ביטול צוואה שנייה


העובדות

1. ויקטוריה מלמד ערכה (ביום 20.11.1991) צוואה בעדים. נקבע בה, בין השאר, כי עם מותה יועבר כל רכושה לבעלה, ישראל מלמד, ואם תמות לאחר מות בעלה, יחולק כל רכושה בין יצחק מלמד לבנו שמואל מלמד. בעלה ערך (בו ביום) צוואה הדדית זהה בתוכנה, תוך שנקבע בה, בין השאר, כי עם מותו, יועבר כל רכושו לאשתו ויקטוריה מלמד, ואם ימות לאחר מות רעייתו, יחולק כל רכושו בין יצחק מלמד לבנו שמואל מלמד.

עלה של המנוחה (ישראל מלמד) נפטר לפניה (ביום 30.6.1992). לאחר מות בעלה, סבלה ויקטוריה מלמד מסרטן בלוטות הלימפה. מצבה החמיר. היא הייתה זקוקה לטיפולים ולתרופות. היא חששה להישאר בביתה לבדה. היא קידמה בברכה את אשכנזי סולומון, אשר החל להתגורר בבית זמן מה לאחר מות בעלה. כשלושה שבועות לאחר מות הבעל ערכה ויקטוריה מלמד (ביום 23.7.1992) צוואה שנייה. בצוואתה זו בוטלה הצוואה הראשונה. נקבע בה כי כל רכושה יעבור ליורשיה על-פי חוק. ויקטוריה מלמד נפטרה (ביום 23.2.1993). יצחק מלמד הגיש בקשה לקיים את הצוואה הראשונה (שעל-פיה הוא ובנו יורשים). לכך התנגד אשכנזי סולומון, אשר הגיש בקשה לקיים את הצוואה השנייה (שעל-פיה הוא אחד מיורשיה על-פי דין של ויקטוריה מלמד). לכך התנגד יצחק מלמד. לא הייתה מחלוקת בפני בית-המשפט המחוזי כי הצוואה הראשונה היא כדין. גדר הספקות סובב סביב הצוואה השנייה. בעניין זה טען יצחק מלמד שתי טענות: האחת, ולפיה הצוואה השנייה אינה תופסת, שכן לא נחתמה בפני שני עדי קיום; השנייה, כי נפל פגם ברצונה של המנוחה בעת עשיית הצוואה השנייה.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

2. לעניין הטענה הראשונה (היעדר עדי קיום) הוצגו בפני בית-המשפט המחוזי הנתונים הבאים: על-פי לשון הצוואה השנייה היא נחתמה בפני שני עדים - גברת מרים סולומון ועורך-דין י' בר-טל - אשר אישרו בחתימת ידם על פני הצוואה השנייה כי המנוחה הצהירה וחתמה בפניהם על הצוואה. גברת סולומון העידה כי הייתה בדירת המנוחה פעם אחת בלבד. מטרת בואה היה לצורך חתימה על תצהיר הדרוש להעברת רכוש מבעלה של המנוחה אל המנוחה. העדה הכחישה שהייתה עדה לצוואה השנייה, אם כי ציינה כי יכול להיות שסיפרה לשכנה שהייתה עדה לצוואה של המנוחה. היא לא הכחישה את חתימתה על הצוואה השנייה. לדבריה נפגשה עם עורך-דין בר-טל פעם אחת בלבד, וזאת לעניין העברת הרכוש מבעלה של המנוחה אל האחרונה. בפני בית- המשפט הוגש תצהיר (מיום 19.7.1992 - ארבעה ימים לפני החתימה על הצוואה השנייה) החתום על-ידי גברת סולומון כתמיכה לבקשתה של המנוחה למתן צו קיום לצוואתו (ההדדית) של ישראל מלמד (בעלה של המנוחה). בית-המשפט שמע את עדותו של עורך-דין בר-טל. הלה העיד כי היה פעמיים בדירתה של המנוחה, וכי בעת הפגישה השנייה חתמה גברת סולומון כעדה לצוואה. אשכנזי סולומון העיד גם הוא, תוך שציין כי המנוחה סיפרה לו שלעניין חתימות על מסמכים היו בדירתה פעמיים הן גברת סולומון, והן עורך-הדין. על רקע תשתית עובדתית זו קבע בית-המשפט המחוזי (השופטת ד' פלפל), כי לצוואה השנייה היו שני עדי קיום. צוין כי עורך-הדין בר-טל אינו צד מעוניין; הודגש כי גירסתו, שלפיה היה פעמיים בדירת המנוחה, וכי בעת הפגישה השנייה חתמה גברת סולומון על הצוואה, מתחזקת לאור עדותו של אשכנזי סולומון, שהעיד גם הוא על שתי פגישות בדירת המנוחה. נקבע כי "בהעדר הסבר להופעת חתימתה האוטנטית [של גברת סולומון] על גבי הצוואה כעדת קיום" לא הורם הנטל המוטל על המתנגד לקיומה של הצוואה השנייה בכל הנוגע לטענה כי זו לא נחתמה על- ידי שני עדי קיום.

3. לעניין הטענה השנייה (פגם ברצונה של המנוחה) נטען בפני בית-המשפט המחוזי כי ויקטוריה מלמד לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה; כי היא לא הבינה על מה היא חותמת; כי הצוואה השנייה לא תורגמה לה נכונה ולא הוסברה לה; כי המנוחה הייתה תלויה באשכנזי סולומון, בלא שתוכל להפעיל שיקול-דעת חופשי ועצמאי.
עורך-דין בר- טל ציין כי לא חקר את המנוחה וכי אינו זוכר את פרטי האירוע, אם כי אין כל סיבה להניח שסטה מהנוהג שלו בעריכת צוואות, שלפיו הוא מסביר כל סעיף וסעיף בצוואה לעושה הצוואה. עם זאת ציין כי נחרת בזיכרונו שהמנוחה זכרה את צוואתה הראשונה וכי הייתה נחרצת ברצונה לא להוריש את רכושה (כאמור בצוואה הראשונה) ליורשי בעלה. מכאן הוראת הצוואה כי יורשיה על-פי הצוואה הם יורשיה על-פי דין. כן זכר עורך-הדין, כי בפגישה שנערכה בבית המנוחה, נאמר לו שהמנוחה מתקשה בהליכה; כי השיחה עם המנוחה התנהלה בעברית וכי המנוחה הבינה שפה זו.
אכן, גם הצוואה הראשונה נערכה בעברית ועורך-דין בובליל, שערך אותה, לא מצא צורך בתרגומה למנוחה ולבעלה, תוך שדיבר עמם בעברית. מר יצחק מלמד העיד כי אשכנזי סולומון השפיע על המנוחה ולחץ עליה. לעומתו העיד אשכנזי סולומון כי סייע בידי המנוחה בשעותיה הקשות וכי בעלה המנוח התעמר בה. בית-המשפט המחוזי קבע כי במערכת היחסים שנוצרה בין המנוחה לאשכנזי סולומון לא הייתה משום יצירת תלות או השפעה בלתי הוגנת שיש בה כדי לבטל הצוואה. צוין כי מטבע הדברים הוא שאדם בודד חש הכרת תודה למטפלים בו. גם מטבע הדברים שהכרת תודה זו עשויה להיות מועברת למטפל האחרון, מה גם שהוא קרוב בקרבת דם אליה, ולא למשפחת בעלה. לאור עמדתה זו, קבעה הערכאה הראשונה, כי יש לקיים את הצוואה השנייה. על קביעה זו הוגש הערעור שלפנינו.

הערעור לבית-המשפט העליון

4. בטענותיהם (בכתב) בפנינו חזרו הצדדים על העמדות שנקטו בבית-המשפט המחוזי. יצחק מלמד חזר על טענתו כי גברת סולומון לא הייתה עדת קיום, וכי יש להאמין לגירסתה בעניין זה. כן נטען בפנינו כי המנוחה לא הייתה מודעת למהות חתימתה על הצוואה השנייה. לעומתו טען בפנינו אשכנזי סולומון כי אין להתערב במימצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה. עם פתיחת הטיעונים על-פה בפנינו ביקשנו את עמדת הצדדים באשר לשתי שאלות משפטיות שלא הועלו בערכאה הראשונה, והנוגעות לכוחה של ויקטוריה מלמד לשנות מצוואתה הראשונה ולהעביר בצוואה השנייה את כל רכושה - ולמצער את הרכוש שירשה מבעלה המנוח - למי שאינו זכאי על-פיה לפי הצוואה הראשונה. השאלה הראשונה היא זו: ויקטוריה מלמד ובעלה ערכו צוואות משותפות והדדיות. האם במצב דברים זה רשאי המצווה שנותר בחיים (כלומר, ויקטוריה מלמד) לשנות את צוואתו? השאלה השנייה היא זו: האין לראות בוויקטוריה מלמד יורשת ראשונה וביצחק מלמד ובנו יורש שני בצוואה של ישראל מלמד (בעלה של ויקטוריה)? אם כן, האין לומר כי ויקטוריה מלמד - כיורשת ראשונה בהסדר של יורש אחר יורש - אינה יכולה - בכל הנוגע לרכוש שירשה מבעלה - "לגרוע מזכותו של השני [כלומר, יצחק מלמד ובנו - א' ב'] על ידי צוואה" (סעיף 42(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). על שאלות אלה השיב יצחק מלמד, כי ויקטוריה מלמד אינה רשאית צ לאור היות צוואתה הראשונה הדדית ומשותפת עם צוואת בעלה - לשנות מצוואתה הראשונה לאחר מות בעלה. כן נטען בפנינו כי בענייננו חלה הוראת סעיף 42 לחוק הירושה, וויקטוריה מלמד אינה יכולה לערוך צוואה המרוקנת את ירושתם של יצחק מלמד ובנו מתוכנה. לעומתו טען אשכנזי סולומון, כי עריכתה של צוואה משותפת והדדית אינה מונעת מהעורכים מלשנות את צוואתם. כן נטען כי הצוואה של ישראל מלמד קובעת הסדר של יורש במקום יורש ולא הסדר של יורש אחר יורש. נפנה עתה למכלול הטענות שנטענו בפנינו כסדרן. נפתח בטענות שלפיהן ויקטוריה מלמד לא יכלה כלל לערוך את הצוואה השנייה. נעבור לאחר מכן לטענה כי בצוואה השנייה לא נתקיימה דרישת הצורה (בשל היעדר עד קיום). נסיים בטענה כי ויקטוריה מלמד לא הפעילה רצון חופשי בעת עריכת הצוואה (השנייה).



צוואה הדדית

5. ויקטוריה וישראל מלמד ערכו בו-זמנית שתי צוואות בעדים. בכל אחת מהצוואות נקבע הסדר זהה, שלפיו היורש הוא בן-הזוג של המוריש; אם הפטירה של שני בני-הזוג היא בו-זמנית, היורשים הם יצחק מלמד ובנו; אם בן-הזוג המוריש נפטר לאחר בן-הזוג היורש, היורשים הם יצחק מלמד ובנו. וזו לשון ההוראה בצוואתה של ויקטוריה מלמד:

"הנני מצווה כי כל רכושי מכל סוג שהוא, יועבר לאחר מותי לבעלי מלמד ישראל ואם חלילה, אני ובעלי נלך לעולמינו בו זמנית ו/או באותו יום, כי אז אני מצווה כי כל רכושי יחולק בחלקים שווים ליצחק מלמד מרחוב גבעתי 4 בת-ים ושמואל מלמד מרחוב גבעתי 9 בת-ים. כמו כן אני מצווה כי אם אמות לאחר מות בעלי מלמד ישראל, כי אז כל רכושי יחולק בחלקים שווים למלמד יצחק מבת-ים רח' גבעתי 4 ולבנו מלמד שמואל מבת-ים רח' גבעתי 9".

הוראה זהה מופיעה בצוואה של ישראל מלמד (בעלה של ויקטוריה) תוך שנקבע כי היורשת הינה ויקטוריה מלמד.

6. על פני הדברים, הצוואות של ויקטוריה ושל ישראל מלמד הן צוואות משותפות והדדיות: צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה.
דוגמה טיפוסית לכך היא צוואה של בני-זוג - כפי שהיה הדבר במקרה שלפנינו - שהיא פרי החלטה משותפת לערוך צוואה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה. כזה הוא המקרה שלפנינו. מהו דינה של צוואה משותפת והדדית?

7. חוק הירושה אינו קובע כל הסדר מיוחד באשר לצוואה משותפת והדדית. משתיקה זו הסיק פרופ' טדסקי כי חוק הירושה קובע הסדר שלילי לגבי צוואה זו (ראו ג' טדסקי "צוואה משותפת" [12]). הפסיקה בישראל לא קיבלה גישה זו, תוך שהחילה את הדינים החלים על צוואות בדרך-כלל גם על צוואה משותפת (ראו: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר [1]; ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק [2]; ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן [3]; ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי [4];
ת"ע (ת"א) 2150/74 נדיבי נ' נדיבי [9]; ת"א (י - ם) 844/94 שרון נ' ורש [10]; ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א) [11], בעמ' 325). מצב דברים זה גרם קשיים ניכרים לעניין האיסור על נטילת חלק בעריכת

הצוואה. בתי-המשפט התגברו על קשיים אלה תוך בחינת כל מקרה ומקרה לגופו. קושי אחר המתעורר - הוא הקושי שעליו עמדנו בעת הטיעונים על-פה - הוא באשר לכוחם של המשתתפים בעריכת צוואה משותפת והדדית לחזור בהם ממנה. מהו קושי זה?

8. כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין [5], בעמ' 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר [6], בעמ' 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [7]; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [8]). גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת-דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? אכן, שיטות משפט המכירות בצוואה משותפת והדדית קובעות כי כוח החזרה
של המצווה מוגבל הוא (ראו: סעיף 2271 ל-B.G.B הגרמני; וכן ‎N.J. WILLIAMS ON
.(WILLS (VOL. I) [13], AT P. 20 עם זאת, שיטות משפט אלה מכירות בדרך-כלל בהסכם בדבר ירושתו של אדם, ואילו המשפט הישראלי אינו מכיר בכך (סעיף 8(א) לחוק הירושה). על רקע זה מתעוררת השאלה מה הדין בישראל. באימרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ע"א 576/72 הנ"ל [1], בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא.
במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך המצווה השני לנאמן. ייתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)).

9. סברנו כי שאלות אלה ואחרות מצדיקות דיון בפנינו. דא עקא, כי עיון נוסף בצוואה שנערכה בין הצדדים מגלה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק דיון זה. כוונתי הינה להוראת סעיף 5 לצוואה - המופיעה בניסוח זהה בשתי הצוואות (זו של ויקטוריה מלמד וזו של ישראל מלמד) - הקובעת לאמור:

"הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל ו/או לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה יהיה מחייב במידה וייעשה בכתב ובנוכחות עדים כנדרש עפ"י דין".

הוראה זו קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכוח לבטל בכל עת את צוואתו או לשנותה. דומה שהדיבור "בכל עת" משתרע על פרק הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה, ואין הוא מוגבל אך ל"עת" אשר ממועד עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה המשותף וההדדי. נמצא כי כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה מפורשת בצוואה שלפיה חרף ההדדיות נשמר כוח השינוי. לדעתי, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי בצוואה משותפת והדדית יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים - שאלה, שכאמור, מבקש אני להשאירה בצריך עיון - הגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה במקום שהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינויה, ונקטו צעדים מתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר עניין זה. הנה-כי-כן, אין מנוס מהמסקנה, כי ויקטוריה מלמד הייתה רשאית לשנות את צוואתה (הראשונה), ואין דבר בדיני הצוואה המשותפת וההדדית המונע זאת ממנה.

יורש אחר יורש ויורש במקום יורש

10. נתמקד עתה בצוואתו של ישראל מלמד. צוואה זו קובעת, כפי שראינו (פיסקה 5 לעיל), כי המצווה הורה על הורשת כל רכושו לרעייתו ויקטוריה מלמד. כן הורה, כי אם הוא ורעייתו ימותו בעת ובעונה אחת, יירשו אותו יצחק מלמד ובנו. לבסוף, קבע כי אם רעייתו תמות לפניו, יירשו אותו יצחק מלמד ובנו. האם לפנינו הסדר של "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש"? תשובה לשאלה זו חשובה היא בענייננו.
אם ויקטוריה מלמד היא יורש ראשון ויצחק מלמד ובנו הם יורש שני (בהסדר של יורש אחר יורש) כי אז בכוחה של ויקטוריה לעשות במה שקיבלה מבעלה כבתוך שלה, פרט לעריכת צוואה. וזו לשונו של סעיף 42(ב) לחוק הירושה:

"הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

נמצא, כי צוואתה השנייה של ויקטוריה מלמד, שבה ציוותה על כל רכושה - לרבות אותו חלק שבא לה בירושה מבעלה ישראל מלמד - אינה תופסת בכל הנוגע לרכוש שירשה ויקטוריה מלמד מבעלה מכוח צוואתו של זה. לעומת זאת, אם לפנינו הסדר של "יורש במקום יורש", אין כל הגבלה על כוח ההורשה של ויקטוריה מלמד.

11. בהסדר של "יורש אחר יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו יירש את המוריש אלמוני (ראה סעיף 42(א) לחוק הירושה). בהסדר של "יורש במקום יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני, ואם פלוני לא יזכה, היורש יהא אלמוני (סעיף 41 לחוק הירושה). הנה-כי-כן, ההסדר של "יורש אחר יורש" שונה מהותית מההסדר של "יורש במקום יורש". בהסדר של "יורש אחר יורש" פלוני יורש את המוריש. לכאורה, גורל הרכוש נתון עתה בידיו של פלוני הרשאי לעשות בו כרצונו.
ההסדר של חוק הירושה מאפשר למוריש לשלוט על רכוש זה. המוריש רשאי לקבוע כי לאחר מותו של פלוני יעבור הרכוש לאלמוני. ב"תקופת הביניים" רשאי פלוני לעשות ברכוש כבתוך שלו. הרכוש הוא שלו. עם זאת, אין בכוחו לשנות מהוראתו של המוריש.
אין הוא יכול לקבוע כי במותו הרכוש יעבור לפלמוני. שליטה זו של המוריש היא מוגבלת, והיא משתרעת על שני יורשים בלבד. בכך נקבע גבול בשרשרת ההורשה של יורש אחר יורש. ביסוד הגבלה זו עומד רצונה של שיטת המשפט להגביל את כוחו של המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו (ראה שילה בספרו הנ"ל [11], בעמ' 372). שונה הדבר בהסדר של "יורש במקום יורש". כאן קובע המוריש כי פלוני יירש אותו. עם זאת המוריש צופה מצב דברים שבו פלוני לא יוכל לרשת אותו, אם משום שפלוני נפטר לפני המוריש, אם משום שפלוני פסול מלרשת אם משום שפלוני הסתלק מהירושה ואם מטעם אחר. אירועים אלה המתרחשים לאחר עריכת הצוואה, עשויים ליצור חסר בצוואה.
חסר זה מתמלא על-ידי הוראות שבחוק הירושה או על-ידי השלמה שיפוטית (ראו ע"א 1900/96 הנ"ל [8]). כך למשל נקבע (בסעיף 49 לחוק הירושה) כי אם היורש הראשון נפטר לפני המוריש, יזכו צאצאיו של היורש הראשון על-פי דין הירושה הכללי. אם אין צאצאים כאמור ליורש הראשון ההוראה בצוואה לטובת אותו יורש מתבטלת. דיני השלמה אלה שבחוק הירושה הם בעלי אופי דיספוזיטיבי (ראה סעיף 53 לחוק הירושה).
המצווה רשאי לקבוע הסדר שונה מההסדר שבחוק לעניין השלמת החסר שייווצר עם התרחשותם של אותם אירועים. אחד ההסדרים אשר המצווה רשאי לקבוע הוא, שאם היורש הראשון אינו זוכה על-פי הצוואה, יזכה על-פיה יורש שני אשר נקבע בצוואה.
המאפיין מצב דברים זה הוא - להבדיל ממצב של יורש אחר יורש - שאין בו כלל "תקופת ביניים". היורש הראשון כלל לא זכה - וממילא אינו מוריש דבר לזולתו - תוך שנקבע הסדר שלפיו יבוא יורש שני תחתיו. המצווה אינו מוגבל במספר היורשים "החלופיים" אשר הוא קובע, ורשאי הוא "לצוות גם ליותר משניים" (סעיף 41(ג) לחוק הירושה). אם האירוע הצפוי מתרחש, יהא היורש זה שנקבע בצוואה (ולא בדין הדיספוזיטיבי שבחוק הירושה), תוך שנקבע כי "דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה" (סעיף 41(ב) לחוק הירושה). אם האירוע הצפוי אינו מתרחש, יהא היורש הראשון יורש לכל דבר ועניין, בלא שיש כל הגבלה על כוחו שלו להוריש לזולתו, שהרי את רכושו שלו הוא מוריש, בלא כל ניסיון של המוריש לשלוט על נכסים אלה - שהיו שלו בטרם מותו - מקברו.

12. מהו ההסדר שנקבע בצוואתו של ישראל מלמד? עיון בצוואה מלמד כי המוריש קבע את ויקטוריה מלמד כיורשת ראשונה. כן נקבע על-ידיו כי אם ויקטוריה מלמד תמות לפניו ("אם אמות לאחר מות אשתי"), יהיו יורשיו יצחק מלמד ובנו. לפנינו הסדר של יורש במקום יורש ולא של יורש לאחר יורש. היורשת הראשונה היא ויקטוריה מלמד. אם היא לא תזכה על-פי הצוואה (שכן היא תמות לפני בעלה) יזכו על-פי הצוואה יצחק מלמד ובנו. אם הבעל ימות ראשון, הזוכה היא ויקטוריה מלמד בלא שהצוואה קובעת דבר באשר למה שייעשה ברכוש לאחר מותה. במצב דברים זה לא נעשה כל ניסיון של המוריש לשלוט על רכושו לאחר מותו. עם מותו של המוריש עובר רכושו ליורש הראשון (ויקטוריה מלמד אם היא תאריך ימים לאחר בעלה או יצחק מלמד ובנו אם ויקטוריה מלמד תמות לפני בעלה). יהא היורש אשר יהא, הוא רשאי לעשות ברכושו כרצונו, בלא שהאיסור על עריכת צוואה - הכלול בהסדר של יורש אחר יורש - יחול עליו. הנה-כי-כן, עם מות בעלה לפניה, עובר כל רכושו של בעלה אליה (על-פי צוואתו שלו). אין כל מניעה לכוחה של ויקטוריה מלמד לערוך צוואה (שנייה) שלפיה יעבור כל רכושה - לרבות זה שבא לה בצוואתו של בעלה - לאשכנזי סולומון. לאור מסקנותינו אלה לא נותרו לנו אלא השאלות שנידונו בערכאה הראשונה, ואשר הועלו (בסיכומים בכתב) בפנינו על-ידי הצדדים. נעבור לבחינתן של שאלות אלה.

פסלות הצוואה בשל פגמים בה

13. בהיבט זה של הערעור הועמדו בפנינו שתי שאלות: האחת, אם הצוואה השנייה של ויקטוריה מלמד נחתמה בפני שני עדים (גברת מרים סולומון ועורך-הדין י' בר-טל) או שמא היא נחתמה אך בפני עד אחד (עורך-הדין בר-טל). בעניין זה ניצבו בפני הערכאה הראשונה עדויות סותרות. מחד, עדותה של גברת מרים סולומון שלפיה לא נכחה כלל באירוע של עריכת הצוואה השנייה, וממילא לא חתמה עליה, ומאידך, עדותו של עורך-הדין בר-טל, שלפיה נכחה גם מרים סולומון בעת עריכת הצוואה.
בית- המשפט המחוזי העדיף את גירסתו של עורך-הדין בר-טל. גירסה זו מתחזקת לאור העובדה כי חתימתה של גברת מרים סולומון מופיע על הצוואה, ואין טענה שהחתימה היא מזויפת. אין כל הסבר המניח את הדעת לחתימה זו, פרט לגירסה שהעלה בר-טל, ואשר בית-המשפט נתן בה אמון. בנסיבות אלה רשאי היה בית-המשפט המחוזי להגיע למסקנה שאליה הגיע, ואין כל יסוד להתערבותה של ערכאת הערעור.

14. השאלה השנייה הניצבת בפנינו הינה, אם נפל פגם ברצונה של ויקטוריה מלמד שעה שערכה את הצוואה השנייה. בעניין זה ניצבו בפני הערכאה הראשונה עדויות סותרות של יצחק מלמד (שטען לפגם ברצון) ואשכנזי סולומון (שטען לרצון שאינו פגום). הערכאה הראשונה ניתחה את העדויות שבפניה על רקע חייה של ויקטוריה מלמד ויחסיה עם קרוביה. היא קבעה כי ממכלול הראיות מתבקשת המסקנה כי לא נפל כל פגם ברצונה של ויקטוריה מלמד; כי היא העדיפה את אשכנזי סולומון (שהינו קרוב שלה) על פני יצחק מלמד (שהינו קרוב של בעלה) מטעמים ענייניים. איני רואה כל מקום להתערב במימצא עובדתי זה.

התוצאה הינה כי דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

השופט י' אנגלרד

אני מסכים.

השופט מ' אילן

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות צוואה

  2. אגרה קיום צוואה

  3. חיסיון צוואה

  4. הסכם פשרה צוואה

  5. ביטול צוואה קודמת

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. ביטול צוואה דוגמא

  8. הוכחת אובדן צוואה

  9. ביטול תנאי בצוואה

  10. ביטול רישום צוואה

  11. ביטול צוואה שנייה

  12. הערת אזהרה צוואה

  13. ביטול צוואה בעל פה

  14. עילות ביטול צוואה

  15. ביטול צוואה מאוחרת

  16. בקשה לעיון בצוואה

  17. ביטול צוואה אחרונה

  18. ביטול צוואה שהופקדה

  19. השלמת פרטים בצוואה

  20. ביטול צוואה בכתב יד

  21. המחאת זכויות בצוואה

  22. הסתלקות מצוואה הדדית

  23. ביטול צוואה בפני רשות

  24. התנגדות לביצוע צוואה

  25. הסתלקות חלקית מצוואה

  26. בקשה להגשת העתק צוואה

  27. אי כשירות לעריכת צוואה

  28. בקשה לתיקון פגם בצוואה

  29. בקשה לתיקון טעות בצוואה

  30. העברת זכויות מכוח צוואה

  31. בקשה להוספת פרטים בצוואה

  32. ביטול צוואה על ידי המצווה

  33. העברת זכויות על פי צוואה

  34. איחור בהגשת התנגדות לצוואה

  35. ביטול צוואה השפעה בלתי הוגנת

  36. הארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  37. ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

  38. ביטול צוואה עקב מצבו הנפשי של המצווה

  39. העברת זכויות שימוש במשק באמצעות צוואה

  40. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  41. צו המקיים את צוואתו של המנוח - הוראות חלוקת עזבון על ידי מנהלי העזבון

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון