ביטול צוואה בעל פה

רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר: מצווה לקיים דברי המת"
(גיטין יד ע"ב)

1. מונחות בפני שלוש בקשות לקיום צוואות שונות של ש' ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר ביום ... במדינת ניו-יורק שבארה"ב. המנוח נפטר ערירי, והותיר אחריו נכסים בארץ ובחו"ל.
הצוואות הן כדלהלן:
הצוואה הראשונה, צוואה בעדים מיום 27.4.98 (להלן: צוואת 1998), המתייחסת לרכושו של המנוח בישראל, הכוללת את ההוראות הבאות:
א. את מחצית זכויותיו שבדירה ברחוב ... בירושלים, נותן המנוח לגיסתו הגב' ר'.
ב. את חלקו במבנים 2 ו-4 ברחוב ... בירושלים, נותן ל - Congregation Young Israel of Jamaica Estate"” בארה"ב, לצורך הקמת מקווה לזכר סבתו.
ג. בנוסף ציווה המנוח שעד למכירת המבנים ברחוב ..., יועברו כספי ההכנסות מהמבנים לבן דודו, מר א'.
הצוואה השניה, צוואה בעדים מיום 5.11.02 (להלן: צוואת 2002), המתייחסת לכלל נכסיו של המנוח בכל מקום שהוא, ואשר על פי ניסוחה מבטלת כל צוואה קודמת. צוואה זו כוללת סעיף שיורי בה קובע המנוח כי יתרת עזבונו תועבר לשלושה מוסדות צדקה שונים. בנוסף ממנה המנוח בצוואה זו את מר ד' להיות מנהל עזבונו.
הצוואה השלישית, אשר נטען שעשה המנוח כצוואה בעל פה בשנת 2003, מספר שבועות לפני שהלך לעולמו, בפני שני עדים: ד.ב. ו – ב.א. המנוח הצהיר בפני עדים אלה כי יש לו שתי צוואות: אחת לגבי נכסיו בישראל ואחת לגבי נכסיו בארה"ב. כמו כן הצהיר כי בצוואה המתייחסת לנכסיו בישראל הוא מוריש את מחצית מהדירה שבבעלותו ברחוב ... לגיסתו ר'.

השתלשלות העניינים:
2. א. לאחר פטירתו של המנוח ביום ..., קיים בית המשפט שבמדינת ניו יורק את צוואת 2002, על פיה מונה מר ד' כמנהל עזבונו של המנוח בחו"ל.
ב. בהמשך, הגיש מר א' בישראל בקשה לקיום צוואת 1998.
ג. בתגובה, הגיש ד' בקשה לקיום צוואת 2002 גם בישראל, ובמקביל הגיש התנגדות לבקשת מר א' לקיום בישראל של צוואת 1998, בטענה שצוואת 2002 מבטלת את כל הצוואות הקודמות לה.
מנגד, הגיש מר א' התנגדות לקיום צוואת 2002, בטענה כי צוואת 2002 מתייחסת לנכסי המנוח בחו"ל בלבד, ועל כן היא אינה מבטלת את צוואת 1998, המתייחסת לנכסי המנוח בישראל.
ד. במקביל, הגישה הגב' ר' (להלן: המבקשת) בקשה לקיים את הדברים שאמר המנוח בפני עדים ביום 20.3.03 כצוואה בעל פה, בהם יש למצוא תמיכה לטענתו של א', לפיה, השאיר המנוח שתי צוואות במותו, אחת המתייחסת לנכסיו בישראל, והשנייה המתייחסת לנכסיו בחו"ל.
מר ד' הגיש התנגדות לקיום הצוואה בעל פה, בטענה כי אין מדובר בצוואה, אלא בהצהרה גרידא. כמו כן טוען המתנגד, כי אם מדובר בכוונה ל"צוות", נפלו בצוואה פגמים רבים אשר בלתי ניתנים לריפוי.

הדין החל:
3. כאמור, המנוח נפטר במדינת ניו-יורק שבארה"ב ביום ... סעיף 137 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק), קובע כי: "על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו". סעיף 135 לחוק מגדיר את "מושבו" של אדם כ"מקום בו נמצא מרכז חייו". במקרה שלפנינו היה המנוח אזרח ארה"ב ותושב ניו-יורק, ולפיכך על ירושתו יחול ללא ספק דין מדינת ניו-יורק.

4 הדין בניו-יורק קובע כי במקרה של מצווה אשר במותו היה תושב אותה מדינה, תקבע מדינת ניו יורק את הכשרות הפורמלית, המהותית, כשרות התוצאה, הפרשנות, הביטול ו/או שינוי דיספוזיציה של מקרקעין, על פי צוואה, או החלוקה על פי דין כשאין צוואה, על פי חוקי מדינת מקום הימצאם של המקרקעין. בכל הנוגע לנכסי מיטלטלין, הדין שיחול יהא דין מקום מושבו של המנוח בעת פטירתו. (ראה (2)(1)(b)5.1 -3 EPTL, כאמור בסעיפים: 12, 14 לחוות דעתו של עו"ד קליינהויז מיום 16.11.04 שהוגשה מטעם המבקשת).
דהיינו, במקרה דנן יש לבחון את תוקף ופרשנות הצוואות בכל הנוגע לנכסי המקרקעין שהותיר המנוח בישראל - על פי הדין בישראל. בכל הנוגע לנכסי המיטלטלין שהותיר המנוח בישראל – יש לפנות להוראות הדין הזר של ניו-יורק.

5 במקרה שלפנינו הותיר המנוח נכסי מקרקעין ומיטלטלין בישראל כדלקמן: מחצית הזכויות בדירה ..., 1/36 מהזכויות בשני בניינים ברחוב ..., זכויות בנכס ...וכספים בחשבונות בנק בישראל. שני הנכסים הראשונים מוזכרים בצוואתו של המנוח משנת 1998 ואילו יתר הנכסים אינם מופיעים באופן ספציפי באף אחת מהצוואות.
נכסי המקרקעין של המנוח בישראל:

6. להלן אבחן בראשית את טענות הצדדים ביחס לתוקפן של הצוואות הנ"ל מהמאוחרת למוקדמת ביחס למקרקעין בארץ, על פי הדין בישראל:
הצוואה בעל-פה משנת 2003:

טענות מקדמיות שמעלה המבקשת לדחיית ההתנגדות לצוואה בעל פה:
7. ראשית טוענת המבקשת כי יש לדחות על הסף את ההתנגדות לקיום הצוואה בעל פה, הואיל והמתנגד לא הגישה במועד שנקבע על ידי הרשם לענייני ירושה, אלא כעבור 14 חודשים ממועד זה.

8. שנית, טוענת המבקשת כי יש לדחות את ההתנגדות הואיל והתצהיר שצורף לה נערך על דרך ההפניה להתנגדות ואינו עומד בדרישת התקנות.

9 סעיף 67 לחוק קובע את הפרוצדורה להגשת התנגדויות, כדלקמן:
הוגשה בקשה לצו-ירושה או לצו-קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו.
(ההדגשות אינן במקור- ב.ג.)
ש. שילה בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, כרך שלישי (מהדורה ראשונה 2002- תשס"ב) מפנה לסתירה הקיימת לכאורה בסיפא לסעיף הנ"ל באשר למועד הגשת ההתנגדויות: בתחילה נאמר כי אדם רשאי להגיש התנגדות "תוך הזמן שנקבע", היינו, לכאורה, אפילו אם צו הירושה טרם ניתן. יחד עם זאת ממשיך הסעיף וקובע: "כל עוד לא ניתן הצו". בעניין זה סבור המחבר כי "יש לפרש את הסעיף כך שניתן להגיש את ההתנגדות כל עוד לא ניתן הצו כפי שהדבר עולה בבירור מלשון ההצעות שקדמו לחוק" (שם, עמ' 38).
אף אני סבור כי יש לקבל פירוש זה, המתיישב עם הצעות החוק הקודמות, לפיו אין לנהוג בצורה פורמאלית מידי כל עוד לא ניתן צו הקיום; כל עוד לא קוימה הצוואה, הגשת התנגדות לא תפגע יתר על המידה במבקשי קיומה בהתחשב בזכותו של המתנגד ליומו בבית המשפט. לפיכך אין בטענה זו של המבקשת כדי לדחות את ההתנגדות לצוואה.

10. באשר לטענתה השנייה של המבקשת, תקנה 258ח(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר חלה בהליכים בבית משפט לענייני משפחה, קובעת כדלהלן:
אימות כתב טענות בתצהיר (תיקון: תשנ"ה)
(א) לכתב תביעה, לכתב הגנה, לכתב תשובה לתביעה שכנגד, להודעה לצד שלישי ולכתב הגנה לה, יצורף תצהיר של בעל הדין שבו יאמת את העובדות שבכתב הטענות אשר ידועות לו מידיעתו האישית; תקנה 521 לא תחול על תצהיר זה.

11. משמעותה של הפטור מדרישות תקנה 521 היא כי בתביעה המוגשת בבית המשפט לענייני משפחה ניתן לצרף תצהיר על דרך ההפניה, ואין צורך לפרט בתצהיר גופו את העובדות הנטענות. מכל מקום, בענייננו הגיש המתנגד בהמשך תצהיר עדות ראשית הכתוב בגוף ראשון.

12. לאור האמור אף טענה זו נדחית.

13. משחלפנו על המשוכות המקדמיות המפורטות לעיל, להלן נידרש לטענות לגופן:

טענות לגופו של עניין
14. לטענת המתנגד, אין להתיר את קיומה של הצוואה בעל-פה, וזאת מהסיבות הבאות:
א. הצוואה בעל-פה הוגשה לקיום בשלב מאוד מאוחר, וזאת רק לצורך ההליכים שכבר הוגשו בבית משפט זה עוד לפני כן בנוגע לבקשות לקיום הצוואות משנת 1998 ו - 2002.
ב. לא הוכח באופן אובייקטיבי או סובייקטיבי כי בעת אמירת הדברים סבר המנוח כי הוא צופה את פני המוות, ועל כן לא קוים אחד המרכיבים המרכזיים של צוואת שכיב מרע לפי הוראות סעיף 23(א) לחוק. המבקשת לא הציגה בפני בית המשפט ראיות כלשהן לגבי מצבו הבריאותי של המנוח, ויש לזקוף זאת לחובתה. חיזוק לכך שאין מדובר בצוואת שכיב מרע ניתן למצוא בעובדה שהפגישה בין העדים לבין המנוח התקיימה במשרדו ולא בביתו. לטענת המתנגד, הדרישה כי צוואה בעל פה תקוים רק כשהמצווה הינו שכיב מרע היא דרישה יסודית וחיונית לקיומה של הצוואה; פגם זה הינו פגם מכריע נגד הכרה כלשהי בהצהרת המנוח כצוואת שכיב מרע, ולא ניתן להתגבר על חסרונה באמצעות סעיף 25(א) לחוק הירושה.
ג. זיכרון הדברים לא נרשם בסמוך לאחר שמיעת הצהרת המנוח כמתחייב על פי סעיף 23(ב) לחוק, והתיעוד היחיד הקיים נערך רק כשנה וחצי לאחר פטירת המנוח, ורק לצורך ההליכים שהוגשו בבית משפט זה עוד לפני כן. לטענת המתנגד, אף פגם זה הוא פגם מכריע, ולא ניתן לרפאותו מכוח 25 לחוק.
ד. אין בהצהרה שהוגשה לכאורה מפיו של המנוח שום הוראות מהסוג המאפיין מסמך צוואה במובנה המשפטי; אין הוראות לחלוקת נכסים כלשהם בין יורשים או הוראות אופרטיביות אחרות באשר לעיזבונו, אלא אך ורק הצהרה באשר לצוואות קודמות שערך. בעת אמירת הדברים, המנוח לא נקט בכל לשון של ציווי, ולכל היותר מדובר בהצהרת כוונות שבה, כאמור, מתייחס המנוח לצוואותיו הקודמות. חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותם של העדים עצמם, אשר מודים שלא ראו חשיבות בדברים שכביכול אמר להם המנוח, והראיה, שהמנוח לא ביקש מהם לרשום את הדברים או למסרם למאן דהוא.

15 לטענת המבקשת הצוואה שהוגשה אכן מהווה צוואה בעל-פה ומקיימת את דרישות סעיף 23 לחוק, שכן:
א. הצוואה נאמרה בפני שני עדים במשרדו של המנוח, כשבועיים לפני פטירתו, כאשר אין ספק כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות. המנוח סבל ממחלה סופנית, לוקמיה, ומשהחלה התדרדרות במצבו ידע המנוח כי ימיו קצרים. מכל מקום, לטענת המבקשת כולל המונח "שכיב מרע" לא רק מי שרואה עצמו מול המוות, אלא גם מי שמצוי במחלה סופנית.
ב. זיכרון הדברים נחתם על ידי העדים ב – 24.11.04, לאחר שהודפס קודם לכן, לבקשת ב"כ המבקשת. מיום אמירת הצוואה ועד רישום זיכרון הדברים אמנם עברה כשנה וחצי, ברם העיכוב אינו אלא תוצאה מכך שהעדים הם תושבי חוץ, ולא ידעו כי עליהם להפקיד את זיכרון הדברים בבית משפט בישראל; ובמיוחד, לאור העובדה שהם ידעו כי המנוח ערך שתי צוואות, אם כי לא ראו אותן, ולא עלה בדעתם שאחרי מותו, מישהו יתנגד לצוואות אלה. לטענתה, מיד כשנודע לעדים כי הוגשה התנגדות לקיום צוואת 1998, מצאו העדים לנכון להודיע ביולי 2004 על דבר צוואתו בעל-פה של המנוח. המבקשת טוענת כי בסמכותו של בית המשפט לתקן את הפגם שנפל בצוואה עקב עריכת זיכרון הדברים באיחור מכוח סעיף 25 לחוק, בהתבסס על אמינות העדים והואיל וניכר כי העדים זכרו במדויק את הדברים שאמר המנוח.
ג. למרות שבזיכרון הדברים לא מוזכר תאריך הצהרת המנוח בפניהם, העדים העידו בתצהיריהם כי פגישתם עם המנוח נערכה ב – 20/3/03 או בסמוך לכך. מכל מקום, העדרו של תאריך הוא פגם שניתן לתקנו.
ד. העדים אינם נהנים מאף אחת מצוואותיו של המנוח ולא הייתה להם כל מעורבות או השפעה בעריכת הצוואה. אומנם קיימת אפשרות שאשתו של העד ד.ב. תירש בעתיד מעיזבונה של ר' הנהנית על פי הצוואה משנת 1998, והצוואה בעל-פה המאשררת צוואה זו, ברם אין בכך עילה לפסלות הצוואה לפי סעיף 35 לחוק.
ה. המנוח התכוון באמירתו בעל פה לערוך צוואה. המנוח ביקש להיפגש עם העדים במשרדו, ואמר את דבריו כפי שנרשמו בזיכרון הדברים, בהם הורה מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו. המנוח הביע את דבריו מתוך רצון עצמאי ומגובש ליתן תוקף לשתי צוואותיו הקודמות גם יחד, כך ששתיהן תחשבנה לתקפות. המנוח השתמש בלשון הווה ברורה ונחרצת ודבריו נאמרו כצוואה שיש לקיימה.

המסגרת הנורמטיבית
16 סעיף 23 לחוק הירושה קובע את הדרישות לקיומה של צוואה בעל-פה:
צוואה בעל-פה
(א) שכיב-מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.

17. בסעיף 23 הנ"ל נקבעו חמש דרישות מצטברות למתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל-פה:
(1) יש להוכיח כי המצווה היה "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות";
(2) אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה;
(3) רישום זכרון דברים על-ידי העדים וחתימה עליו;
(4) הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט;
(5) על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ראה, ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6)913, 923-922, הנשיא (בתוארו דאז) ברק).
עוד נקבע בפסיקה דרישה נוספת, שאינה כלולה במפורש בסעיף זה אך אין חולק באשר לחשיבותה: "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהייתה "גמירת דעת" לעריכת צוואה (ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 69). דרישת גמירות הדעת היא בעצם דרישת-על, אשר בלעדיה אין כלל מקום להמשך בדיקת יתר מרכיבי קיום הצוואה; ללא כוונה וגמירות דעת מצד המנוח לכך שבהצהרתו התכוון לערוך צוואה, הרי שאז אין כלל "צוואה" בפני בית המשפט ואין מה לקיים.


18 אם עברנו את משוכת גמירות הדעת, מקנה סעיף 25 לחוק לבית המשפט הסמכות להכשיר צוואה על אף פגם או חסר בצורתה, ובלבד שהתקיימו "מרכיבי היסוד" בה, אם אין לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. לעניין זה קובע סעיף 25(ב)(4) את "מרכיבי היסוד" בצוואה בעל-פה כאמור בסעיף 23, כדלקמן: "הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות."

19 פירושו של דבר, אם יקבע בית המשפט כי אכן הייתה גמירות דעת לעריכת צוואה, וגם התקיים "מרכיב היסוד" כהגדרתו הנ"ל (המצווה היה "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות"; ו- דברי הצוואה נאמרו בפני שני עדים המבינים שפת המצווה), כי אז – ברם, רק אז – ניתן לקיים צוואה על אף פגמיה אם משוכנע בית המשפט כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

מן הכלל אל הפרט
20 אילו עמדה בפני בית המשפט רק בעיית האיחור בהפקדת זכרון הדברים בבית המשפט, ניתן היה לשקול את קיום הצוואה על אף פגם זה. איחור של שנה וחצי בהפקדת זיכרון הדברים אמנם מהווה ללא ספק פגם בצורתה של הצוואה כפי שנקבע בסעיף 23 לחוק. יחד עם זאת, בע"א 8991/04 סובחי נ' ברגות הכשיר בית המשפט העליון צוואה בעל פה כשדברי העדים לה הועלו על הכתב לאחר כשנתיים, זאת לאחר שבית המשפט נוכח כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולאחר שנשתכנע לחלוטין מעדותם של שני העדים, ולא נותר בו ספק בדבר אמיתות דבריהם ואמיתות הצוואה.

21 ברם, בענייננו מתעוררות שאלות חמורות יותר היורדות לשורשה של הצוואה הנטענת.
האם התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה?

22. אחד העדים לצוואה, ב.א., העיד בחקירתו הנגדית אודות הפגישה שהתקיימה במשרדו של המנוח ביום 20.3.03 או בסמוך לכך, כדלקמן:
כשנכנסנו למשרד ישבנו מול ש' היה במצב רוח נמוך מאוד והוא פתח ואמר ודיבר איתנו קצת על המצב של החובות של ..., אחרי זה ביקש את ד.ב. ואמר לו שהוא מבקש לדבר עם ר' שהיא צריכה להכין שתי צוואות אחת בקשר לנכסיה בניו יורק והשני עבור נכסים שלה בישראל. לאחר מכן ש' עבר שתיקה ואמר אני רוצה שתראו שיש לי שתי צוואות, אחת לגבי נכסי בישראל ואחד לגבי נכסי בארצות הברית.
(פרוטוקול מיום 30.4.06, עמ' 21, שורות 3-9)
העד הנוסף, ד.ב., העיד אודות הפגישה, כדלקמן:
התחלנו קודם לדבר לראות אם עוד משהו נמכר מהסחורה של ...האמת היא שש' לא היה במצב הכי טוב. הוא תמיד היה שואל אותי מה שלום אשתי שהייתה חולת סרטן ובפעם זו הוא לא שאל אותי...הוא התחיל להגיד לי, הוא דאג מאוד לר', הוא אמר שהוא רוצה שאני אדע שכדאי שר' תעשה שני צוואות, האחת לגבי הנכסים שלה בארץ ואחת לגבי הנכסים בארה"ב כי הוא גם עשה אותו הדבר...אני לא זוכר משפט ומשפט איך התחיל, אבל פתאום הטון שלו השתנה קצת. הוא התחיל להתרגש קצת כשאמר לנו את הדברים.
(שם, עמ' 29, שורות, 13-27)

23. בהקשר זה ראוי לציין כי התרשמתי עמוקות מאמינותם של העדים ומאמיתותם של הדברים שציינו בחקירתם הנגדית. בהקשר זה אין ספק בעיני כי התקיימו שני מרכיבי היסוד הראשונים בצוואה בעל פה קרי: הדברים נאמרו על ידי המצווה עצמו ובפני שני עדים השומעים את לשונו. יחד עם זאת נשאלת השאלה האם נאמרו הדברים בעת שהיה המצווה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

24 כדי שאדם ייחשב כמי "שרואה עצמו אל מול פני המוות", חייבים להתמלא בו שני תנאים: האחד האובייקטיבי, לפיה, סכנת מוות ממשית אורבת לו, והשני הסובייקטיבי, תחושתו של המצווה כי הוא ניצב אל מול פני המוות (ע"א 120/84 גולדברג נ' אסיאו, פ"ד לט(4) 716; ע"א 516/73 אומר נ' קוגוט, פ"ד כט(1) 107).

25. המונח "שכיב מרע" אף הוא לא הוגדר בחוק. בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי, כה(1) 488, אימץ בית המשפט העליון את הגדרת הרמב"ם למושג שכיב מרע, כדלקמן:
"החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא הנופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע" (הלכות זכייה ומתנה, פרק ח', הלכות ב, ד, כד, כו)
באשר ליסודות הדרושים לקיום מצב של שכיב מרע, קיימת מחלוקת אם די במצב אובייקטיבי כאמור, או שמא דרוש גם מצב נפשי סובייקטיבי של המצווה. ניתן למצוא אימרות אגב בפסיקה (ראה לדוגמא דברי השופט אנגלרד בע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107) הגורסות כי על רקע גישתה של ההלכה היהודית, דרוש גם יסוד סובייקטיבי (לעניין זה ראה גם ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (כרך א), בעמ' 212-209).

26 מעיון בראיות המונחות לפני במקרה דנן, ספק אם הצליחה המבקשת להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת התקיימותו של מרכיב זה בצוואה. אין חולק כי המנוח סבל ממחלת הלוקמיה למעלה מחמש שנים, בהם ידע עליות ומורדות. על אף שמדובר במחלה סופנית, אורך החיים של הסובלים ממנה הינו בלתי ידוע. המבקשת לא הציגה בפני בית המשפט מסמכים רפואיים המעידים כי ההתדרדרות שחלה במצבו של המנוח הייתה בלתי הפיכה וכי בפגישה נשוא הבקשה, בשונה מפגישות קודמות, ראה המנוח את עצמו מול פני המוות. העדים העידו כי הפגישה נערכה במשרדו של המנוח ולא בביתו או בבית החולים, דבר התמוה בהתחשב בטענת המבקשת כי מצבו היה קשה ובלתי הפיך. אמנם טבעי שאדם המדבר על מה שייעשה לאחר מותו יביע התרגשות רבה, במיוחד אדם החולה במחלה כה קשה; ברם, העובדה שהמנוח השתתק לפני אמירת הדברים ואולי אף התרגש, אין בה די כדי להוכיח כי הוא ראה עצמו מול פני המוות.

27 בנוסף לבעיה האמורה, נראה לי בנסיבות המקרה כי יש לפסול את הצוואה בעל-פה הואיל וקיים ספק של ממש האם הייתה גמירות דעת מצד המנוח "לצוות" באותו מפגש, ואם המנוח והעדים ראו בדברים בשעת מעשה כ"צוואה בעל פה". מן המפורסמות הוא כי דיבורים בעלמא המתייחסים באופן כללי לרצונו של הנפטר לעניין מה ייעשה לאחר מותו, אינם מוכרים כצוואה בעל-פה (ראה ש. שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (כרך א), בעמ' 214). מדברי העדים נוצר הרושם כי הפגישה בה הצהיר המנוח את הצהרותיו בנוגע לצוואות, נגעה ברובה בנושאים אחרים, וכי רק בדרך אגב, לאחר שהמנוח שוחח עימם בדבר הצורך שהגב' ר’ תערוך שתי צוואות, מצא המנוח לציין כי גם לו שתי צוואות לגבי נכסיו בארץ ובחו"ל. בנוסף התרשמתי מדבריו של מר ד.ב. בעדותו כי המנוח התייחס אל הדברים כאל ציון עובדות בעלמא; המנוח לא ביקש מהעדים לרשום את דבריו, לא השתמש בלשון ציווי ולא הודיע להם כי זוהי צוואתו. לעניין זה אני מפנה לדברים אלה שהעיד מר ד.ב.:
ש. באותה פגישה דברתם על תוכניות עתידיות לגבי בן או פגישה הבאה שלכם.
ת. לא.
ש. ש' ביקש מימכם לרשום את הדברים שאמר לכם.
ת. לא. ולא כתבנו את זה בנוכחותו....
ש. נכון יהיה לומר שכש' אמר לך את הדברים האלה אתה לא ראית בהם חשיבות מיוחדת נכון.
ת. אני ראיתי בזה חשיבות מיוחדת.
ש. למה. הרי היו שתי צוואות.
ת. ידעתי שזה חיזוק למה שהוא עשה.
(שם, עמ' 30 שורות 4-18)

28. לאור דברים אלה מסופקני אם המנוח או העדים אכן סברו כי הצהרת המנוח עולה לכדי צוואה, אלא נראה כי דברים אלה נאמרו על מנת שקרוביו ידעו על קיומן של הצוואות שכבר ערך. אי לכך, הרי הצהרה על קיומן של צוואות קודמות אינה עצמה צוואה, ואין כאן כל גמירות דעת "לצוות". ללא גמירות דעת כנ"ל, אין אלא להסיק כי כלל אינה מונחת בפני בית המשפט צוואה בעל-פה, ועל כן אין גם מה לקיים כצוואה בעל-פה. אשר על כן, הבקשה לקיום צוואה בעל-פה, נדחית.

צוואת 2002
פגמים בצוואה

29. לטענת המבקש, מר ד', יש לקיים צוואת המנוח משנת 2002 הואיל וזו צוואתו האחרונה של המנוח, והמנוח החיל צוואה זו על כל רכושו באשר הוא, שעה שהוא מבטל כל צוואה קודמת.

30 המתנגדים טוענים כי נפלו שני פגמים עיקריים בצוואה: השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכתה. לטענתם, נסיבות עריכת צוואת 2002 מעוררות תמיהות ואפופות מסתורין. בשונה מצוואות קודמות, המנוח ערך את הצוואה בביתו בסיועו של מר ד’, ששימש כרואה החשבון האישי של המנוח, ללא סיוע של עו"ד. הצוואה נערכה בסמוך להתדרדרות שחלה במצבו של המנוח, ובמידה מסוימת נשאר המנוח בודד ותלוי במר ד’, אשר לדבריו היה בקשר הדוק עימו לבד בסופי שבוע. נסיבות אלה מצביעות לטענתם על קיומה של תלות בין המנוח למר ד’, ובמיוחד בחודשים האחרונים לפני פטירתו, עד כדי שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המנוח. ד' התחמק מליתן תשובה ברורה וודאית, היכן נחתמה הצוואה, והאם היה נוכח בעת חתימת העדים, דבר המטיל ספק באשר לנסיבות החתימה.
זאת ועוד; לטענת המתנגדים, מר ד’ היה מעורב בעריכת הצוואה, אולם בהיותו מודע לסיכון שזכאותו על פי הצוואה תשולל ממנו אם יחתום על הצוואה כעד, נמנע במתכוון מלחתום בעצמו על הצוואה. דא עקא, לצוואה משנת 2002 נוספו נהנים הקשורים למר ד’, ושלא אוזכרו בצוואה משנת 1995. כך, למשל, התווספה כנהנית על פי הצוואה ישיבת ..., שם עבדה בעבר אשתו של מר ד’ כמורה. כמו כן, חבריו של מר ד’ – .....– זוכים בשטיח אוריינטלי; ד’ ואשתו זוכים בשלושה שטיחים אוריינטלים וכן מונה ד’ כמנהל עזבון יחיד, בשונה מהצוואה בשנת 1995, בה מונה גם ב.א.. זאת ועוד, מר ד’ העיד כי התנגדותו לקיום צוואת 1998 ככל שתתקבל, תתרום הרבה להכנסה שלו הנגזרת משווי העיזבון, וזו תגדל בסך של 30,000$ לפחות.

31 לדברי מר ד’, הדפיס צוואה זו לבקשת המנוח, שרצה לחסוך בעלויות הכספיות, ובהתאם להוראותיו, על בסיס צוואה קודמת שערך המנוח באמצעות עו"ד בשנת 1995, בהוספת שינויים קלים בלבד. לטענתו, צוואת 2002 קוימה בבית המשפט בניו יורק ללא התנגדות מצד אף אחד מקרובי המשפחה. לפיכך, טענותיהם של הקרובים בהליך הנוכחי נגד כשרות הצוואה נראות כטענות המועלות בשפה רפה. כמו כן, לא הוכחה בהליך הנוכחי כל השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה, ולפיכך, אין כל עילה למניעת קיומה כמבוקש.

32 סעיף 35 לחוק הירושה קובע:
הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה –בטלה.
לעניין זה נקבע בפסיקה כי הדפסת הצוואה, על פי בקשת המנוח, היא פעולה מכאנית, שולית ובלתי נחשבת, ואין לראות בה לקיחת חלק בעריכת הצוואה (ע"א 196/85 רוזנפלד נ' סלנט, פ"ד לט (4) 550). זאת ועוד, הפסיקה לא ראתה בעובדת מינויו של אדם כמבצע הצוואה של המנוח, או כמנהל עזבונו, משום זכייה ישירה במובן של סעיף 35 לחוק, הואיל וה"זכיה" של מנהל עזבון, היינו, שכר הטרחה שיקבל לידיו במסגרת ביצוע הניהול, משולמת לו בתמורה לשירותים שיספק לעיזבון ולא כמתנה מן המצווה, ושכר זה וגובהו כפופים לביקורת בית המשפט, כמו כל פעולות מנהל העיזבון במילוי תפקידו (ע"א 576/78 לשצינסקי נ' סולוביציק, פ"ד לה(1) 686).


33. לאור האמור נראה כי בענייננו לא ניתן לפסול את הצוואה ו/או סעיפים ממנה בהתבסס על סעיף 35 לחוק הירושה.

34. כמו כן, טענת המתנגדים לפסלות הצוואה בגין השפעה בלתי הוגנת – דינה להידחות.
ראשית, יש לציין כי החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר כל השפעה או שכנוע מצד הנהנה. הפסול אינו בהשפעה עצמה; שכנוע או השפעה, כשנעשים בנימוס, ללא לחץ וללא איומים, הם טבעיים ולגיטימיים, ואין בהם כל פסול. חוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפוסל את הצוואה (ת"ע (חי) 639/90 סטינבוך נ' מזרחי, פ"מ נא (1) 407; ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פד"י נד(2) 337). גם אם ניתן להניח שמר ד’ ייעץ למנוח לכתוב צוואה שתכלול את ההוראות הכלולות בה, לא הוכח בכל צורה שהיא שמר ד’ השפיע, או אף ניסה להשפיע, על דעתו של המנוח בצורה לא הוגנת.
שנית, מלבד אמירות בעלמא המעלות את החשד להשפעה בלתי הוגנת, המתנגדים לא ביססו ולא הוכיחו את טענותיהם בנושא זה. הטענה כי מר ד’ היה רואה החשבון וידידו הטוב של המנוח, עם כל הכבוד, אין בה די כדי להרים את הנטל להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, נטל המוטל על כתפי המתנגדים.
במסגרת זו יש לציין כי המתנגדים לא הצליחו להוכיח בדרך כלשהי את קיומם של הסממנים המובהקים של השפעה בלתי הוגנת: לא הוכח כי מצבו הרפואי של המנוח שלל את רצונו החופשי ואת יכולתו להחליט בעצמו על תוכן צוואתו; גם לא הוכח כי המנוח בודד משאר העולם, כי אם היפוכו של דבר, העדים השונים העידו על הקשר הטוב שהיה למנוח עם ר’ וכן עם ב.א. וד.ב., אשר פעלו יחד לצורך מכירת העסק של אחיו של המנוח ובעלה של ר’.
כמו כן לא הוכחה בפני תלות מקיפה ויסודית של המנוח במר ד’, ששללה את רצונו החופשי והבלתי תלוי של המנוח (ראה, ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372).
לאור האמור, אני דוחה את טענת המתנגדים בכל הנוגע לפגמים כביכול שהתקיימו בצוואה משנת 2002, ומקבל את טענת המבקש כי הטענות הועלו בשפה רפה.

35 משקבעתי כי צוואת 2002 הינה כשרה, להלן אבחן את טענות הצדדים לגבי אופן פרשנותה והתייחסותה לצוואת 1998, שהוא לדעתי הנושא המכריע בתיק זה.
אומד דעתו של המצווה – פרשנות צוואת 2002

טענות הצדדים
36. לטענת המתנגדים, על אף שבפתיח לצוואת 2002 מצהיר המנוח כי הוא מבטל בצוואתו זו כל צוואה קודמת, אין בכך בהכרח כדי ללמד על כוונה לבטל את צוואת 1998. יותר סביר להסיק כי בעריכת הצוואה החדשה ב-2002, התכוון המנוח לבטל אך ורק את צוואתו הקודמת שהתייחסה לנכסיו בחו"ל, קרי, הצוואה משנת 1995 בלבד; בעוד שלא הייתה לו כל כוונה לבטל את צוואת 1998, המתייחסת לנכסיו בארץ. לטענתם, פתיח הצוואה מ – 2002 המורה כביכול על ביטול כל צוואה קודמת הינו טעות, או טעות סופר, ואת זאת ניתן ללמוד מאומד דעתו של המנוח, כפי שהובא לידי ביטוי בדבריו במשרדו לד.ב. וב.א., כשהצהיר בפניהם, לאחר עריכת צוואת 2002, כי השאיר שתי צוואות, אחת לחו"ל ואחת לישראל. התייחסותו המאוחרת לקיומה של צוואה המתייחסת לנכסיו בישראל, היינו צוואת 1998, בדבריו לעדים, למרות שבצוואת 2002 כלולה הוראה אשר על פניה ולפי ניסוחה מבטלת את צוואת 1998, מוכיחה שהמצווה הבין שצוואה זו עדיין שרירה וקיימת, ולא העלה על דעתו כלל כי ביטלה בעת עריכת צוואת 2002. לטענתם, המנוח נפל לכאורה למלכודת בעריכתה וכתיבתה של צוואת 2002, מאחר שערך את הצוואה ללא עורך דין, באמצעות העתקת ניסוחו של צוואת 1995 ככתבו וכלשונו לתוך צוואת 2002, וכך – ורק כך - מצא את דרכו הסעיף הסטנדרטי, המבטל כל הצוואות הקודמות, לתוך צוואת 2002. לטענתם, אלמלא השימוש שעשה ד’ בצוואה מ- 1995, לא היה נופל המנוח למלכודת זו, שכן אילו היה פונה לעורך דין, סביר להניח שהיה מפנה את תשומת לבו של המנוח למלוא המשמעות של ההצהרה שבפתיח. משכך, עולה כי המצווה ניסח את צוואתו מתוך "טעות", עקב אי-דיוק בניסוחו של הוראת הביטול של צוואות קודמות, ובסמכותו של בית המשפט לתקנה.

37 ראיה נוספת לכך שהמנוח התכוון לערוך שתי צוואות, אחת - ביחס לנכסיו בישראל, ואחת - ביחס לנכסיו בחו"ל, ניתן ללמוד מכך שהמנוח הפריד גם בחייו את נכסיו בחו"ל מנכסיו בישראל, ובדיווחו על הכנסותיו בארה"ב לא הצהיר אודות נכסיו בישראל.

38 לטענת המבקש, יש לדחות את טענת המתנגדים ופרשנותם לצוואה, המנותקת כליל מהוראותיה הברורות. לטענתו, בצוואת 2002 ביטל המנוח מפורשות את צוואתו משנת 1998, הן בפתיח הצוואה והן על ידי החלת הצוואה על נכסיו בכל מקום, ללא כל הבחנה בין נכסיו בחו"ל לבין נכסיו בארץ. זאת ועוד; בצוואת 1998 התייחס המנוח ספציפית לנכסים מסוימים אשר אמנם נמצאים בישראל, אבל צוואה זו אינה כוללת את כל רכושו של המנוח בישראל. למנוח נכס נוסף ב... וכן כספים בשווי של עשרות אלפי שקלים בחשבונות בנק בישראל, אשר לא בא זכרם בצוואת 1998. די בכך כדי לאיין את המסקנה שמנסים המתנגדים להסיק, וסביר לא פחות לקבוע כי המנוח כלל לא ניסה ליצור בצוואת 1998 צוואה נפרדת כוללת עבור נכסיו בישראל, אלא החליט נקודתית על הורשה מסוימת של חלק מרכושו בישראל; ולאחר פטירת אחיו, ..., החליט המנוח משיקוליו הוא לשנות את מכלול חלוקת עזבונו, כולל הנכסים בישראל המוזכרים בצוואת 1998, ולהחזיר את ההורשה כפי שקבע אותה בצוואת 1995; וכוונה זו מצאה את ביטויה בצוואת 2002.
בנוסף טוען מר ד’ כי מבחינת המנוח לא היה כל הגיון בפיצול ועריכת צוואות נפרדות לשתי המדינות. מר ד’ אינו מכחיש כי הרבה אזרחי ארה"ב המחזיקים בנכסים בישראל אכן כותבים צוואה נפרדת לנכסיהם בארץ, כדי שהעיזבון יוכל להסתיר את דבר קיומם וכך יחסכו יורשיו את מס העיזבון האמריקאי שאחרת היו חייבים לשלם על נכסים אלה (זאת מאחר ומס העיזבון בארה"ב חל על מכלול נכסיו של אזרח ארה"ב במותו, כולל נכסים הנמצאים בכל מקום שהוא, אף מחוץ לגבולות ארה"ב); ברם במקרה דנן לא הייתה כל סיבה שהמנוח יסתיר את נכסיו הישראליים מגורמי המס בארה"ב, כיון שבכל מקרה לא היה עיזבון המנוח חייב במס עיזבון כלשהו בארה"ב, בהתחשב בהנחלת העיזבון לצדקה המעניקה פטור ממס הנ"ל.
ביחס לטענת הטעות, טוען המבקש כי אומנם בית המשפט רואה ב"טעות" כדוקטרינה המצדיקה פרשנות מרחיבה אף מעבר לנוסחה הברורה של הצוואה, ברם אין להחיל את הדוקטרינה הזו לענייננו. קיימים שני סוגי טעות מוכרים בפרשנות צוואות, טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה וכן טעות סופר, ושניהם אינם נכונים במקרה דנן. בשני סוגי הטעויות מוסמך בית המשפט לתקן את נוסח הצוואה אך ורק אם הוכח כי הוראת צוואה אכן "נעשתה מחמת טעות" (סעיף 30(ב), או "נפלה בצוואה טעות סופר" (סעיף 32). במקרה דנן, דברי המנוח בצוואת 2002 סדורים וברורים, כשברקע יש לזכור שהמנוח עבד במשרדו כאיש עסקים אשר עמד על קוצו של יוד, ואין זה סביר כי טעה במילים כה פשוטות בצוואה שערך.

39. לאחר שיקול כל העובדות הרלוונטיות, סבורני כי כוונת המצווה, כפי שזו השתקפה בהצהרתו זמן קצר לפני פטירתו בפגישתו עם ב.א. וד.ב., שדבריהם כאמור היו אמינים עלי ביותר, הייתה להותיר שתי צוואות: אחת לגבי נכסים בישראל ואחת לגבי נכסים בחו"ל. אומנם קבעתי כי אין דברים אלה משתכללים לכדי צוואה, אולם אין ספק כי יש בהם כדי להשליך אור על כוונת המצווה.

40 סקירת נסיבות עריכת הצוואות על ידי המנוח מחזקת מסקנה זו:
כאמור, בשנת 1995 ערך המנוח באמצעות עו"ד צוואה כללית ביחס לנכסיו; בצוואה זו ביטל המנוח כל צוואה קודמת וקבע סעיף שיורי בו ציווה את יתר נכסיו בכל מקום שהוא למוסדות צדקה.
בשנת 1998 ערך המנוח צוואה נוספת, בה קבע מפורשות כי היא חלה לגבי כל נכסיו בישראל. בצוואה זו ציווה המנוח, בין היתר, את זכויותיו בדירה ברח' ... בירושלים – לגיסתו, ואת זכויותיו ברח' ... נתן לצדקה לצורך הקמת מקווה על שם סבתו. בצוואה זו אין כל הוראת ביטול ביחס לצוואה הקודמת, וההנחה היא כי המנוח התכוון כי שתי הצוואות ידורו זו לצד זו: אחת בהתייחס לנכסים בישראל ואחת בהתייחס לנכסים בחו"ל.
לאחר פטירת אחיו בשנת 2002, בחר המנוח לכתוב צוואה נוספת. ד’, אשר הדפיס צוואה זו לבקשת המנוח, מציין כי המנוח יזם את כתיבת הצוואה החדשה לאור רצונו לבצע מספר שינויים להוראות שניתנו על ידו בצוואתו משנת 1995. מדובר בשינויים קלים לגבי מספר פריטים (למשל: הכתובה), נישולו של ב.א. כנהנה והפיכתו של מר ד’ למנהל עיזבון יחיד (ראה סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית של מר ד’). המנוח לא הסתייע בעו"ד בעריכת צוואה זו; המנוח הראה למר ד’ את צוואתו הקודמת משנת 1995 ואמר לו מהם השינויים שמבקש להכליל, ומר ד’ הדפיס את הצוואה לבקשתו (ראה סעיף 11 לתצהיר). עובדות אלה יש בהן כדי לחזק את המסקנה שמטרת צוואת 2002 הייתה להחליף את הצוואה משנת 1995 בלבד, ולא את צוואת 1998.
זאת ועוד, בצוואה משנת 2002 המנוח כלל אינו מאזכר את רכושו בישראל, או את צוואתו הקודמת משנת 1998 שהייתה כאמור ספציפית ונקודתית, בשונה מצוואתו משנת 1995.
בנוסף, מעדותו של מר ד’ ניכר כי אף בחייו הפריד המנוח את רכושו בישראל מרכושו בארה"ב, ולא דיווח בארה"ב על הכנסותיו בישראל (ראה פרוטוקול מיום 29.3.06, עמ' 9). אי לכך, גם אם לא הייתה סיבה לפיצול של שתי צוואות לצורכי מס עיזבון של ארה"ב, לא כן בקשר למס הכנסה של ארה"ב. אם בחייו הסתיר המנוח את הכנסותיו מרכושו בישראל, סביר בהחלט להסיק כי ירצה להמשיך ולטפל בנכסיו בישראל בנפרד מרכושו בארה"ב, על מנת שלא ייווצר מצב שגורמי המס בארה"ב יגלו בדיעבד את קיומם של נכסי המנוח בארץ ויחייבו את יורשיו רטרואקטיבית במס הכנסה עבור השנים בהן לא דיווח המנוח בחייו על הכנסות אלו. זאת ועוד, אף הסברו של מר ד’ באשר למס עיזבון האמריקאי אינו נקי מספק; במהלך החקירה נשאל מר ד’ האם יתכן שהמנוח לא גילה את רכושו בגלל שלא התכוון להוריש את מלוא רכושו בישראל לצדקה, ומר ד’ לא שלל אפשרות זו (שם, שורות 23-24).
אומנם, טוען מר ד’ כי אין לקבל את הטענה כי המנוח הפריד בצוואותיו את נכסיו בישראל לעומת נכסיו בארה"ב, הואיל ועזבונו של המנוח בישראל כלל נכסים שאינם מופיעים בצוואה משנת 1998. יחד עם זאת, הואיל וברישא לצוואת 1998 קובע המנוח מפורשות כי הוא מחיל צוואה זו על כלל נכסיו בישראל, אין ספק כי זו הייתה כוונתו, אף אם מצוואה זו הושמט נכס זה או אחר.
לא זו אף זו, מר ד’ לא הציע כל סיבה שבגללה – בניגוד לצוואת 1998 - יבקש המנוח לנשל את גיסתו מלזכות בזכויותיו בדירה ברחוב ..., כשהזכויות הנותרות בדירה זו שייכות לה. מר ד’ העיד מפורשות בעדותו כי היחסים בין המנוח לגיסתו היו טובים וכי היה איכפת לו ממנה (שם, עמ' 12 שורות 2-5).
לכל זאת אני מצרף את עדותם של ד.ב. וב.א. אשר, כאמור לעיל, אמינה עלי, לפיה, לפני פטירתו של המנוח ציין המנוח בפניהם כי יש לו שתי צוואות, אחת ביחס לנכסים בישראל ואחרת ביחס לנכסים בחו"ל. הגם שאין בדברים אלה כדי להוות צוואה בעל פה, אין ספק כי עדות זו מתיישבת היטב עם גרסתו של מר א', מבקש קיום הצוואה משנת 1998, באשר לנסיבות עריכת הצוואה משנת 2002.
מן המקובץ מתחזקת המסקנה כי המנוח אכן ביכר להותיר שתי צוואות לאחר מותו, אחת ביחס לנכסיו בישראל ואחת ביחס לנכסיו בחו"ל. לאור נסיבות אלה, ובהתחשב בעובדה שהמנוח ערך צוואתו משנת 2002 ללא הסתייעות בעו"ד, תוך שהוא מעתיק את המבנה והניסוח מצוואתו הקודמת משנת 1995, מקבל אני את הטענה כי ככל הנראה משום חוסר תשומת לב לניסוח המשפטי, לא היה המנוח מודע לכך שבפועל הוא מבטל בצוואה זו גם את צוואת 1998, אותה החיל במפורש על נכסיו בישראל.

המסגרת הנורמטיבית
41 הממצא האמור באשר לכוונת המצווה משמעותה כי קיימת סתירה בין כוונתו האמיתית כנ"ל לבין הדרך שבה מתבטאת כוונתו בצוואת 2002, מאחר ובצוואה זו ביטול גורף של כל צוואותיו הקודמות והחלת הוראות צוואה זו על כל נכסיו. אי לכך נשאלת השאלה האם קיימים הכלים שבהם יוכל בית המשפט לתת עדיפות לכוונה האמיתית.

42 סעיף 54(א) לחוק מנחה את בית המשפט כיצד יש לפרש צוואתו של אדם:
מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
לפי ההבנה "המסורתית" של סעיף 54, העמידו הוראותיו את מלאכת הפרשנות של צוואות על מסלול דו-שלבי ("תורת שני השלבים"): ראשית, יבחן בית המשפט את המשתמע מלשון הצוואה, ורק אם בדרך זו אין לעמוד על כוונת המצווה, על בית המשפט לבחון נסיבות חיצוניות לה.
ברם, בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, העמיד הנשיא ברק (כתוארו דאז) בספק דרך פרשנות זו, מאחר שכל פרשנות של מסמך מחייבת התייחסות לנסיבות עריכתו, ואי אפשר לפרש מסמך במנותק מנסיבותיו. כמו כן, אחיזה בשיטה הדו-שלבית תביא בהכרח למצבים שבהם לא יינתן תוקף לכוונת המצווה האמיתית, כשאכן ניתן לקבוע מהי מתוך נסיבות חיצוניות למסמך הכתוב, זאת כאשר לשונה של הצוואה ברורה על פניה; ותוצאה זו תסכל את מגמת העל שבדיני צוואות, כי "מצוה לקיים דברי המת":
הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות. אכן, ככל טקסט אחר, גם הצוואה זקוקה לפירוש. אנו מבינים את הצוואה רק לאחר שפירשנו אותה. גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות, שכן בהירותה של הצוואה היא תוצאת פרשנותה. בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה – כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי – הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה"גוף" (ה-verba) לבין ה"נשמה" (ה-voluntas) (השוו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ... בעמ' 296).... במתח הפנימי שבין ה"גוף" (הטקסט של הצוואה) לבין ה"נשמה" (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה...
למשקל מיוחד זה של אומד-דעת המצווה בדיני הצוואה, ביטוי בדיני הפרשנות. לא הרי פרשנותה של צוואה כהרי פרשנותם של חוקה, חוק או חוזה. בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד-דעת המצווה. עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה. עמד על כך פרופ' טדסקי, בציינו:
"בפרשנות, נודעת חשיבות רבה לכלל 'מצווה לקיים את דברי המת' במשמעות של קיום כוונתו האמיתית של המוריש. עקרונות הפרשנות המקובלים מתחשבים גם בשוני שבין פרשנות החוזים לבין פרשנות צוואה, כי בחוזים על הפרשן להתחשב באינטרסים הנוגדים של שני הצדדים ואילו בפרשנות צוואה אין מקום להתחשבות דומה באינטרסים של הזולת ולכן גדולה יותר חירות הפרשן לחקור את כוונתו האמיתית של המצווה. וגם בולט כאן ביתר שאת מאשר בתחומים אחרים העיקרון הפרשני החותר להצלת העיסקה כל אימת שהדבר אפשרי, תוך שמירת כוונתו העיקרית של המוריש. אפילו בהקרבת היבטים טפלים שלה" (ג' טדסקי "צוואה משותפת", בעמ' 672).
בהתאם לעמדתו הפרשנית הזו, הציג הנשיא ברק בפס"ד טלמצ'יו את שיטת הפרשנות החד-שלבית, הממזגת את שלבי הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. על פי שיטה זו רשאי הפרשן לפנות לנסיבות חיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמאליות, גם כאשר לשון הטקסט לכאורה ברורה.

43. יחד עם זאת מציין הנשיא כי בשלב זה של מלאכת הפרשנות, אל לו לפרשן לנטוש לגמרי את המילה הכתובה:
אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה (ראה: ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין [5]; ע"א 7210/96 עיזבון המנוח משה גרינברג ז"ל נ' גרינברג [6])...
עם זאת, קיים ועומד העיקרון – שגם הוא נגזר מהרצון לכבד את רצון המת – כי הרצון הקובע הוא זה שמצא ביטויו בלשון הצוואה. אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה (השווה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [9], בעמ' 715). אכן, השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון...
פרשנות זו – המוגבלת ללשון הצוואה – ניתן לכנותה כפרשנות "במובן הצר". היא נשלטת על-ידי הוראת סעיף 54 לחוק הירושה...

44. במקרה דנן, פרשנות הצוואה "במובן הצר", היינו מכוח סעיף 54 לחוק, גם אם בדרך "חד-שלבי", לא תביא לתוצאה הרצויה, מאחר שבלשון הצוואה אין כל אחיזה לפרשנות המוצעת. הביטול של צוואות קודמות, לצידה של הוראה המעבירה בצוואה זו את כל נכסיו ללא יוצא מן הכלל, אינו משאיר לפרשן את אותה "נקודת אחיזה 'ארכימדית' בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה" (טלמצ'יו, שם).

45. ברם, בהמשך פסק דין הנ"ל קובע הנשיא כי באמתחתו של הפרשן כלים נוספים לפרשנות הצוואה אשר אינם מוגבלים כלל ללשון הצוואה, וכלים אלה – בדמות מערכות משפטיות החיצוניות לדיני הירושה, ביניהן דיני הטעות, דיני השלמת החסר, כללי הביצוע בקרוב, ותורת התחליף – הקיימים מקדמת דנה בחקיקה ובפסיקה, בכוחן לפרוץ את המגבלות שמנעו בעבר את מימוש רצונו של המת:
האם...אין כל אפשרות להגשים את אומד-דעתו של המצווה אם לאומד-דעת זה אין אחיזה, ולו מינימלית, בלשון הצוואה? התשובה היא בשלילה. ישנם מצבים, שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד-דעתו של המצווה, גם אם לאומד-דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה. אלה הם מקרים מיוחדים שבהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה שערך המצווה או לביצועה הלכה למעשה, גם אם למובן זה או לביצוע זה אין קשר מילולי מינימלי עם לשון הצוואה. מצבים אלה חורגים מפרשנותה של הצוואה במובנה הצר. אלה הם מקרים, שניתן לכלול אותם בגדרי פרשנות הצוואה במובנה הרחב. לענייננו, אזכיר ארבעה מצבים מסוג זה: האחד, עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה; השני, עניינו השלמת חסר (לאקונה) בצוואה; השלישי, עניינו הגשמת אומד-דעת המצווה "בקירוב" (cy pres); הרביעי, עניינו הגשמת אומד-דעת המצווה בדרך של "תחליף". בכל ארבעת המצבים הללו – ואין לראותם כרשימה סגורה – חורג השופט-הפרשן מעבר ללשונה של הצוואה המקורית. בשני המצבים הראשונים הוא מוסיף לשון חדשה לצוואה המקורית. בשני המצבים האחרונים הלשון המקורית של הצוואה אינה משתנה, אך השופט-הפרשן הוסמך להגשים את אומד-דעת המצווה. בכל המצבים הללו, השופט פועל מעבר ללשון (המקורית) של הצוואה. הוא פועל מעבר לפרשנות הצוואה במובן הצר. הוא מפרש את הצוואה במובן הרחב... (טלמצ'יו, שם)
לענייננו, חשובים במיוחד דיני הטעות, המתחלקים לשני סוגים עיקריים; להלן סיכומו של הנשיא ברק בטלמצ'יו בנושא זה:
הטעות עשויה להיות משני סוגים עיקריים: ראשית, קיום פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסובייקטיבית אצל המצווה. אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה. הוא רשאי להחליף את הלשון המוטעית בלשון המשקפת את אומד-דעתו הברור של המצווה. קובע סעיף 30(ב) לחוק הירושה:
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".
טעות זו יכול שתהא בעובדה, במשפט או במניע ...
בסוג המקרים השני קיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. אם אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה. הדבר נקבע בסעיף 32 לחוק הירושה:
"נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א".
בדבריו אלה מבהיר הנשיא ברק שתי נקודות חשובות ביישום כוחו של בית המשפט לפי סעיפים 30(ב) ו-32 לחוק: ראשית, מודגש היקפו העצום של כוח הפרשן ע"פ סעיפי חוק הנ"ל. סוגי הטעות אינם מצומצמים רק לטעויות שבעובדה, במשפט או במניע כפי שניתן היה להבין מן הפסיקה בעבר, והנשיא מבהיר כי רשימת הטעויות הנתונות לתיקון לפי הסעיפים הנ"ל אינה רשימה סגורה. הספקטרום של טעויות הניתנות לתיקון חולש על מכלול הטעויות האפשרויות, מן הטעות הטכנית ביותר הגלומה במונח "טעות סופר" הפשוטה, ועד לטעויות האובייקטיביות החמורות ביותר. ושנית, כולן ניתנות לתיקון, בין אם מכוח סעיף 32 לחוק ובין אם מכוח סעיף 30(ב) לחוק, גם כשאין למסקנת הטעות כל עוגן, כל רמז, בנוסח הכתוב של הצוואה עצמה, ויהיו מקרים שיקבע הפרשן כי כוונת המצווה שונה לחלוטין ממה שמשתקף מהטקסט עצמו, ויעשה מעין "שכתוב" או תיקון של לשון הטקסט להתאימו לכוונתו האמיתית.
יפים לעניין זה הם דברי ש. שילה בספרו פירוש לחוק הירושה (המצויין לעיל), בעמ' 277, לעניין הגדרת המושג "טעות":
גם בנוגע לטעות, בדומה למצב באונס, איום ושאר המצבים לא ניתנה הגדרה למושג שהחוק דן בו: לא נאמר טעות מהי. הדבר נעשה במכוון כי אליבא דמציעי החוק הטעות היא "מאותם המושגים הכלליים, הבלתי טכניים, אשר המחוקק יימנע מלתת להם הגדרה נוקשה ומחושבת מראש...לפיכך נמנענו מהגדרות או מתן פרטים נוספים".
לאור העברת הפרשנות למגרש הפרשנים על ידי המחוקק, דעתי היא שיש לתת למונח טעות בחוק הירושה פירוש רחב ככל האפשר. יש אומנם, להיעזר באמור בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 בנוגע לטעות ובמיוחד להיקפה, וזאת גם לאור סעיף 61 לחוק החוזים. אולם הן לאור ההבדל בין חוזה לצוואה, הן בגלל לשונו הסתמית של סעיף 30(ב) והן בגלל הרצון להגיע לתוצאות הנראות כצודקות – יש להרחיק לכת ככל האפשר בפרשנות המושג טעות.
תנאי לתיקון לשון הצוואה הוא שכוונתו האמיתית של המצווה אכן התבהרה כראוי לבית המשפט; ברם, משהתקיים תנאי זה, רשאי בית המשפט ליתן מובן לצוואה גם אם אין לו למובן זה אחיזה בלשונה המקורית של הצוואה (ראה לעניין זה, ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שניה, עמ' 276).
בענייננו, לשונה של הצוואה ברורה כשלעצמה ואינה משתמעת לשתי פנים. ברישא לצוואה מבטל המצווה כל צוואה קודמת שערך, ובהמשך הוא קובע סעיף שיורי, בו הוא מצווה את יתר נכסיו בכל מקום שהוא למוסדות הצדקה בהם נקב. אילו היינו עוסקים בפרשנות צוואות לפי "תורת שני השלבים", או אף בפרשנות צרה "חד-שלבית" מכוח סעיף 54 לחוק, מלאכת הפרשנות הייתה מסתיימת בכך, ולשונה הברורה של הצוואה לא הייתה מאפשרת התייחסות לנסיבות שמחוץ ל"ארבע פינותיו" של הטקסט. ברם, בעקבות פסק דין טלמצ'יו, ברור שמותר ואף חובה כי בית המשפט יאמוד את כוונתו האמיתית של המצווה וייתן לה עדיפות בהבנת המסמך, גם אם ממצאיו יעמדו בסתירה לניסוח המסמך. בנסיבות העניין, נחה דעתי כי נוסח הסעיף בצוואת 2002 המבטל את כל הצוואות הקודמות וכן נוסח הסעיף המחיל את הצוואה על כל נכסי המנוח בכל מקום, נוסחו בטעות שבהיסח הדעת, עקב העתקת הניסוחים המשפטיים מהצוואה שערך בשנת 1995 בפני עורך דין, מבלי ליתן את הדעת למשמעות הדברים. טעות זו ניתנת בהחלט לתיקון מכוח הוראת חוק הירושה, כמפורט לעיל, לאור העובדה שהוכח בפני בצורה ברורה ביותר כי בעת עריכת צוואת 2002, הייתה ונשארה כוונת המצווה להוסיף ולקיים את צוואתו משנת 1998 ביחס לנכסיו בישראל.

46 סיכומו של דבר אני דוחה את הבקשה לקיום צוואת 2002 בכל הנוגע לנכסי המנוח בישראל, ומורה על קיום צוואת המנוח משנת 1998 בכל הנוגע לנכסים אלה.

הנכס ב...
47. בצוואת 1998 מצהיר המצווה על כוונתו לחלק על פיה את כל רכושו בישראל. ברם, בפירוט החלוקה, שם מחלק המצווה נכסים ספציפיים בישראל למוטבים השונים, אין הוא מתייחס לנכס מקרקעין נוסף בישראל ב...שהותיר המנוח אחריו בעת מותו; גם אין בצוואת 1998 סעיף שיורי כלשהו.

48. לטענת מר ד’, הואיל וצוואת 1998 איננה מתייחסת לקרקע ב..., יש להחיל על נכס זה את הוראות הסעיף השיורי שבצוואת 2002. מנגד טוענים קרובי משפחתו של המנוח, כי הואיל וצוואת 1998 מתייחסת לכל עזבונו של המנוח בישראל, מונעת צוואה זו את תחולתה של צוואת 2002 על נכסי המנוח בישראל. לפיכך, ביחס לנכס המנוח ב... אין להיזקק לצוואה משנת 2002, אלא יש לקבוע כי מדובר בלקונה, ויש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 2 לחוק, על פיו, "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". אי לכך, יש להעביר את הנכס ב... ליורשי המנוח על פי דין.

49. טענה זו של קרובי המנוח מקובלת עלי. מאחר שקבע המנוח בצוואתו כי זו חלה על כל נכסיו בישראל, וכי עזבונו בישראל כולל את כל נכסיו, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, הנמצאים בישראל, אין אלא להסיק כי בהיעדר הוראה לגבי נכס מסוים בישראל, מדובר בלקונה, ואין להחיל עליה את צוואת 2002, שהמצווה כלל לא התכוון להחיל על רכושו בארץ, כי אם את הוראות חוק הירושה הישראלי.

נכסי המיטלטלין של המנוח בישראל - כספים בחשבונות בנק שונים
50. בעת מותו הותיר המנוח כספים רבים בחשבונות בנק בישראל, אשר אין לגביהם הוראה ספציפית בצוואותיו השונות של המנוח.

51. הואיל והמנוח היה תושב חוץ, בכל הנוגע לחלוקת נכסי מיטלטלין שלו, בין אם על פי צוואה ובין אם על פי דין במקרה ואין צוואה כשרה, הדין שיחול הוא דין מקום מושבו של המנוח בעת פטירתו (ראה:(2) (b) 5.1 – 3 EPTL, כמצויין בחוות דעתו של עו"ד קליינהויז מטעם המבקשת מיום 16.11.04).

52. בעניין זה טוענים קרובי המשפחה, כי מהתנהגות המנוח ניתן לעמוד על רצונו וכוונתו כי צוואת 1998 תקויים בארץ על פי שיטת המשפט הנהוגה בארץ. לפיכך, אפילו אם אפשר לפצל את האמור בצוואה לגבי כל סוג של נכס, ולהחיל על כל נכס את הדין המתאים לו, מתבקש בית המשפט ליתן פירוש אחיד לכל הצוואה ולפרשה לפי מקום הימצאם של המקרקעין, בבחינת "הטפל הולך אחר העיקר". לטענתם, הכספים המצויים בחשבונות בנק בישראל הינם הכספים שנגבו מדמי שכירות מחלקו של המנוח בנכסי המקרקעין בארץ, ויש להתייחס לפירות המקרקעין כמחוברים אליהם. כמו כן ניתן במקרה דנן להחיל את חזקת שוויון הדינים בין הדין בניו יורק לדין בישראל, ולקבוע בהתאם כי גם לגבי המיטלטלין יש להחיל את חוק הירושה הישראלי ולקבוע כי כספים אלה יועברו ליורשי המנוח על פי דין.

53. בחוות דעתו באשר לדין הזר, מציין המומחה איך לדעתו היה מתייחס בית המשפט במדינת ניו יורק למכלול השאלות שהועלו במקרה שבפניי, ככל שנוגע הדבר לחלוקת המיטלטלין שהותיר המנוח בישראל, כדלקמן:
א. הצוואות משנת 1998 ו - 2002 כשרות מבחינת צורתן ומהותן.
ב. הצוואה בעל פה אינה כשרה.
ג. במקרים מסוימים ניתן להציג ראיות בעל פה להוכחת כוונת המצווה, ויתכן מאוד כי במקרה זה היו מתירים בתי המשפט בניו יורק עדויות וראיות כאלה כדי להוכיח את כוונת המצווה ביחס לצוואת 1998 כשחתם על צוואת 2002.
ד. על פי העדויות והראיות שהוצגו, בצוואה משנת 2002 לא ביטל המנוח את צוואת 1998.

54 חוות הדעת הנ"ל אינה מפורטת דיה כדי להגיע למסקנות מעשיות לפי הדין הזר. המומחה משער איך היה בית המשפט מתייחס לפרשנות צוואת 2002 ולשאלת היחס בינה לבין צוואת 1998, ברם לא הונחו בפני די כלים כדי לקבוע בוודאות אימתי יבחן בית המשפט בניו יורק ראיות בעל פה להוכחת כוונת המצווה במנותק מלשון הצוואה. לפיכך, אין לי במקרה זה אלא להחיל את חזקת שוויון הדינים, ולקבוע כי כל האמור לעיל בקשר לתחולת צוואת 2002 וצוואת 1998 יחול גם בקשר למיטלטלין הנמצאים בישראל. לפיכך, מאחר שאין בצוואת 1998 הוראה ספציפית באשר לחלוקת הכספים בחשבונות הבנק בארץ, בעוד שהמצווה הצהיר בצוואה הנ"ל שעל פיה יחולקו כל נכסיו בארץ, מדובר שוב בלקונה, עליה יש להחיל את הוראות חוק הירושה הישראלי, והכספים יועברו ליורשי המנוח על פי דין.

סיכומו של דבר:
55. הבקשות לקיום בישראל של צוואות המנוח משנת 2003 ומשנת 2002– נדחות.

56. הבקשה לקיום צוואת המנוח בישראל משנת 1998 – מתקבלת.

57. בכל הנוגע לנכס המנוח ב... ובחשבונות הבנק בישראל, יחולו הוראות חוק הירושה והנכסים יחולקו בין יורשי המנוח על פי דין.

58. מבקשי צו קיום צוואת 1998 יגישו לחתימה צווים מפורטים (צו קיום צוואה וצו ירושה על פי דין) ערוכים בהתאם לקביעות שבפסק דין זה.

59. המתנגד לקיום צוואת המנוח משנת 1998, ישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של המבקשים בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות צוואה

  2. אגרה קיום צוואה

  3. חיסיון צוואה

  4. הסכם פשרה צוואה

  5. ביטול צוואה קודמת

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. ביטול צוואה דוגמא

  8. הוכחת אובדן צוואה

  9. ביטול תנאי בצוואה

  10. ביטול רישום צוואה

  11. ביטול צוואה שנייה

  12. הערת אזהרה צוואה

  13. ביטול צוואה בעל פה

  14. עילות ביטול צוואה

  15. ביטול צוואה מאוחרת

  16. בקשה לעיון בצוואה

  17. ביטול צוואה אחרונה

  18. ביטול צוואה שהופקדה

  19. השלמת פרטים בצוואה

  20. ביטול צוואה בכתב יד

  21. המחאת זכויות בצוואה

  22. הסתלקות מצוואה הדדית

  23. ביטול צוואה בפני רשות

  24. התנגדות לביצוע צוואה

  25. הסתלקות חלקית מצוואה

  26. בקשה להגשת העתק צוואה

  27. אי כשירות לעריכת צוואה

  28. בקשה לתיקון פגם בצוואה

  29. בקשה לתיקון טעות בצוואה

  30. העברת זכויות מכוח צוואה

  31. בקשה להוספת פרטים בצוואה

  32. ביטול צוואה על ידי המצווה

  33. העברת זכויות על פי צוואה

  34. איחור בהגשת התנגדות לצוואה

  35. ביטול צוואה השפעה בלתי הוגנת

  36. הארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  37. ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

  38. ביטול צוואה עקב מצבו הנפשי של המצווה

  39. העברת זכויות שימוש במשק באמצעות צוואה

  40. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  41. צו המקיים את צוואתו של המנוח - הוראות חלוקת עזבון על ידי מנהלי העזבון

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון