובע עבור עבודה זו.
כפי שעולה מהראיות, התובע נוהג לערוך עם לקוחותיו הסכמי שכר טרחה בכתב, ובמשרדו אף מצוי טופס מוכן של "הסכם שכר-טרחה לקוח" (טופס כזה צורף לתביעתו כנגד גב' הולנדר).
העובדה של אי-עריכת הסכם שכ"ט בכתב - לא עם הנתבעת ולא עם גב' הולנדר - נותרה כתמיהה, שלא ניתן לה מענה.

8.יש לציין כי תביעתו של התובע כנגד גב' הולנדר הוגשה ביום 6.8.01 בבימ"ש זה, ואילו התביעה כנגד הנתבעת הוגשה יום לאחר מכן בבימ"ש השלום ברחובות.
בהחלטתו מיום 9.12.01 נעתר כב' הנשיא, השופט פרגו, לבקשתה של הנתבעת להעביר את התביעה כנגדה לבימ"ש זה, ואף הורה לאחד את הדיון בשתי התביעות.
התובע הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה שלו כנגד הולנדר, אך סגן הנשיא, כב' השופט רצ'בסקי, החליט למחוק את התביעה.
בהחלטתו מיום 16.12.01 כתב, בין היתר: "סיפור המעשה בצורך של עורך דין לתקן כתב תביעתו ביחס לשכר טרחתו, ובנסיבות שתוארו על ידו, אינו ראוי להישאר על שולחני, לא ראוי לתיקון אלא למחיקה...".

התובע ערער על החלטתו של כב' השופט רצ'בסקי למחוק את התביעה, אך לאחר מכן ביטל את ערעורו, וההחלטה הפכה חלוטה. לפני נותרה, איפוא, רק התביעה כנגד הנתבעת.

בעדותו בביהמ"ש התבקש התובע להסביר מדוע ביטל את ערעורו על ההחלטה למחוק את תביעתו כנגד גב' הולנדר. הוא השיב: "זו הטקטיקה שחשבתי". לשאלה: "טקטיקה למה?" השיב התובע: "זה מה שהחלטתי. לא נתתי לעצמי דין וחשבון" (בעמ' 20 - 21 לפר').
למותר לאמר שתשובות אלה אינן משכנעות.
התובע אישר, כי בשנים שחלפו מאז הוא לא חידש את תביעתו כנגד גב' הולנדר, ואף שחרר לרשותה כספים שהגיעו לה מן העיזבון, אשר עיכב תחת ידו כנגד יתרת שכר הטרחה שתבע ממנה.
הלכה למעשה, ויתר איפוא התובע על התביעה כנגד גב' הולנדר ליתרת שכר טרחתו הנטען.
מדוע, אם כך, דבק בתביעתו הכמעט-זהה כנגד הנתבעת, למרות שהטיפול על ידו בעניינן של השתיים היה זהה, ואף משותף, ולמרות שהסכמי שכר הטרחה עמן נעשו בנסיבות דומות, אם לא זהות?

9.נפנה עתה לעדויותיהם של התובע ושל סודק לגבי הסכם שכר הטרחה מושא המחלוקת דנן.
בחקירתו הנגדית של סודק הוברר, כי בעת עריכתו של הסכם שכר הטרחה היה צפי משותף לתובע ולסודק: כי צו קיום הצוואה, לגבי צוואת המנוח, לא יתקל בקשיים כלשהם, וכי לא יתעוררו לגביו התנגדויות.
סודק השיב בחיוב לשאלת התובע: "נכון שכשהיתה הצוואה בידך, לא ידעת שיהיו מתנגדים?"; וכן אישר כי ההתנגדויות הוגשו רק כעבור מספר חודשים, בין היתר - על ידי אנשים מבאר-שבע, שסודק לא הכיר. סודק אישר את דברי התובע, כי ההתנגדויות הללו הפתיעו אותו (בעמ' 43 לפר').
סודק טען, כי כל שהתובע דרש כתשלום היה הסכום של 8190 ₪; וזאת - "מהטיפול שלך בכל התיק, עד שאשתי
תקבל את חלקה בעיזבון" (בעמ' 41 לפר').
סודק אינו מצוי בהליכים משפטיים ואינו מודע להבדל בין הליך של צו קיום צוואה לבין פעולותיו של מנהל עיזבון לביצוע צוואה שכבר קויימה, פעולות אשר שכר הטרחה עבורן נפסק בדרך כלל על ידי ביהמ"ש, לאחר שמנהל העיזבון מונה וביצע את תפקידו.

סודק ידע את תוכן צוואתו של המנוח והיה מודע לכך, שהתובע מונה מנהל עיזבון כבר בצוואה עצמה.
עוד היה סודק מודע לאמור בסעיף 7 של הצוואה, ולפיו יש לשלם מכספי העיזבון את ההוצאות הכרוכות בקיום הצוואה ובביצועה.
למרות זאת, קיבל את דרישתו של התובע לשכר טרחה בסך 8190 ₪, מבלי לדרוש לדעת כיצד חושב סכום זה, ומדוע עליו לשלמו, כאשר התובע אמור לגבות מכספי העיזבון את כל הוצאות הטיפול בקיום הצוואה ובביצועה.
סודק הסביר: "אני הייתי כל כך בטוח בצוואה, שהיא נקייה ובטוחה, ושלא יהיו בעיות ושלא יהיו התנגדויות, ולכן לא היה איכפת לי לשלם לך מחסכונותי, וציפיתי לקבל סכום כסף נכבד" (בעמ' 48 לפר').
התובע טוען שאין זה הגיוני שיגבה 8190 ₪ בלבד עבור הטיפול בצוואה, לרבות פעולותיו כמנהל עיזבון, עד להשלמת החלוקה של כספי העיזבון, ועל כן אין לקבל את טענתו של סודק שכך סוכם, או שכך הבין, את הדרישה לסכום שכר הטרחה האמור.
איני מקבלת טענה זו: כאמור, סודק אינו משפטן, ועל כן אין "לתפוס אותו" בדבריו, כי הסכום ששולם אמור היה "לכסות" את שכר הטרחה לתובע, עד לחלוקת העיזבון.
הרי לשיטתו של התובע עצמו, שכר טרחתו כמנהל העיזבון שולם לו מכספי העיזבון, בהתאם להחלטת ביהמ"ש (ההחלטה מצוייה בעמ' 45 - 46 של תיק המוצגים).
בתביעה דנן תובע הוא רק את יתרת שכר טרחתו הנטען, עבור הטיפול בצו קיום הצוואה.
לשיטתו של התובע, זו בלבד היתה העבודה, שסודק שכר אותו לבצע עבור הנתבעת, כלקוחה "פרטית", להבדיל מתפקידו של התובע כמנהל העיזבון.
לפיכך, אף אם אלך לשיטתו של התובע, כי הגדרת משימתו - כעורך דין "פרטי" של הנתבעת, להבדיל מתפקידו כמנהל העיזבון - התמצתה בטיפול בצו קיום הצוואה, עדיין, לדידו של סודק - הנתבעת לא היתה צריכה לשלם לתובע דבר, נוסף על הסכום של 8190 ₪ שכבר שולם.
מנקודת מבטו של סודק, אין זה משנה אם סכום זה נועד רק לטיפול בצו קיום הצוואה, או שנועד לטיפול הדרוש עד שאשתו תקבל את חלקה בעיזבון, כפי שהתבטא.
העיקר לדידו הוא, כי מעבר לסכום זה לא היתה עוד הנתבעת צריכה לשלם לתובע דבר.

המחלוקת שלפני היא: האמנם כך, או שבשיחה בעניין שכר הטרחה סוכמו המרכיבים של 1.5% מערך העיזבון; תוספת של 25% במקרה של התנגדות; וכן - 200 דולר עבור כל ישיבה בביהמ"ש.

10.נכון כי בעת שנערך הסכם שכר הטרחה לא נצפו התנגדויות כלשהן, אלא הצפי היה כי ההליך של קיום הצוואה יהיה "טכני" בלבד, ופשוט.
אין מחלוקת, כי לאחר שהוגשה הבקשה לצו קיום הצוואה, הוגשו שש התנגדויות, שהפתיעו הן את התובע והן את סודק. הטיפול בהתנגדויות הצריך מספר ישיבות בביהמ"ש, ובמהלכן אף מונה עו"ד סולומון כמנהל עיזבון נוסף, מטעם חלק מהמתנגדים.
אף ניהול העיזבון היה מורכב, ארך מספר שנים והצריך עבודה רבה של מנהלי העיזבון, כפי שפורט בכתבי הטענות שלהם במסגרת ההליכים לפסיקת שכר טרחתם (עמ' 24 - 32; 43 - 46 של תיק המוצגים, וכן הבקשה המתוקנת לאישור שכר הטרחה, נספח ב' לתצהיר התובע).

אולם דווקא היא הנותנת: התובע לא טען, כי כשהוגשו ההתנגדויות, או במהלך הטיפול בהן, הוא פנה לנתבעת וביקש להעלות את שכר טרחתו עבור הטיפול בצו קיום הצוואה.
תביעתו נסמכת אך ורק על הסכם שכר הטרחה שערך בעל-פה עם סודק סמוך לאחר פטירתו של המנוח, כאשר שניהם גם יחד סברו, במידה רבה של ביטחון, כי הבקשה לצו קיום הצוואה לא תיתקל בהתנגדות כלשהי.
השניים ידעו אז, שהתובע מונה בצוואה גופה כמנהל העיזבון.
התובע מודע בוודאי להוראת סעיף 81 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה), ולפיה - ככלל - אם קבע המוריש בצוואתו מנהל עיזבון, ימנה ביהמ"ש אותו אדם לתפקיד זה.
על כן ניתן להניח, שהתובע ציפה לקבל מינוי כמנהל העיזבון, כפי שאכן אירע.
לפיכך אין זה מופרך כלל, שבאותה שיחה בין התובע לבין סודק בעניין שכר הטרחה לא נדונה אפשרות שיהיו התנגדויות, או שיהיה צורך במספר ישיבות בביהמ"ש, ומה יהיה שכר הטרחה במקרה כזה.

ואמנם, במהלך חקירתו הנגדית של סודק חזר התובע - מספר רב של פעמים ובהקשרים שונים - ועימת את סודק עם טענתו, כי באותה שיחה בעניין שכר הטרחה הוא ציין בפניו את דרישתו ל- 1.5% מערך העיזבון ואף את התוספת שתידרש, אם יהיו התנגדויות, ואת שכר הטרחה הנפרד עבור כל ישיבה בביהמ"ש.
על כך הגיב סודק, מייד ובתוקף, כי דרישות אלה הועלו על ידי התובע לראשונה רק מספר שנים לאחר תחילת ההליכים בקשר לצוואה, ובשום פנים לא באותה שיחה ביניהם, שבה שכר סודק את שירותיו של התובע.


כך, לשאלת התובע: "נכון שאמרתי לך ששכר הטרחה יהיה 1.5% מהעיזבון?" השיב סודק: "רק בסוף, לאחר שנגמר כל העסק. אחרי שכל ההליכים נגמרו וקיבלנו את רוב הכסף" (בעמ' 42 לפר').
ועוד: "נכון שכשהגעת עלי אמרתי לך מהתחלה שזה 1.5%?"; ותשובתו של סודק:


"לא אמרת לי שום דבר. אני ידעתי שהסכום של 8190 ₪ זה מה שאני צריך לשלם בשביל שלושתנו" (בעמ' 46 לפר'; ובדומה - אף בעמ' 47, 48, 51, 53, 55 ו- 56 לפר').

למרות שעומת מספר פעמים, ולא ברצף, עם טענות התובע לגבי כל אחד מפרטי שכר הטרחה, שהתובע טוען להם - נותר סודק עקבי ואיתן בתגובתו המיידית והתקיפה, כי דרישות אלה הציג לו התובע רק כארבע שנים לאחר תחילת ההליך, כאשר חלוקת העיזבון היתה לקראת סיום.
סודק חזר וטען כי באותה שיחה ראשונה ביניהם לא הועלה ולא נדון כל פירוט של מרכיבי שכר הטרחה, על פי האפשרויות השונות, אלא כל שנדרש הוא לשלם, כשכר טרחה, את הסכום של 8190 ₪, ובזה תם העניין.
סודק דבק אף בטענתו, כי סכום זה נועד עבור כל שלוש היורשות, שעבורן ביקש את טיפולו של התובע.
סודק טען, כי כאשר התובע העלה את דרישתו לשכר טרחה, בשיעור של 1.5% מהעיזבון, מספר שנים לאחר תחילת ההליך - הוא ניסה להגיע להבנה עם התובע, על בסיס 1.5% מחלקה של הנתבעת בעיזבון, שהיה בשיעור של 22.5%.
סודק טוען כי הסכום בסך 8190 ₪, אשר התובע כבר גבה, עולה על שיעור זה, כך שאין מגיע לתובע סכום נוסף.

אולם התובע, מצידו, דרש 1.5% מערך העיזבון כולו (וכך הוא דורש אף בתביעה דנן), ולכך לא הסכים סודק.

התובע עימת, הן את סודק והן את הנתבעת, עם טענתו, כי הם ביקשו שהות של מספר ימים לבדוק את דרישת שכר הטרחה שלו, לאחר שפרט אותה, ורק לאחר מספר ימים החזירו לו תשובה חיובית; ומכאן - שגירסתו אודות הסכם שכר הטרחה היא הנכונה.
בחקירתו הנגדית של סודק:

"שאלה: אני אומר לך שלאחר שאמרתי לך את שכר הטרחה, אמרת שתתייעץ וחזרת אלי אחרי יומיים.
תשובה: איני מבין את השאלה.
שאלה: כשדיברנו על שכר הטרחה, בהתחלה...
תשובה: לא דיברנו על שכר הטרחה. אתה ביקשת 8190 ₪ ושילמתי.
שאלה: אני אמרתי לך סכום מסויים. אמרת לי שאתן לך לחשוב, ותחזור אלי כעבור יום-
יומיים.
תשובה: לא נכון.
שאלה: שילמת במקום?
תשובה: לא. אמרתי לך שאביא לך את הכסף.
שאלה: אני אומר לך שהתייעצת.
תשובה: לא נכון" (בעמ' 48 לפר'; ההדגשה שלי - י.ק.).

הדגשתי את המילים: "סכום מסויים", שניסח התובע עצמו בשאלתו אל סודק.
דברים אלה נוטים לתמוך בגירסתו של סודק, כי התובע נקב סכום; ולא - כי הסביר שיגבה 1.5%, בתוספת 25% במקרה של התנגדות, ובתוספת של 200 דולר לישיבה.
כמו כן, סודק השיב ללא היסוס, כי אמנם לא שילם לתובע את הסכום באותו מעמד של השיחה ביניהם, אלא הבטיח לשלמו, וכך עשה כעבור יום-יומיים, אך אין זה נכון שהתייעץ עם מאן דהוא.

דבריו של סודק עשו עלי רושם פשוט וישיר, שמתחזק מאופן הצגת השאלה על ידי התובע עצמו, לאמור - כי נקב סכום מסויים, דבר שאינו מתיישב עם הפירוט של האפשרויות השונות לגבי שכר הטרחה, כפי שהתובע טען שמסר לסודק באותה שיחה.

אשר לנתבעת: במהלך עדותה ביקשתי את התייחסותה לסעיף 11 לתצהירו של התובע, שבו נאמר כי "הנתבעת ביקשה לבדוק הדבר, ולאחר מספר ימים חזרה אלי עם תשובה חיובית, כך שאינה יכולה לטעון שלא הוזכרו תשלומים נוספים מעבר לאלו ששילמה ו/או במקרה של התנגדות וישיבות, וטענותיה בעניין זה חסרות תום לב".
הנתבעת השיבה: "האמור שם לא נכון. עו"ד לפידות לא אמר שידרש סכום נוסף על זה ששולם בהתחלה. לא היה דבר כזה שבדקתי וחזרתי אליו כעבור כמה ימים עם תשובה חיובית" (בעמ' 40 לפר').
יתכן שהתובע התכוון בתצהירו לסודק, ולא לנתבעת עצמה, אך הוא לא ציין כלל בתצהירו, שההסכם נעשה עם סודק ולא עם הנתבעת, למרות שהוא מאשר שכך היה.
על כל פנים, הנתבעת העידה כי היחסים בינה לבין בעלה מאד קרובים, וניתן להניח, כי לו היה סודק מתלבט לגבי "הצעת המחיר" של שכר טרחת התובע, היה משתף את הנתבעת בכך.

11. התובע עימת את סודק עם הרישום על גבי הקבלה ששלח אליו, לגבי הסכום של 8190 ₪ (עמ' 20 בתיק המוצגים), שבשוליה רשם התובע: "כחלק מבקשה לצו קיום צוואה + הוצאות + אגרות".
סודק לא מחה על רישום זה ולא דרש שיתוקן, ומכאן שאישר כי הסכום של 8190 ₪ שולם רק כחלק משכר הטרחה.
על כך השיב סודק, כי הקבלה נמסרה לו כשבוע לאחר התשלום, וכי הוא לא שם לב לכיתוב שבשוליה.
לשאלת התובע, מדוע לאורך כל הדרך לא אמר לו סודק, שאינו חייב דבר מעבר למה ששולם, השיב סודק: "מפני שאמרת לי שאתה עוד תחזיר לי מסכום זה" (בעמ' 46 לפר').


דברים אלה של סודק נקשרים לטענתו, כי שילם עבור שלושת היורשות, וכי התובע הבטיח לו, שכאשר השתיים האחרות ישלמו לו, הוא יחזיר לתובע את הסכום ששולם עבורן.
פשיטא שבמצב דברים כזה, סודק ציפה לקבל "עודף" מהסכום ששילם ולא העלה על דעתו אפשרות שהתובע יתבע ממנו (או מאשתו) תשלום נוסף.

כאמור, רשם התובע בקבלה, כי הסכום נועד גם לכיסוי הוצאות ואגרות.
התובע לא המציא כל ראייה לגבי הוצאות ואגרות ששולמו.
בחקירה הנגדית שערך לסודק, טען כלפיו התובע כי הסכום האמור כלל אגרה בסך 1875 ₪. סודק השיב על כך ב: "לא יודע" (בעמ' 41 לפר').
ב"כ הנתבעת ציין, בסעיף 61 של סיכומיו, כי האגרה בבקשה לצו קיום צוואה עומדת כיום על סך של כ- 550 ₪, ובשנת 1996 היתה אף נמוכה יותר.
על כן, טענתו של התובע בדבר גובה האגרה היא תמוהה, וכאמור - הוא לא המציא קבלה אודות תשלום אגרה בסכום שטען לו.


12.התובע טען כי שכר הטרחה שדרש מהנתבעת הוא בסך הכל על פי התעריף המינימלי המומלץ שבכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס - 2000 (נספח א' לתצהיר התובע), ולא מעבר לכך.
עוד טוען הוא, כאמור, כי בשיחתו עם סודק הוא אמר לו בבירור, כי יגבה שכר טרחה (בהעדר התנגדות) על פי התעריף המינימלי האמור, וכי תעריף זה עומד על 1.5% מערך העיזבון.
ב"כ הנתבעת שאל את התובע כיצד חישב את הסכום שגבה.
התובע השיב: "די פשוט: שאלתי את מר סודק בכמה הוא מעריך את העיזבון. הוא אמר לי שזה בערך..." (בעמ' 14 לפר').
מתשובה זו עולה, כאילו התובע חישב את הסכום שדרש בהתייחס לערך משוער של העיזבון, כפי שנמסר לו באותה שיחה על ידי סודק.

אולם במעמד של שכירת שירותי התובע, זמן קצר לאחר פטירת המנוח, סודק טרם ידע מה הם בדיוק נכסי העיזבון, ואילו חובות היו למנוח (אם היו), ולא יכול היה למסור לתובע הערכה כזאת.
וכך עולים הדברים בחקירתו הנגדית של סודק:

"שאלה: איך ידעת כמה אשתך תקבל?
תשובה: לא ידעתי.
שאלה: אז למה אתה אומר 1.5% ממה שאשתך תקבל?
תשובה: אתה ביקשת 1.5% אחרי שידעתי כמה אשתי תקבל" (בעמ' 45 - 46 לפר').

דברים אלה מתיישבים עם טענתו של סודק, כי דרישת התובע לשכר טרחה בשיעור של 1.5% מהעיזבון הועלתה רק זמן רב לאחר ההתקשרות בין הצדדים.

אני מאמינה לסודק, כי במעמד של שכירת שירותי התובע הוא לא ידע כמה תקבל אשתו מהעיזבון ולא יכול היה ליתן לתובע הערכה בעניין זה.

עוד באשר לטענת "התעריף המינימלי" שמעלה התובע:
על פי כללי התעריף המינימלי, התעריף המינימלי המומלץ עבור בקשה לצו קיום צוואה, ללא התנגדות, הוא: "1.5% מערך העיזבון, אך לא פחות מ- 2700 ₪".
מה יהיה הסכום, בשקלים, של 1.5% מהעיזבון - תלוי כמובן בהיקף כספי העיזבון.
על מנת לסבר את האוזן: השיעור שהיה מקובל, לפני כ- 25 שנים, לגבי שכר טרחה של מנהל עיזבון, נע בין 3% ל- 6% (ע"א 153/77, פ"ד ל"ב (1) 637).
הדבר מתיישב עם נקיבת שיעור של 1.5% כשיעור מינימלי מומלץ (קרי: שיעור קטן מהשיעור המקובל).
אולם אם רוצים לקבל מושג מוחשי, לאמור: סכום קונקרטי, בשקלים, אשר מתקין הכללים ראה לנגד עיניו כתעריף מינימלי - יש לפנות לסיפא של כלל זה, ולפיה הסכום הוא: 2700 ₪.
אין זאת אומרת שעורך דין שגובה 1.5% מערך העיזבון, גבוה ככל שיהיה, אינו פועל לפי כללי התעריף המינימלי המומלץ, אולם התובע "מתהדר" בכך, שדרישתו לשכר טרחה

היא מאד "מינימלית". בהקשר זה ראוי לתת את הדעת על הסכום הקונקרטי, אשר מתקין הכללים ראה כ"מינימלי", והוא קטן בערך פי שלוש מהסכום אשר התובע כבר גבה מהנתבעת.

יש מחלוקת בין הצדדים, האם "1.5% מערך העיזבון" צריך להתפרש: מערך העיזבון כולו, או - מערך חלקו בעיזבון של היורש, שאותו מייצג עורך הדין.
דומה כי הפירוש הסביר וההגיוני הוא: על פי חלקו בעיזבון של הלקוח, שהרי יכולים להיות מספר יורשים על פי הצוואה, ואין זה סביר שהלקוח - שהוא אחד ממספר יורשים, ואשר חלקו בעיזבון יכול להיות קטן יחסית - ישלם עבור טיפול בצו קיום צוואה שכר טרחה שעולה על הסכום שיקבל בירושה.

מצד שני, יש גם מינימום סביר של שכר טרחת עורך הדין, שאין לרדת ממנו, גם כאשר הירושה היא זעומה.
"נקודת האיזון" של אותו שכר טרחה מינימלי נגזרה על ידי מתקין הכללים בסכום של 2700 ₪, שהוא אשר מהווה אינדיקציה לגבי שכר טרחה "מינימלי".
ב"כ הנתבעת ערך בסיכומיו (סעיף 56 ואילך) תחשיב, על מנת להציג כי הפרשנות שהתובע טוען לה (1.5% מסך כל העיזבון) מביאה לידי אבסורד, ואין לקבלה.
מאידך, טוען התובע כי לו התכוון מתקין הכללים ל- 1.5% מחלקו של יורש יחיד בעיזבון - היה אומר זאת במפורש.
לא אכנס לפרטי הטיעונים לכאן ולאן, שב"כ הצדדים הרחיבו בהם.
כאמור, אני מקבלת את עמדתו של ב"כ הנתבעת, כי הפרשנות הנכונה וההגיונית היא לגזור את השיעור מחלקו של הלקוח בעיזבון, ולא מסך כל כספי העיזבון.

חלקה של הנתבעת בעיזבון (22.5%) הסתכם בסך 274,658 ₪ (מעוגל לשקלים שלמים).
1.5% מסכום זה הם 4120 ₪, ובתוספת מע"מ - 4820 ₪.
הנתבעת טוענת, כי גם אם תידחה גירסתו של בעלה בשאלה: מה סוכם בשיחה שלו עם התובע בקשר לשכר הטרחה - הרי ממילא היא שילמה לתובע ביתר, על פי חשבון זה, וודאי שאין מגיע לו שכר טרחה נוסף (הנתבעת לא הביאה בחשבונה את התוספת הנטענת של 25% ו- 200 דולר לישיבה, במקרה של התנגדויות, אולם עולה כי במעמד הסכם שכר

הטרחה, התובע כבר חייב אותה בסכום גבוה בערך פי שניים מזה שמתקבל על פי השיעור הבסיסי של 1.5% מחלקה בעיזבון).

ועוד בעניין "התעריף המינימלי":
על פי כללי התעריף המינימלי, במקרה של התנגדות מגיעה תוספת של 25% על שכר הטרחה הבסיסי, ורק לגבי "ישיבה נוספת" מגיע שכר טרחה פר ישיבה.
היינו: שכר הטרחה "פר ישיבה" מגיע רק החל מהישיבה השנייה בעניין ההתנגדות לצו קיום הצוואה, ולא מהישיבה הראשונה, כפי שהתובע דורש, תוך הסתמכות על התעריף המינימלי המומלץ.
יתרה מזאת: שכר הטרחה פר ישיבה נוספת, על פי כללי התעריף המינימלי, הוא 480 ₪, ואילו התובע טוען שסיכם עם סודק שכר טרחה של 200 דולר פר ישיבה, וזאת - תוך שהוא סומך עצמו על כללי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין!
למותר לאמר, שפריט נטען זה של שכר הטרחה הוא גבוה בהרבה מהתעריף המינימלי, ואין זה ברור כיצד סומך התובע גם דרישה זו על "התעריף המינימלי".
לו אמנם הציג התובע לסודק, באותה שיחה ביניהם, דרישה - בין היתר - לשכר טרחה בן 200 דולר לכל ישיבה, במקרה של התנגדות, החל מהישיבה הראשונה; ותוך אמירה שכל זאת - בצמוד לתעריף המינימלי המומלץ, הרי מוטב היה אלמלא עשה כן.
אני מאמינה לסודק, כי באותה שיחה לא הציג התובע לפניו כל דרישה לגבי מרכיבים נטענים אלה של שכר הטרחה.

13. כפי שצויין, התובע הוא שערך את צוואת המנוח, שעל פיה מונה הוא עצמו מנהל העיזבון.
לשיטתו של התובע, הוא פעל בעניין דנן תחת שני "כובעים", בעת ובעונה אחת:
תחת כובע אחד, היה הוא עורך הדין "הפרטי" של התובעת (וגם של גב' הולנדר), ותחת הכובע השני, הוא פעל כמנהל העיזבון, לאחר שמונה לתפקיד זה בצוואה, וגם על ידי ביהמ"ש.
התובע אינו רואה כל ניגוד עניינים במצב דברים זה, ולטענתו - מגיע לו שכר טרחה מהנתבעת, כלקוחה "פרטית" שלו, לעניין הטיפול בצו קיום הצוואה; וזאת ללא כל קשר

לשכר הטרחה שגבה מכספי העיזבון, על פי החלטת ביהמ"ש אשר פסק את שכר טרחתם של מנהלי העיזבון.

התובע נסמך על ההוראות שבחוק הירושה ובתקנות הירושה, התשנ"ח - 1998 (להלן: תקנות הירושה).
על פי סעיף 82 של חוק הירושה, תפקידו של מנהל עיזבון הוא: "לכנס את נכסי העיזבון, לנהל את העיזבון, לסלק את חובות העיזבון, לחלק את יתרת העיזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת" (ההדגשה שלי - י.ק.).
מכאן, שמנהל העיזבון נכנס לתפקידו, רק כשיש צוואה מקויימת, ואילו הטיפול בצו קיום הצוואה אינו בגדר תפקידיו של מנהל העיזבון.
עוד מסתמך התובע על תקנה 45 ג' (א) לתקנות הירושה, ולפיה שכר טרחתו של מנהל העיזבון נפסק בעד הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, "והוא אינו כולל שכר בעד הגשת בקשות לצו ירושה ולצו קיום צוואה".
בהתאם לכך, טוען התובע, יש הפרדה, על פי הדין, בין תפקידו של עורך דין, שמטפל בהוצאת צו קיום צוואה, לבין תפקידו של מנהל העיזבון, שאינו מתחיל אלא לאחר שהצוואה כבר קויימה.
התובע אישר למעשה (בעמ 19 - 20 לפר'), כי בהתאם למינויו כמנהל עיזבונו של המנוח, על פי הצוואה שהוא עצמו ערך, היה מוטל עליו - כמי שאחראי לביצוע הצוואה - גם התפקיד לטפל, בראש ובראשונה, בהוצאת צו קיום צוואה (הלא זה השלב הראשון וההכרחי על מנת לבצע את חלוקת נכסי העיזבון בהתאם לצוואה).
כמו כן, כזכור, על פי סעיף 7 של הצוואה שהתובע ערך - יש לשלם מכספי העיזבון את כל ההוצאות הכרוכות, בין היתר, בהוצאת צו קיום הצוואה.
אם נלך לשיטתו של התובע, הרי כעורך הדין, שמונה על ידי המנוח לטפל בכל השלבים, החל מקיום הצוואה ועד
להוצאתה לפועל; וכאשר בצוואה הוראה מפורשת בדבר תשלום שכר טרחתו מכספי העיזבון - מצופה היה מהתובע כי יגבה מכספי העיזבון את שכר טרחתו עבור הטיפול בצו קיום הצוואה, ולא ידרוש מחלק מהיורשים שכר טרחה נוסף
עבור טיפול זה.

כך היתה ציפייתו של סודק, אשר הכיר את הוראות הצוואה (לאחר שהוא היה זה שקישר בין המנוח-המצווה לבין התובע).

מעדותו של סודק עלה בבירור, כי לא היה ברור לו מדוע, ועבור מה בדיוק, דורש התובע תשלום בסך 8190 ₪, אך רצונו היה שהתובע יטפל במהירות בהוצאת צו קיום הצוואה, מכיוון שציפה לקבל סכום נכבד מן העיזבון, ועל כן הוא "לא התווכח" עם התובע על אותה דרישה, אלא שילם את הסכום.
על כל פנים, מדובר היה בסכום חד פעמי ו"סופי", שהרי שכר הטרחה אמור היה להשתלם מתוך כספי העיזבון, ולא מכיסם של היורשים.

התובע, מצידו, טוען כי כאשר יורש פונה אליו כלקוח "פרטי" - ("פרטי", משמע, להבדיל מתפקידו של התובע כמנהל עיזבון, תפקיד שיש לו פן "ציבורי" של "קצין ביהמ"ש") - אזי הוא יגבה מאותו לקוח שכר טרחה "פרטי" כראות עיניו, ללא קשר למינויו, בהתאם לצוואה, כמנהל העיזבון; ואף ללא קשר להוראה המפורשת שבסעיף 7 של הצוואה בדבר תשלום שכר טרחתו מן העיזבון.
לא זו אף זו: בניגוד לטענתו הראשונה, ולפיה על פי הדין יש הפרדה מוחלטת בין הטיפול בצו קיום צוואה לבין פעולותיו של מנהל העיזבון - גורס התובע, בעת ובעונה אחת, כי הטיפול בצו קיום הצוואה נמנה בכל זאת עם הפעולות, אשר בגינן על ביהמ"ש לפסוק למנהל העיזבון שכר טרחה.
כך, בתשובה לשאלותי:

"שאלה: לשיטתך, בתור מנהל העיזבון יש לכם מטלות, שעליך לעשות עם העיזבון ונכסיו. בין המטלות האלו מנוי גם הוצאת צו קיום צוואה, ועבור זה מגיע לך שכר טרחה שביהמ"ש פוסק.
תשובה: נכון.
שאלה: נוסף לכך, אם פונה אליך יורש ומבקש שתייצגו באופן פרטי, אתה זכאי לשכר טרחה פרטי מבלי קשר.
תשובה: נכון" (בעמ' 20 לפר').

לסתירה הפנימית, כביכול, שבטיעוניו של התובע יש תשובה בדין, אלא שעל מנת לעמוד על התמונה במלואה, אין "לעצור" בתקנה 45 ג' (א) לתקנות הירושה, שאותה בלבד מצטט התובע בסעיף 18 של סיכומיו, אלא יש להמשיך ולעיין ביתר ההוראות שבתקנה 45 ג'.
נכון שעל פי הסיפא של תקנת משנה (א), הטיפול בצו קיום צוואה אינו נמנה עם התפקידים שבגדר ההגדרה הבסיסית של תפקידי מנהל העיזבון, ועל כן, ככלל, לא יכלל טיפול כזה בין הפעולות, שעבורן יפסוק ביהמ"ש שכר טרחה למנהל העיזבון.
אולם תקנה 45 ג' מאפשרת למנהל העיזבון לבקש ולקבל פסיקה של ביהמ"ש גם עבור פעולה כמו הטיפול בצו קיום הצוואה.

זאת - על פי תקנת משנה (ג) שמורה:

"בית המשפט רשאי לפסוק למנהל עיזבון שכר נפרד בעד שירותים מקצועיים שנתן בתחום מקצועו בקשר לעיזבון, וכן רשאי הוא להתיר לו לגבות מהעיזבון הוצאות בעד שירותים מקצועיים שקיבל בקשר לעיזבון, אשר אינם כלולים בתקנות משנה (א) ו-(ב)" (ההדגשה שלי - י.ק.).

תקנת משנה (ד) ממשיכה ומורה כי שכר טרחה, שייפסק בהתאם לתקנת משנה (ג), "לא יעלה על התעריף המינימלי הקיים או המומלץ במקצועו של נותן השירות המקצועי, אלא אם כן אישר זאת בית המשפט מראש".

ואמנם, בבקשה שהגיש התובע (ביחד עם מנהל העיזבון הנוסף, עו"ד סולומון) לפסיקת שכר טרחתם כמנהלי העיזבון, וכן בערעור שהגישו על ההחלטה הראשונה בבקשה זו - הם כללו בין הפעולות, שעבורן ביקשו פסיקת שכר טרחה, גם את "הפעולות שחרגו מהטיפול השוטף, ואשר נערכו על ידי מנהלי העיזבון בתוקף היותם עורכי דין, כגון: הטיפול המשפטי בהוצאת צו קיום הצוואה, ...." (בסעיף 24 של כתב הערעור שנזכר לעיל, עמ' 27 בתיק המוצגים; ניסיונו של התובע להתכחש לחתימתו על כתב הערעור, שהגיש ביחד עם עו"ד סולומון: "זו לא חתימתי. חתמו בשמי באישורי. נכון שהגשתי מסמך זה לביהמ"ש", בעמ' 16 לפר' - מוטב היה אלמלא נעשה).

הנה כי כן, התובע היה מודע היטב לכך שהדין מאפשר למנהל העיזבון לבקש מביהמ"ש פסיקת שכר טרחה, לא רק עבור הפעולות שמצויות "בכביש הראשי" של הגדרת תפקידו, אלא גם עבור שירותים מקצועיים שנתן בקשר לעיזבון, במסגרת מקצועו, ואשר אינם נמנים עם הפעולות ש"בכביש הראשי".
אין ספק שכאשר מנהל העיזבון הוא עורך דין, הרי הטיפול בצו קיום הצוואה הוא שירות מקצועי מובהק בקשר לעיזבון, אשר עבורו ניתן לבקש פסיקת שכר טרחה, בהתאם לתקנה 45 ג' (ג) לתקנות הירושה.

אין, איפוא, כל סתירה בין הגדרת תפקידו של מנהל העיזבון, בסעיף 82 לחוק הירושה, וכעולה מתקנה 45 ג' (א) לתקנות הירושה; לבין האפשרות - על פי תקנה 45 ג' (ג) - להוסיף את הטיפול בצו קיום צוואה לרשימת פעולותיו של מנהל העיזבון, שעבורן יוכל לבקש מביהמ"ש לפסוק את שכר טרחתו.
כאמור, התובע עצמו אף נהג בפועל בהתאם לצירוף זה, כפי שהוצג לעיל.
נכון כי בבקשה מתוקנת לפסיקת שכר טרחתם של מנהלי העיזבון (נספח ב' לתצהיר התובע) הושמט עניין הטיפול בצו קיום הצוואה, אולם אין בכך כדי לגרוע מהאמור לעיל בדבר הוראות הדין ויישומן.
התובע הדגיש מאד בסיכומיו את השמטת הטיפול בצו קיום הצוואה, בבקשה המתוקנת, אולם מחומר הראיות עולה, כי הסיבה שהצריכה הגשת בקשה מתוקנת היתה: הצורך לצרף כמשיבים את היורשים, שלא צורפו כמשיבים בבקשה המקורית, ולא הצורך לתקן את רשימת המטלות שמנהלי העיזבון ביצעו.
כך או כך, טענתו הנחרצת של התובע, כאילו יש הפרדה מוחלטת בין הטיפול בצו קיום צוואה, לבין תפקידיו של מנהל העיזבון, אינה מדוייקת, בלשון המעטה, ואף התובע עצמו לא קיים הפרדה זו.

ב-ע"א 153/77 אלואשווילי ואח' נ. סמואל ואח' (פ"ד ל"ב (1) 627) עמד כב' השופט (כתוארו אז) שמגר על החשש לניגוד אינטרסים בין פעולתו של מנהל עיזבון, בתוקף תפקידו זה, לבין פעולתו - בו בזמן - אף כנציג "פרטי" של מי מהיורשים:

"יתרה מזאת, הייתי אף רואה בחשש את המשך התפתחותה של התופעה שלפיה, מי שנהנה מן העיזבון גם מחליט על שיעור שכרו של מי שמנהל את העיזבון כעושה דברו של בית המשפט, ומה גם שתיתכן התקשרות כזאת בין חלק מן הנהנים מן העיזבון לבין המנהלים. תפקידו של מנהל העיזבון, כמי שהוצב לתפקידו על ידי הזרוע השיפוטית והחב בנאמנות לעיזבון בו הוא מטפל, תחת עינו הפקוחה של בית המשפט, איננו מתיישב עם קבלת טובות הנאה לפי שיקול דעתם של היורשים, כי עניינם איננו תואם בהכרח את התוצאה שתתקבל, אם המנהל יכבד את אמות המידה אשר יש להפעילן מטעם בית המשפט.....
סיכומו של דבר, לא רק שבית המשפט איננו קשור להסדר החוזי האמור (הכוונה להסכם שכר טרחה בין מנהל העיזבון לבין היורשים או חלק מהם - י.ק.) - אלא גם מוטב שלא ייערכו הסדרים חוזיים כאלה מעיקרו, מאחר וטמונה בהם הסכנה כי מעמדו של המנהל כ"פקיד בית המשפט" יתרוקן בשל כך מתוכנו" (שם, בעמ' 636 - 637, ההדגשה במקור; ב"כ הנתבעת עמד על ניגוד אינטרסים זה בסעיפים 51 - 52 של סיכומיו).
הדברים מדברים בעד עצמם, וכל המוסיף גורע.

מתוך כל האמור נראה כי לא בכדי נמנע התובע מלערוך הסכם שכר טרחה בכתב, הן עם הנתבעת והן עם גב' הולנדר.
למרות טענתו של התובע, כי אין כל ניגוד אינטרסים בין ה"כובע" שחבש, כמנהל העיזבון כבר על פי הצוואה, לבין "כובעו" השני, כעורך דין "פרטי" של חלק מהיורשים - הרי ניגוד האינטרסים המובנה שבכך ברור על פני הדברים, כפי שהובהר בדברים שהובאו לעיל, מפי כב' הנשיא שמגר.
יתכן כי זו הסיבה לכך, שהתובע החליט לערוך את הסכמי שכר הטרחה שלו עם הנתבעת ועם גב' הולנדר בעל-פה בלבד.
התובע ידע, כי הוא צפוי להתמנות על ידי ביהמ"ש כמנהל העיזבון.
בנוסף, שכר טרחתו, לרבות עבור הטיפול בצו קיום הצוואה, הובטח כבר מראש בסעיף 7 של הצוואה, שהוא עצמו ערך.
זאת ועוד: התובע ידע כי יוכל לבקש אף מביהמ"ש פסיקת שכר טרחה עבור הפעולות שהיו כרוכות בהוצאת צו קיום הצוואה, כפי שאכן נהג בפועל.

בנסיבות אלה, לא היה מצופה מהתובע כי יערוך כל עיקר עם חלק מהיורשים הסכם שכר טרחה "פרטי", שיעניק לו שכר טרחה נוסף ומצטבר על מה שיפסוק לו ביהמ"ש ועל מה שהוא זכאי לגבות ישירות מן העיזבון, על פי הוראות הצוואה.

14.גירסותיו של התובע, לגבי התוכן של הסכמי שכר הטרחה שלו עם סודק ועם גב' הולנדר, הן תמוהות.
התובע מאשר, כי טיפל בעניינן של הנתבעת ושל גב' הולנדר במשותף, ומבלי שיהיה שוני כלשהו, או טיפול נפרד, שנדרש לגבי אחת מהשתיים.
למרות זאת, ועל פי גירסתו של התובע עצמו - תנאי שכר הטרחה לגבי כל אחת מהשתיים, שהוסכמו בעל-פה בלבד, הם שונים מאד, כפי שפורט לעיל, ומבלי שניתן לכך כל הסבר.

התובע הציג שלוש גירסות שונות לגבי הסכום שמגיע לו מהנתבעת, כיתרת שכר הטרחה (הללו פורטו בסעיפים 1 - 4 של סיכומי ב"כ הנתבעת).
יתרה מזאת, למרות שהצהיר לפני ביהמ"ש (בעמ' 4 לפר'), כי אינו מתנגד שביהמ"ש לא יתחשב בסכום "מוגדל" של החישוב - כפי שנעשה בתצהירו של התובע, ובניגוד לכתב התביעה - חזר בכל זאת התובע, בסיכומיו, על דרישתו לאותו סכום מוגדל.

אין מחלוקת כי התובע גבה שכר טרחה, על פי ההסכמים שבעל-פה: 1000 דולר מגב' הולנדר (עדות התובע, בעמ' 19
לפר'); ו- 8190 ₪ מהנתבעת.
התובע ויתר על תביעתו כלפי גב' הולנדר לסכום נוסף של שכר טרחה, תביעה שזהה כמעט לחלוטין לתביעה דנן.
לא היה בפי התובע כל הסבר מדוע עשה כן, אם לשיטתו סכום זה מגיע לו כדין; ומדוע לא הניח לנתבעת, כפי שבחר להניח לגב' הולנדר.

על פי כל האמור לעיל, ובמיוחד בהצטברותן של כל הנסיבות הללו, עולה כי התובע עצמו אינו "מאמין", לאמיתו של דבר, במוצקות וברצינות של תביעתו לשכר טרחה נוסף על זה שהנתבעת כבר שילמה לו.

15.כאמור, התובע מבסס את תביעתו על ההסכם בעל-פה, שנערך בינו לבין סודק, סמוך לאחר פטירתו של המנוח; ולב המחלוקת הוא: מה סוכם בין השניים באותה שיחה.
במחלוקת זו מקבלת אני את גירסתו של סודק, כי בשיחה האמורה התובע לא אמר לו,
ששכר הטרחה הבסיסי שהוא דורש עומד על שיעור של 1.5% מהעיזבון; לא נדונה אפשרות של התנגדויות, אשר מוסכם כי כלל לא נצפו באותו שלב; וממילא - התובע לא הסביר, כי במקרה של התנגדויות הוא ידרוש תוספת של 25% וכן תשלום נפרד ונוסף, בסך 200 דולר עבור כל ישיבה בביהמ"ש.
אני מאמינה לסודק, כי כל שהתובע דרש באותו מעמד היה תשלום בסך 8190 ₪, ולא היתה כל הסכמה, כי התובע יהא זכאי לתשלום נוסף עבור טיפולו בצוואת המנוח (שעבור עריכתה כבר שילם סודק לתובע 900 ₪).

בסעיפים 20 ו- 25 של סיכומיו העלה התובע עילת תביעה חדשה, שלא בא זיכרה בכתב התביעה, לאמור: כי גם אם תידחה גירסתו לגבי תוכן ההסכם בעל-פה אודות שכר הטרחה - הרי מגיע לו שכר ראוי בסכום שהוא תובע.

אין לקבל טענה זו, הן במישור הפרוצדורלי והן במישור המהותי:
במישור הפרוצדורלי: כתב התביעה בוסס רק על ההסכם בין הצדדים (סעיף 9 לכתב התביעה), ואין להעלות דרישה לשכר ראוי לראשונה בסיכומים.
במישור המהותי: על פי כל מה שפורט לעיל, אין ספק שדרישתו של התובע ל"שכר ראוי" אינה ראוייה כלל וכלל.

16.לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה.
ב"כ הנתבעת ביקש לחייב את התובע בהוצאות בסכום ממשי וריאלי, מבלי להתחשב בסכום התביעה, וזאת - הן בשל היותה של התביעה חסרת בסיס מלכתחילה והן בשל האופן שבו נהג הנתבע בהגשת התביעה כנגד הנתבעת.

לעניין אחרון זה: כפי שצויין, התובע הגיש את תביעותיו כנגד הנתבעת וכנגד גב' הולנדר, בהפרש של יום אחד ביניהן. מדובר בשתי גברות קשישות, אשר טרחה וטלטולים קשים להן במיוחד.

גב' הולנדר מתגוררת בחולון, אך את התביעה כנגדה הגיש התובע בבימ"ש השלום בנתניה.
לעומת זאת - את התביעה כנגד הנתבעת, שמתגוררת בנתניה (שם גם משרדו של התובע עצמו), הגיש התובע בבימ"ש השלום ברחובות.
בהחלטתו לאחד את הדיון בשתי התביעות בבימ"ש השלום בנתניה, כתב כב' הנשיא פרגו: "למקרא תגובת המשיב, איני יכול שלא להתרשם ששיקולים זרים הנחו את התובע (המשיב) בהגשת התובענות בבתי משפט השלום השונים, כאשר את הנתבעת תושבת נתניה הוא "גורר" לבימ"ש השלום ברחובות, ואת הנתבעת תושבת חולון הוא "גורר" לבימ"ש השלום בנתניה".
הנתבעת, שהיא מבוגרת וחולנית, נאלצה איפוא לטרוח בבקשה לנשיא המחוז להעביר את הדיון לביהמ"ש בנתניה. לאחר מכן - כאשר התובע דבק בתביעתו כנגדה, למרות שויתר למעשה על תביעתו כנגד "בת זוגה" לפרשה דנן, גב' הולנדר - נגרמו לנתבעת הוצאות מיותרות, שלא לדבר על הלחץ הנפשי, מחמת הצורך להמשיך ולהתגונן כנגד התביעה.

אכן, מצאתי כי לא היה בסיס לתביעה זו, וחבל שהתובע נהג כפי שנהג, גם מההיבט הדיוני וה"גיאוגרפי" של ההליך.
עם זאת, אני סבורה כי סכום ההוצאות, בסך 20,000 ₪, שביקש ב"כ הנתבעת לפסוק, הוא גבוה מדי.
בהתחשב בכל הנסיבות, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

17.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות צוואה

  2. אגרה קיום צוואה

  3. חיסיון צוואה

  4. הסכם פשרה צוואה

  5. ביטול צוואה קודמת

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. ביטול צוואה דוגמא

  8. הוכחת אובדן צוואה

  9. ביטול תנאי בצוואה

  10. ביטול רישום צוואה

  11. ביטול צוואה שנייה

  12. הערת אזהרה צוואה

  13. ביטול צוואה בעל פה

  14. עילות ביטול צוואה

  15. ביטול צוואה מאוחרת

  16. בקשה לעיון בצוואה

  17. ביטול צוואה אחרונה

  18. ביטול צוואה שהופקדה

  19. השלמת פרטים בצוואה

  20. ביטול צוואה בכתב יד

  21. המחאת זכויות בצוואה

  22. הסתלקות מצוואה הדדית

  23. ביטול צוואה בפני רשות

  24. התנגדות לביצוע צוואה

  25. הסתלקות חלקית מצוואה

  26. בקשה להגשת העתק צוואה

  27. אי כשירות לעריכת צוואה

  28. בקשה לתיקון פגם בצוואה

  29. בקשה לתיקון טעות בצוואה

  30. העברת זכויות מכוח צוואה

  31. בקשה להוספת פרטים בצוואה

  32. ביטול צוואה על ידי המצווה

  33. העברת זכויות על פי צוואה

  34. איחור בהגשת התנגדות לצוואה

  35. ביטול צוואה השפעה בלתי הוגנת

  36. הארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  37. ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

  38. ביטול צוואה עקב מצבו הנפשי של המצווה

  39. העברת זכויות שימוש במשק באמצעות צוואה

  40. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  41. צו המקיים את צוואתו של המנוח - הוראות חלוקת עזבון על ידי מנהלי העזבון

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון