אי הקראת כתב אישום


ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה) בעמ"י 10-10-44560 מיום 22.10.2010, בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה (סגנית הנשיא א' וישקין) בש.ע. 44168-10-10 מיום 22.10.2010, במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לשחררו לאלתר ממעצר בשל אי הקראת כתב אישום תוך שלושים ימים מיום שהוגש, זאת לפי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1. מכתב האישום שהוגש כנגד העורר (בשיפוט מהיר) עולה כי ביום 24.6.2008 נשפט העורר בבית משפט השלום לתעבורה ברמלה בפ.ל. 692/07 (השופטת ר' טאובר) והוא נדון בנוכחותו, בין היתר, לפסילה בפועל למשך 36 חודשים. כן נטען בכתב האישום כי ביום 21.9.2010 בשעה 13:35 נהג העורר באופנוע בעיר לוד ברחוב פסח לב, בשעה שהיה פסול לנהיגה, וכן ללא שאחז ברישיון נהיגה בהיותו בלתי מורשה לנהיגה על אופנוע וללא ביטוח תקף. לפיכך, הואשם העורר בנהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); בנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף יותר מ-12 חודשים, לפי סעיף 10(א) לפקודה; ובשימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי).

הליכי המעצר עד כה

2. כפי שעולה מכתב הערר, בד בבד עם הגשת כתב האישום לבית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה ביום 22.9.2010 הוגשה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים כנגדו. בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו נטען כי נסיבות ביצוע העבירות דנן ומהותן יוצרות חשש סביר ששחרור העורר ממעצר יביא לידי סיכון ביטחון הציבור וביטחון המשתמשים בדרך כמו גם חשש סביר כי העורר יתחמק מהליכי משפט ומריצוי עונש מאסר. עוד נטען בבקשה כי לעורר עבר פלילי בעבירות סמים ואלימות. כמו כן נטען בבקשה כי העורר נוהג משנת 1998 וכבר צבר לחובתו 60 הרשעות, כשבעברו עבירות של נהיגה בפסילה בשלושה מועדים שונים. כן צויין בבקשה כי רישיונו של העורר פקע בחודש דצמבר 2004. מעבר לכך נטען בבקשה כי נגד העורר תלוי ועומד מעצר מותנה בר הפעלה של תשעה חודשים בעבירות תעבורה. זאת ועוד, נטען כי התנהגותו של העורר מעידה על זלזול בהחלטות בית המשפט ולפיכך אין ליתן בו אמון. מכל הטעמים שלעיל התבקש בית המשפט לתעבורה לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. השופטת ר' טאובר החליטה לבחון היתכנותה של חלופת מעצר בעניינו של העורר והדיון נדחה ליום 13.10.2010 לצורך קבלת תסקיר מעצר. בדיון ביום 13.10.2010 התברר כי שירות המבחן ביקש דחייה והדיון נדחה ליום 28.10.2010. כל אותה עת שהה העורר במעצר.

3. ואולם, ביום 22.10.2010 הגיש העורר בקשה לבית המשפט לתעבורה ובה ביקש לשחררו ממעצר לאלתר בטענה שחלפו שלושים ימים מאז הוגש כתב אישום אולם לא בוצעה הקראה. עוד באותו יום הורתה השופטת ח' שניצר-זאגא על תגובתה המיידית של המשיבה. בתגובת המשיבה בכתב נטען כי בדיון שנערך לפני השופטת ח' טאובר ביום 13.10.2010 הודיעה המאשימה כי היא מבקשת לבצע הקראה פורמאלית והדבר מצא ביטוי מפורש בעמוד 8 שורה 28 לפרוטוקול הדיון. בית המשפט נעתר לבקשת המאשימה, אולם העורר אשר יוצג כבר בעת ההיא על ידי עו"ד חוגי (מגיש הבקשה לשחרור לאלתר) ביקש דחייה למתן מענה לכתב האישום כפי שהדבר מצא ביטוי בשורה 32 לפרוטוקול
הדיון. לפיכך, טענה המשיבה כי בוצעה גם בוצעה הקראה. לטענת המשיבה אם לא הייתה מתבצעת הקראה הרי שעו"ד חוגי לא היה מבקש לדחות את המועד למתן מענה לכתב האישום. המשיבה טענה כי מדובר בטענת סרק וביקשה לחייב את עו"ד חוגי, שהיה נוכח בדיון ביום 13.10.2010, בהוצאות בגין בזבוז זמנו היקר של בית המשפט ושל המאשימה. לאחר עיון בתגובת המשיבה הורתה השופטת שניצר-זאגא כי התיק יובא לפני שופט תורן.

4. ביום 22.10.2010 הובא הדיון בבקשה לפני סגנית הנשיא א' וישקין. סגנית הנשיא וישקין קבעה כי עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי על פניו אכן בוצעה הקראה. ודוק, מפרוטוקול הדיון עולה כי הסנגור עתר בפני המותב בלשון "אני מבקש דחייה להשיב לאישום" אך לא ביקש את דחיית הקראת כתב האישום. מטעמי זהירות הורתה סגנית הנשיא וישקין כי הבקשה תובא לדיון לפני השופטת טאובר אשר ישבה בדין ביום 13.10.2010 והיא זו שתקיים בירור לגופה של בקשה וכן תדון בעתירתה של המאשימה בעניין השתת הוצאות משפט. על החלטה זו שלא לשחרר את העורר ממעצר הוגש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז.

5. בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה) דחה את הערר משום שקבע כי מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 13.10.2010 ניתן ללמוד כי משביקשה המאשימה "לבצע הקראה פורמלית" והסנגור ביקש "אני מבקש דחייה להשיב לאישום" הרי שהסנגור עצמו סבר כי התקיימה הקראה פורמלית של כתב האישום, שכן אחרת יש להניח שבקשתו של הסנגור הועלתה בחוסר תום לב כשידע שהמאשימה מדגישה שטרם בוצעה הקראה ושהיא מבקשת לבצעה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי "אין זה מנהגו של עו"ד חוגי" וברור שבאותו רגע ראה במהלך הדיון משום הקראה שהמשכה במתן תשובתו. כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי מכוון הערר שלפניי.


6. ואולם, ביום 24.10.2010 התקיים דיון בבקשה גופה בפני השופטת טאובר. הגם שהערר שלפניי אינו מכוון כנגד החלטתה של השופטת טאובר יש חשיבות להחלטתה בה נקבעו ממצאים עובדתיים שכן כזכור היא שישבה בדין ביום 13.10.2010. השופטת טאובר קבעה כי מפרוטוקול הדיון עולה כי המאשימה הייתה ערה לכך שהסנגור קרא את כתב האישום ביחד עם הבקשה למעצר עד תום ההליכים, עיין בראיות שבתיק התביעה ואף הסכים כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לעורר. לכן, ביקשה המאשימה מבית המשפט ביום 13.10.2010 בשורה 28 לפרוטוקול "אבקש לבצע הקראה פורמלית, עדיין לא בוצעה הקראה". עוד הוסיפה השופטת טאובר כי לבית המשפט היה ברור במהלך הדיון כי הסנגור קרא את כתב האישום, מבין אותו, התייחס לחומר הראיות בתיק אלא שפורמלית לא בוצעה הקראה. כן קבעה השופטת טאובר כי בבקשת הסנגור לדחות את המענה לאישום יש משום הודאה כי בוצעה הקראה והוא רק מבקש דחייה להשיב לאישום. עו"ד חוגי ניסה בשעת הדיון ביום 24.10.2010 לטעון כי לא ביקש דחייה להשיב לאישום וכי הדברים לא נאמרו על ידו בצורה זו אלא בנוסח אחר. ואולם השופטת טאובר שללה טענות אלה. עוד הוסיפה השופטת טאובר כי הסנגור מיהר גם בדיון הקודם שנערך בערב החג וגם ביום 13.10.2010 והוא הודיע מפורשות לבית המשפט כי יש לו דיון בראשון-לציון בשעה 13:00 והוא כבר מאחר ומבקש שתינתן החלטה בהיעדרו, אך ההחלטה ניתנה בנוכחות העורר וסנגורו בשעה 15:00 והדיון נדחה ליום 28.10.2010 בשעה 12:00 לצורך קבלת תסקיר מעצר.

נימוקי הערר

7. לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד צדוק חוגי – אין חולק כי לא בוצעה הקראה מפורשת ופורמאלית של בית המשפט לאוזני העורר ובהינתן הוראתו המנדטורית של סעיף 60 לחוק המעצרים שומה היה על בית המשפט להורות על שחרורו של העורר ממעצר. מוסיף העורר לטעון כי "כל וריאציה אחרת של הקראה חסרת נפקות משפטית". העורר מדגיש כי הקראה שלא צויינה מפורשות בפרוטוקול כאילו לא קוימה בהפנותו לספרו של י' קדמי על סדר הדין בפלילים א(1) 421-419, 423 (מהדורה מעודכנת, 2008). כן מציין העורר בהפנותו להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(2) 869 (2003) (להלן: עניין שילון)], כי את ההקראה לנאשם צריך לבצע בית המשפט ולא הסנגור. העורר מדגיש כי זוהי חובתו הסטטוטורית של בית המשפט לוודא כי הנאשם מבין את מהות האישומים המיוחסים לו.

תגובת המשיבה

8. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש – טוענת כי יש לדחות את הערר. לטענתה, התנהלותו של עו"ד חוגי גובלת בחוסר תום לב כפי שרמז לכך בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, עו"ד חוגי היה נוכח בשעת הדיון באולם בית המשפט ביום 13.10.2010 והיה עליו לטעון בו במקום אילו סבר כי נפל פגם בהקראת כתב האישום ולא "לטמון פח" לבית המשפט ולמאשימה. המשיבה תומכת יתדותיה במדיניות השיפוטית העולה מהחלטתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין שילון ומהחלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2003) (להלן: עניין אמארה), לפיה לא כל פגם בהקראת כתב האישום יביא בהכרח לשחרורו של נאשם ממעצר לא חוקי שכן יש לערוך איזונים בין האינטרסים המתנגשים ולבחון האם מדובר בפגם טכני או בפגם היורד לשורש ההליך, והאם בנסיבות העניין הוגשמה התכלית העומדת בבסיס הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). במקרה דנן טוענת המשיבה כי מדובר בפגם טכני היות שמהחלטתה של השופטת טאובר מיום 24.10.2010 שישבה בדין בדיון ביום 13.10.2010 עולה כי היא התרשמה שהעורר ועו"ד חוגי, בא כוחו, הבינו גם הבינו את מהות האישומים וכן היה ברור להם שעסקינן בתחילת המשפט. לעניין זה מוסיפה המשיבה לטעון כי התקיימו בעניינו של העורר מספר דיונים בבקשה למעצרו עד תום ההליכים ומשכך ברי כי מהות האישומים הובנו על ידי העורר ובא כוחו, מה גם שאין עסקינן במסכת עובדתית שאינה כה מורכבת. כמו כן טוענת המשיבה כי המבחן המכריע בשאלה האם יש להורות על שחרורו של נאשם ממעצר
לא חוקי בנסיבות כגון דא היא השאלה האם נגרם לנאשם עיוות דין. בנסיבות העניין טוענת המשיבה כי משעה שהבין העורר את מהות האישומים העומדים כנגדו הרי שלא נגרם לו עיוות הדין.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על כל נספחיה וכן בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה וכן שמעתי את השלמת הטיעון מטעם הצדדים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

המסגרת הנורמטיבית

10. שתי הוראות חוק חולשות על ההסדר הנורמטיבי בסוגיה שבנדון: סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי:

שחרור באין משפט 60. נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל-30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו.

תחילת המשפט 143. בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.


11. עולה איפוא כי אם הוגש כתב אישום ולא החל משפטו של נאשם כעבור שלושים ימים יש לשחררו ממעצר. מהי "תחילת המשפט"? מתוכנו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי תחילת המשפט באה לידי ביטוי בקריאת כתב האישום על ידי בית המשפט ובמתן הסבר לנאשם בדבר תוכנו. מקום שהנאשם מיוצג ניתן להסתפק בהודעת הסניגור כי כתב האישום הוקרא על ידו לנאשם והוסבר לו, והנאשם אישר זאת לפני בית המשפט [ראו: עניין שילון, בעמ' 873; כן ראו והשוו לדעה שהובעה בפסיקה לפיה המושג "תחילת משפט" בהקשרו של סעיף 60 לחוק המעצרים אינו מוגדר למעשה והוא מצדיק פירוש גמיש על פי הנסיבות: החלטתו של השופט י' טירקל בבש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 70, 71 (1996); כן ראו והשוו: עניין שילון, בעמ' 873 מול אות השוליים "ב"; עניין אמארה, סעיף 6].

12. אין ספק כי במקרה דנן לא קוימה הקראה לפי הוראתו המפורשת של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן בא כוח העורר לא אישר כי הקריא למרשו את כתב האישום, העורר לא אישר את דבר הודעתו של הסנגור לפיה קרא האחרון את כתב האישום באוזניו, העורר לא אישר בפני בית המשפט כי הוא מבין את תוכנו של כתב האישום, וכן דברי העורר ובא כוחו בדבר הקראת כתב האישום והבנת תוכנו לא נרשמו מפורשות בפרוטוקול הדיון (ראו והשוו: החלטתה של הנשיאה ד' ביניש בבש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2007), סעיף 2 (להלן: עניין גיאורגדזה)].

13. שלא כמו פרשנותו של בית המשפט המחוזי מרכז, סבור אני כי לא ניתן להבין מבקשתו של הסנגור לדחות את המועד למתן מענה לכתב אישום כי בוצעה הקראה כדין. מקובלת עליי עמדתו של עו"ד חוגי כי אין מדובר בהקראה לפי הוראותיו המפורשות של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי שכן להקראה צריך להיות ביטוי מפורש בפרוטוקול הדיון כפי שמורה סעיף החוק הנ"ל וכפי שהדבר נקבע על ידי הנשיאה ביניש בעניין גיאורגדזה. אף השופטות המלומדות וישקין וטאובר ציינו בהחלטותיהן כי לא בוצעה הקראה פורמלית, הגם שניתן ללמוד מדרך התנהלות הדיון כי תכלית הקראת כתב האישום הוגשמה ממילא. גם אם נסיבות הדיון שנערך ביום 13.10.2010, אליהן אתייחס להלן, מלמדות על הגשמת התכלית העומדת בבסיס מנגנון הקראת כתב האישום באוזני הנאשם בבית המשפט, הרי שאין לומר כי התקיימה הקראה כדין. מה גם שהחובה להקריא את כתב האישום ולוודא את הבנת הנאשם מוטלת בראש ובראשונה על בית המשפט עצמו ולא על הסנגור כפי שציינה זאת הנשיאה ביניש בעניין גיאורגדזה. נדמה כי הערכאות הקודמות לפניהן בא תיק זה התמקדו בשאלה האם הוגשמה תכליתן של הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. בכך לא נפלה שגגה תחת ידיהן, אולם השאלה האם הוגשמה תכלית ההקראה היא שאלת נפרדת אשר נמצאת במישור שונה ואחר מהשאלה האם התבצעה הקראה כדין. בשלב ראשון בית המשפט מצווה לבחון האם התקיים האמור בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי אם לאו. רק בשלב שני ניתן יהיה לעבור ולבחון את השאלה האם הוגשמה תכלית סעיף 143 הנ"ל הגם שלא ייושמו כל דרישותיו ככתבן וכלשונן, שכן שאלת הגשמת התכלית הינה אחד השיקולים המשפיעים על התשובה לשאלה האם ניתן לרפא את הפגם בדיעבד בעניינו של הנאשם הקונקרטי, סוגיה אשר עומדת בפני עצמה ובמישור אחר מהשאלה האם בוצעה הקראה כדין אם לאו.

במקרה דנן לא קויימו ההוראות הקבועות בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי ומשכך לא ניתן לומר כי משפטו של העורר החל כדין.

14. פגם זה אינו פשוט כלל ועיקר. כפי שעמדה על כך הנשיא ביניש בעניין גיאורגדזה "כבר חזרנו ואמרנו לא אחת, כי בנושא חירותו של חשוד או נאשם בעבירה יש להקפיד על הוראות החוק כלשונן וכתכליתן" [שם, סעיף 3; ראו גם: החלטתה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 7465/03 סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 12, 15 (2003)]. אף
השופט א' רובינשטיין עמד על כך בבש"פ 10936/08 אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2009) בהדגישו כי:

"אין צריך לומר, כי זכויות הנאשם אינן אך כתובות על ספר אלא יש לקיימן, וכי התביעה – וגם בתי המשפט – מצווים לעמוד בדרישות החוק בדווקנות, קלה כבחמורה. ברי כי בראש וראשונה מוטל על התביעה – וגם בעומס הקיים הדבר אינו צריך להיות בלתי אפשרי בעידן המחשב ובסימון פשוט למדי – לוודא כי דרישות החוק ישמרו; זאת – גם מקום שעסקינן בתיקים מורכבים ועתירי בקשות ומסמכים, ולא כל שכן בתיק מעין זה..." (שם, סעיף ט').

15. אשוב ואדגיש כי על השופט היושב בדין להקפיד הקפדה יתרה על זכויות חשודים ונאשמים. על בית המשפט למלא את חובותיו על פי דין ולהקפיד על קיומן באופן עצמאי מבלי להסתמך על סנגורים המבצעים מלאכתם נאמנה. על בית המשפט למלא אחר זכויותיהם של חשודים ונאשמים באופן מפורש ועל פי ההליכים המפורטים בדין מבלי לסטות מהם שכן זוהי מצוות המחוקק ומעבר לכך ערובה הכרחית להבטחת זכויות החשוד והנאשם. בהקשר זה כבר הדגישה השופטת פרוקצ'יה כי הגשמת תכליתו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי מצריכה כי בית המשפט ימלא בקפדנות אחר דרישות החוק ויקרא באוזני הנאשם את כתב האישום ויוודא כי הוא הבין את תוכנו (עניין שילון, בעמ' 874). למעלה מכך, לקיפוח זכויותיהם של חשודים ונאשמים, אף אם עסקינן בזכויות דיוניות, עשויה להיות השלכה בהמשך הדרך על תוצאת ההליך ועל הגינותו ובנסיבות מסויימות לגרום אף לעיוות הדין. עסקינן בזכויות חוקתיות מהמעלה הראשונה וככאלה יש להקפיד על קיומן ביתר שאת.

16. לצד הדברים שלעיל יש לזכור כי הסנגור משמש גם כ – Officer of The Court בנוסף לחובת הנאמנות שחב הוא למרשו. לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". נשאלת השאלה האם מוטלת על הסנגור החובה להסב את תשומת ליבו של בית המשפט כי נפלה שגגה תחת ידיו שכן כתב האישום לא הוקרא לפי הוראותיו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי? [ראו והשוו: לימור זר-גוטמן "חובת עורך-הדין לא להטעות את בית המשפט" עיוני משפט כד(2) 413 (2000), ובמיוחד בנושא "הטעיה על דרך המחדל" בעמ' 444-441]. אכן, חובתו של עורך הדין היא להקפיד כי זכויותיו הדיוניות של מרשו מוגשמות, זהו תפקידו. ואולם, יש לזכור כי "פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" (דבריו של הנשיא מ' זמורה בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א 5, 18 (1948)].

17. אכן נפל פגם בהליך בעניינו של העורר שכן בית המשפט לא מילא באופן דווקני אחר הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. ואולם, נשאלת השאלה האם השלכות הפגם הן שחרורו של העורר ממעצר? כפי שיובהר להלן, לטעמי התשובה לשאלה זו שלילית.

התכלית בבסיס סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי

18. בעניין גיאורגדזה ובהמשך לפסיקתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין שילון, קבעה הנשיאה ביניש כי "הפרשנות הראויה למושג "תחילת משפט" הינה פרשנות תכליתית-מהותית, ולא טכנית-דווקנית. הסעיף נועד להבטיח, כי הנאשם יבין את תוכן ההליך המתנהל נגדו, כך שהבנה זו תהווה ערובה לזכותו להתגונן וליכולתו להיערך כראוי למשפטו (שם, בסעיף 3; כן ראו האסמכתאות המאוזכרות שם). כך, נקבע כי את המושג "תחילת המשפט" אין לפרש באופן טכני דווקני העלול להחטיא את מטרת ההליך ולהביא לתוצאות דרקוניות העומדות בסתירה למגמות הסדר הדיוני (עניין שילון, עמ' 873). לפיכך, במקום שבו לא בוצעה הקראה פורמלית, יש לבחון האם הובטחה תכלית זו באמצעים אחרים (עניין גיאורגדזה, שם). התכלית העומדת בבסיס סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח כי לא ישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו (עניין שילון, עמ' 874; כן ראו החלטתו של השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 90637/03 מסרוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 157, 161 (2003) (להלן: עניין מסרוואה)].

19. כך נפסק כי, אף שחשוב להקפיד על דרישות הליך ההקראה של כתב האישום הרי שאם נפל פגם טכני בלבד שאינו יורד למהות העניין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם הרי שאין בכך כדי לפסול את ההליך מעיקרו (ראו: עניין מסרוואה, בעמ' 161-160). בהתמלא תכלית הוראות אלה גם אם לא בפרוצדורה המדויקת המותווית בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהתקיימה דרישת "תחילת המשפט" ויש לקבוע כי רוחן של הוראות החוק וזכויות הנאשם להליך הוגן הובטחו (עניין שילון, בעמוד 874).

20. במקרה דנן מסכים אני למסקנתן של הערכאות דלמטה אשר גרסו כי התכלית העומדת בבסיס שתי הוראות החוק הנ"ל התקיימה בנסיבות העניין. ברוח זה מקובלת עליי טענתה של המשיבה כי אם הסנגור והעורר לא היו מבינים את מהות האישומים כנגדם הרי שלא היו מבקשים לדחות את המועד למתן מענה לכתב האישום אלא היו מעלים תחילה טענה כי מהות האישומים כלל אינה ברורה להם. דבריה של השופטת טאובר שישבה לדין ביום 13.10.2010 מדברים בעד עצמם ומצביעים על כך כי העורר וסנגורו הבינו היטב כי עסקינן בישיבת תחילת המשפט ואת מהות האישומים התלויים ועומדים כנגד העורר.

21. ברם, משמצאתי כי לא בוצעה עד היום הקראה במובנה החוקי לפי סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהפגם
שנפל בהליך בעניינו של העורר לא תוקן. מעולם לא בוצעה הקראה פורמאלית ומשכך העורר שוהה אף עתה במעצר בלתי חוקי. מה משמעות הפגם שנפל בהליך? האם ניתן לתקנו בדיעבד? כיצד יש לתקנו? לכך יוקדש הדיון שלהלן.

השלכות הפגם, תיקונו ושאלת הארכת המעצר

22. כפי שקבעה הנשיאה ביניש בעניין גיאורגדזה ניתן לעיתים לרפא את הפגם שבאי תחילת המשפט כדין גם בדיעבד, באמצעות חידוש ההליך וקיום הקראה בהקדם האפשרי. ברוב המקרים יש בפתרון זה כדי להבטיח את זכויותיו של הנאשם אף שנעשה הוא בדיעבד (שם, סעיף 3). ברם, כפי שהדגישה הנשיאה ביניש בעניין גיאורגדזה אין בחידוש ההליך ובקיום הקראה כדין בדיעבד כדי לרפא את הפגם בכל מקרה שבו נעצר אדם לתקופה העולה על שלושים ימים טרם תחילת משפטו. לא תמיד די יהיה בהקראה מאוחרת של כתב האישום כדי להכשיר למפרע את מעצרו של הנאשם (שם). אימתי ניתן לרפא את הפגם בדיעבד?

23. בעניין גיאורגדזה הדגישה הנשיאה ביניש כי המשך מעצרו של נאשם ששהה במעצר בלתי חוקי מחייבת הכרעה בדבר עוצמת הפגם והמידה בה נפגעו זכויותיו של הנאשם (שם, סעיף 3; עניין מסרוואה, בעמ' 161-160). דהיינו, השאלה היא בעיקרה האם קיפוח זכותו של נאשם להקראת כתב אישום כדין גרמה לו לעיוות הדין (ראו למשל: עניין שילון, בעמ' 874; עניין אמארה, סעיף 6). בבחינת שיקול זה רלבנטית השאלה האם נסיבות המקרה מלמדות כי הוגשמה באופן מהותי תכלית הוראות החוק הגם שאלה לא ייושמו באופן דווקני. כן הודגש בפסיקה כי שהייתו של נאשם במעצר לא חוקי מהווה רק נתון אחד שיש להביאו בגדר יתר השיקולים הנוגדים הצריכים לעניין (שם). זאת ועוד, בבש"פ 1552/04 אבו עסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2004) קבע השופט מ' חשין (כתוארו אז):

"יש לאזן בין האינטרסים המושכים לצדדים ולהחליט על פי האינטרס הנעלה. חייבים אנו אמנם להיות חרדים לחירותו של האדם, אך בה-בעת אין לשכוח גם את זכויות היסוד של קורבנות העבירה בפועל ובכוח".

השופט חשין הדגיש את שיקול המסוכנות העולה מן הנאשם כבעל חשיבות ממשית (שם). בבש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.12.2000) הדגיש השופט א' רבלין (כתוארו אז) כי "העובדה שנפל פגם בהליכים שנתקיימו בבית המשפט, בעטיה של התרשלות התביעה, אינו מהווה שיקול מכריע ויחיד בשאלה אם יש מקום להיעתר לבקשה להורות מחדש על מעצר. בית המשפט אינו רשאי להתעלם מן השיקולים האחרים העומדים ביסוד הבקשה אך ורק בשל מורת הרוח נוכח מחדלי התביעה" (שם, סעיף 4). כמו כן הודגש בפסיקה כי יש לבחון את משכו של המעצר הבלתי חוקי. כך, בבש"פ 10506/07 מטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.2007) הדגיש השופט א' רובינשטיין כי "איני מקל ראש גם במעצר לא חוקי של שעה אחת, אך כמובן יש משמעות גם לאורך המעצר הנמשך, שהיה יום אחד" [ראו גם: החלטתו של השופט י' טירקל בבש"פ 9888/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 24.11.2002)].

24. מסכים אני למדיניות השיפוטית העולה מהפסיקה לפיה השאלה אם הפגם ניתן לריפוי היא שאלה שיש להכריע בה בכל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. לא בכל מקרה ניתן לרפא את הפגם בדיעבד. כדי לרפא את הפגם יש בדרך כלל לפעול לאלתר לחידוש ההליך ולקיום הקראה כדין לפי מצוותה של הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. ברם, סבורני כי יהיו מקרים שבנסיבותיהם המיוחדות יתאפשר ריפוי הפגם גם בחלוף תקופה מסוימת אף אם לא נעשה לאלתר, שכן כאמור הקושי שבמעצר לא חוקי הינו רב אך אינו חזות הכל. יוצא אפוא כי השיקולים המכריעים ביניהם יש לאזן על מנת להכריע בדבר הארכת מעצרו של הנאשם הם בעיקר: מידת הפגיעה בזכויות הנאשם והאם נגרם לו עיוות דין; תקופת הזמן בה שהה במעצר בלתי חוקי; ומסוכנותו, ולעניין זה רשאי להסתייע בית המשפט בהמלצות שירות המבחן. ראוי להבהיר כי שאלת המעצר לאחר 30 ימים טרם נפתח משפטו של הנאשם עשויה להתעורר בפני המותב היושב לדין בתיק העיקרי ואז מתעורר הקושי בחשיפת המותב לממצאי תסקיר שירות המבחן ולנתונים המצביעים על "אופיו" ועברו הפלילי של הנאשם ואז ראוי כי שאלת המשך מעצרו של הנאשם תיבחן על ידי מותב אחר. אני סבור כי בשאלת הארכת מעצרו של הנאשם יש להביא בחשבון גם שיקולים נוספים כגון: האם מדובר בהתרשלות גרידא מצד המאשימה; האם הותרתו של הנאשם במעצר תעלה כדי "התנהגות שערורייתית" לאור התנהלות המאשימה; מידת תום הלב של הנאשם והיקף תרומתו להיווצרות הפגם, דהיינו האם הכשיר הנאשם במו ידיו את הנסיבות להתגבשות הפגם. יובהר, כי לטעמי אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים וכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו.

מן הכלל אל הפרט

25. בנסיבות העניין אני סבור כי האיזון בין האינטרסים המתנגשים מצביע על כך שיתן לתקן את הפגם אף בדיעבד וכן כי יש להורות על הארכת מעצרו של העורר על אף ששהה במעצר לא חוקי.

26. לעורר לא נגרם עיוות דין מכל סוג שהוא. כל שנטען על ידי עו"ד חוגי הוא כי הופרה חובה סטטוטורית על ידי בית המשפט אך לא נטען על ידו כי הפרת החובה מנעה ממנו ליתן מענה לכתב האישום או כי נמנעה יכולתו האפקטיבית של מרשו להתגונן מפני האישומים התלויים ועומדים כנגדו. ההיפך הוא הנכון, אם אכן היעדר הקראה כדין מנעה מעו"ד חוגי לנהל את הגנת מרשו הרי שמצופה היה ממנו כי יציין זאת מפורשות בסמיכות לבקשתו לדחות את המועד למתן מענה לכתב האישום, אך עו"ד חוגי לא עשה כן. נדמה כי בקשתו זו של עו"ד חוגי לדחות את מועד המענה לכתב האישום לא נבעה מחוסר הבנה של מהות האישומים כי אם מסיבות אחרות – אם בשל הצורך להתייצב לדיוניהם של
לקוחותיו האחרים ואם בשל סיבות אחרות כפי שהשופטת טאובר עמדה על כך בהחלטתה מיום 24.10.2010. מעבר לכך, איני חושב שנפגעה זכות מהותית של העורר היורדת לשורש ההליך שכן לפי ממצאיה העובדתיים של השופטת טאובר בהחלטתה מיום 24.10.2010 עו"ד חוגי ומרשו הבינו גם הבינו מה טיב ומהות האישומים העומדים כנגד העורר.

27. זאת ועוד, אי הקראת כתב האישום בנסיבות המקרה לא נבעה כלל מהתרשלותה של המאשימה או של בית המשפט. ההפך הוא הנכון. המאשימה יזמה הקראה פורמלית של כתב האישום. ואולם, משהעלתה בקשתה זו לפתע פנה עו"ד חוגי לבית המשפט וביקש לדחות את מועד המענה לכתב האישום. לפיכך, אני סבור כי עו"ד חוגי תרם תרומה ממשית למחדל שאירע. היה על עו"ד חוגי להמתין בסבלנות הראויה לביצוע הקראת כתב האישום ורק לאחר מכן להעלות בקשתו לדחיית המענה לכתב האישום.

28. ודוק, מבלי לקבוע מסמרות בדבר נדמה כי מסוכנותו של העורר רבה. עו"ד חוגי לא הכחיש את טענתה של המשיבה כי שירות המבחן התרשם ממרשו באופן שלילי. כמו כן עו"ד חוגי לא הכחיש את עברו התעבורתי הכבד של מרשו כפי שטענה המשיבה וכפי שצויין בבקשתה למעצר עד תום ההליכים – 60 הרשעות מאז החל העורר לנהוג בשנת 1998. מעבר לכך, העורר נתפס כאשר הוא מבצע את העבירות דנן בשעה שהיה פסול מלנהוג וכאשר לחובתו תלוי ועומד מעצר מותנה בר הפעלה של תשעה חודשים בגין עבירות דומות. לכן טענה המשיבה כי לא ניתן לתת בעורר אמון היות שהוא מזלזל בהחלטות שיפוטיות. כמו כן עולה כי לעורר עבר פלילי בתחום עבירות הסמים והאלימות. מכל הטעמים שלעיל אני סבור כי לכאורה יש טעם רב בטענתה של המשיבה כי העורר מסוכן למשתמשים בדרך. ואולם, אין בדבריי אלה משום הבעת עמדה נחרצת באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר אם ימצא זאת לנכון בית המשפט שידון בסוגיה.

29. זאת ועוד, אין לשכוח כי טענת אי החוקיות של העורר הועלתה בחלוף היום ה- 31 לאחר הגשת כתב האישום. דהיינו העורר שהה במעצר בלתי חוקי במשך יום אחד ועל אף שאין להקל בפגיעה בחירותו של נאשם אף לפרק זמן קצר, הרי שנתון זה אינו משפר את מאזן השיקולים בעניינו של העורר.

30. לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים אני סבור כי ריפוי הפגם אפשרי בדיעבד בנסיבותיו של המקרה דנן מהנימוקים המפורטים לעיל. הנני מורה למשיבה להגיש לאלתר בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך לקביעת מועד דחוף בו תתבצע הקראת כתב האישום כדין. העורר יוותר במעצר עד להחלטה אחרת של בית המשפט המוסמך.

31. אשר על כן, הערר נדחה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הגשת כתב אישום

  2. אי הקראת כתב אישום

  3. אין להשיב על האשמה

  4. התיישנות כתב אישום

  5. טענת פגם בכתב האישום

  6. אין מקום להשיב לאשמה

  7. היתר בניה כתב אישום

  8. מועד להגשת כתב אישום

  9. איחור בהגשת כתב אישום

  10. העברת התיק לפרקליטות

  11. ביטול כתב אישום פלילי

  12. ביטול כתב אישום בהסכמה

  13. ביטול כתב אישום תעבורה

  14. בקשה למחיקת כתב אישום

  15. זכות עיון בכתבי אישום

  16. ביטול כתב אישום התיישנות

  17. ביטול כתב אישום עקב סחבת

  18. התיישנות הגשת כתב אישום

  19. ביטול כתב אישום טרם הקראה

  20. ביטול כתב אישום מסירה כדין

  21. ביטול כתב אישום לאחר הקראה

  22. איחוד הדיון בשני כתבי אישום

  23. אי הארכת חוזה בגלל כתב אישום

  24. אין להשיב לאשמה בהליך אזרחי

  25. ביטול כתב אישום חריגות בניה

  26. ביטול כתב אישום אכיפה בררנית

  27. ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק

  28. ביטול כתב אישום טענות סותרות

  29. הגנה מן הצדק ביטול כתב אישום

  30. ביטול כתב אישום מחמת התיישנות

  31. התיישנות לאחר הגשת כתב אישום

  32. אינטרס ציבורי בהגשת כתב אישום

  33. איחוד אישומים - הפרדת אישומים

  34. טענות מקדמיות הקראת כתב אישום

  35. ביטול כתב אישום בשל אכיפה בררנית

  36. אי הוכחת נסיבות העבירה בכתב האישום

  37. ביטול כתב אישום אי קיום חובת היידוע

  38. דחיית בקשה לביטול כתב אישום מן הצדק

  39. הכשרת בניה בדיעבד, בניה שלגביה הוחלט על הגשת כתב אישום

  40. היתרי בנייה התקבלו עוד בטרם הוגש כתב האישום ביחס לעבודות הבניה

  41. כתב האישום על הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה

  42. בקשה מקדמית למחוק את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית

  43. כתב אישום על שימוש בשלוש יחידות נפרדות למגורים במקום, שבו הותר שימוש ביחידה אחת

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון