ביטול קצבת ניידות


1. התובע הגיש תביעה נגד הנתבע (להלן: המוסד), עקב החלטת המוסד לחייבו להשיב את ההלוואה העומדת שקיבל על פי הסכם הניידות מן הטעם שלא עמד בתנאי ההסכם; וכן עקב החלטת המוסד לשלול ממנו את קצבת הניידות לתקופה שבין 12/05 ל-12/06.

אין מחלוקת באשר לעובדות כדלקמן:

2. התובע יליד 1946, הוכר על ידי המוסד כנכה במסגרת ענף נכות כללית בעל נכות בשיעור 91% ונקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 75%.

3. בשנת 1989 התובע היה זכאי לקצבת ניידות בשיעור 50% (נ/1, נ/3). בדצמבר אותה שנה מימש התובע את זכאותו להלוואה עומדת ורכש רכב.

4. ביום 26.11.1989 חתם התובע על "כתב התחייבות לנוהג בעצמו" (להלן: כתב ההתחייבות) המפנה להסכם בדבר קצבת ניידות שנחתם בין המוסד לבין המדינה (להלן: הסכם הניידות או ההסכם; ראו נ/2).

5. ביום 29.8.2005 נגנב רכבו של התובע. התובע לא דיווח למוסד על הגניבה. הרכב לא היה מבוטח בביטוח מקיף אלא בביטוח צד ג' בלבד, אשר לא כיסה גניבות.

6. בשנת 2009 רכש התובע רכב "יד שניה" ובעקבות זאת הגיש בקשה לקבל גמלת ניידות.

7. בתגובה הודיע המוסד לתובע כי בעקבות גניבת הרכב הוא נדרש להחזיר את ההלוואה העומדת (סך של 4,134 ש"ח בצירוף 898 ש"ח ריבית); וכי עד שלא יפרע את ההלוואה, אין הוא זכאי לקבל קצבת ניידות.
בנוסף הודיע המוסד, כי התובע נדרש להשיב סך של 4,407 ש"ח בגין קצבת ניידות ששולמה לו שלא כדין, מאחר שהרכב לא היה עוד ברשותו לתקופה שמיום 12/05 (שלושה חודשים לאחר מועד הגניבה) ועד ל-12/06.

עוד הודיע המוסד לתובע, כי בגין התקופה שמיום 1/05 ועד 12/06 הוקטנה זכאותו של התובע כיוון שלא עבד ולא דיווח על כך ולפיכך נותר לו חוב בסך 8,136 ש"ח; עם זאת, לאחר שהתובע הגיש תלושי שכר לתקופה שמ-1/05 עד 12/05, בוטלה ההקטנה בגין תקופה זו ובהתאם הוגדלה הזכאות בסך של 3,729 ש"ח.

8. בחודש מאי 2010 שילם התובע את מלוא התשלום שנדרש ממנו בגין החזר ההלוואה העומדת.

9. בחודש 8/10 הודיע המוסד כי החל מחודש 5/2010 חודשה זכאותו לקצבת ניידות. צוין, כי בשל קשיים טכניים טרם שולם התשלום בפועל, אך התקלה תוקנה והתשלום יועבר באופן קבוע (מכתב המוסד מיום 16.8.10, צורף לתצהיר התובע). באוקטובר 2010 הודיע המוסד לתובע כי תשלום רטרואקטיבי בגין החודשים 5-7/10 קוזז על חשבון חוב קצבה וכי בנוסף מחצית מן ה קצבה החודשית המשולמת לו תקוזז ע"ח החוב, עד לכיסוי מלוא החוב (המכתב שעליו תוספת בכתב יד מיום 14.10.10 צורף כנספח לתצהיר התובע).
טענות הצדדים

9. התובע טען כי דרישת המוסד להחזר ההלוואה העומדת אינה מעוגנת בהסכם. לחילופין, גם אם קיים סעיף בהסכם מכוחו ניתן לדרוש השבת ההלוואה, הרי שבנסיבות העניין, ובמיוחד בשים לב לשנים הרבות שהתובע החזיק ברכב עד שזה נגנב, לא סביר לדרוש ממנו להשיב את ההלוואה.
התובע טען, כי לא הפר את תנאי הסכם הניידות. לטענתו, אין דרישה בהסכם לדווח על גניבת רכב. הדרישה בהסכם היא לדיווח על רכב ש"אבד או נהרס". בשים לב לתכלית ההסכם ומטרתו, כמו גם לפסיקה שדנה בהסכם, הרי שאין לפרש את הדרישה כאמור כאילו היא חלה גם על גניבת רכב.
ביחס לחובה בהסכם לבטח את הרכב בביטוח מקיף – התובע טען כי כאשר מדובר ברכב בן 16 שנה, אין כל היגיון או סבירות בדרישה להמשיך לבטח את הרכב ביטוח מקיף כתנאי להסכם. זאת, כיוון שעלות הביטוח תגיע לערכו הכולל של הרכב, או קרוב לכך. בנוסף, פקידי המוסד לא הבהירו לתובע כראוי מהן זכויותיו וחובותיו. לאור זאת התובע לא פעל כראוי וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. לטענת התובע, התנהלות זו של פקידי המוסד תומכת אף היא בתוצאה של ביטול הדרישה להשבת ההלוואה.


10. המוסד טען מנגד, כי התובע הפר את ההסכם הן בכך שלא דיווח על גניבת הרכב; והן בכך שלא ביטח את הרכב בביטוח מקיף.
לטענת המוסד, חובת הדיווח היא בהתאם לסעיף 12(ה) להסכם.
ביחס לחובת הביטוח, המוסד טען כי התכלית העומדת בבסיס חובת הביטוח היא לאפשר למבוטח שרכבו – אשר מומן בחלקו מכספי ציבור – אבד או נגנב, לקבל את ערכו ולרכוש רכב שווה ערך במקומו, מבלי ליפול לנטל על המדינה. החשיבות הגדולה שהמדינה מייחסת לביטוח אף באה לידי ביטוי בכך שרכיב הביטוח המקיף נכלל בחלקו בתוך קצבת הניידות. לאור זאת, יש לדחות את טענת התובע כי חובת הביטוח אינה סבירה.

דיון והכרעה

החזר ההלוואה העומדת
11. תכליתו של הסכם הניידות היא להקל על ניידותו של המוגבל ולסייע לו במימון "תחליף לרגליים" שאינן מתפקדות כראוי. מטרת הסיוע מכוחו היא להקל על פעילות ציבור הנכים ולהעניק להם הזדמנות שווה להשתלב בחיי העבודה והיום יום (עב"ל (ארצי) יהודה יששכר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 212 (2003); עב"ל (ארצי) 18559-07-10 המוסד לביטוח לאומי – דועא עומר (5.12.11), להלן: עניין עומר; עב"ל (ארצי) 1533/02 תקווה איילון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ' 412 (2005); להלן: עניין איילון).

כך נקבע כי יש לפרש את ההסכם בהתאם לתכלית זו, דהיינו כאשר האמור בהסכם אינו ברור, יפרש בית הדין את ההסכם לטובת הצד השלישי, כלומר "המוגבל בניידות", זאת תוך בחינת אומד דעתם של הצדדים להסכם והפעלת ה"כוח" שניתן למוסד בדרך מקובלת ובתום לב. בנוסף, יש ליתן את הדעת להשלכות התקציביות שעשויות להיות (ראו עניין עומר ועניין איילון, לעיל; ראו גם בג"צ 516/86 שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(1) 143 (1989); דב"ע נז/0-59 יהונתן שבדרון – המוסד לביטוח לאומי (21.11.99)).

12. סעיף 12 להסכם הניידות קובע את המקרים בהם תוחזר ההלוואה העומדת.
סעיף 12(א) מונה מספר חלופות, אשר בהתקיים כל אחת מהן, יהא המוגבל בניידות חייב להחזיר את ההלוואה העומדת. מתוכן נוגעות לענייננו החלופות הבאות:
(1) הרכב אבד או נהרס כאמור בסעיף 11(ב)(1);
...
(7) המוגבל בניידות או האפוטרופוס שלו או קרוב משפחה, לפי העניין, הפרו את התחייבויותיהם כלפי המוסד;

13. בכתב ההתחייבות עליו חתם התובע (נ/2) התחייב התובע בסעיף 4 "לבטח את הרכב, מיד עם רכישתו וכל עוד הרכב בבעלותי, בביטוח מקיף וצמוד למחיר הרכב בשוק ובערכו המלא (לפי מחיר הרכב והמיסים החלים עליו) ואקיים את כל הדרישות הקיימות בפוליסת הביטוח, וכן אמציא למוסד העתקי פוליסות הביטוח שבתוקף."

תכלית ביטוח רכב שנרכש בהלוואה עומדת על פי הסכם הניידות
14. כתב התחייבות מטיל חובה מפורשת על התובע לבטח את הרכב בביטוח מקיף כל עוד הוא בבעלותו. ההיגיון העומד מאחורי חובת הביטוח הוא ברור. ראשית, מדובר ברכב שמומן, בחלקו, באמצעות כספי ציבור. כמדיניות ציבורית ראוי לפיכך לבטח את הרכב על מנת לצמצם עד כמה שניתן את הנזק שייגרם כתוצאה מאובדן או גניבה שלו. שנית ולא פחות חשוב מכך, הביטוח בא לוודא כי בהתקיים מצב שרכבו של מוגבל בניידות יצא מכלל שימוש לחלוטין – אם כיוון שאבד או נגנב, ואם כיוון שהיה מעורב בתאונת דרכים וניזוק באופן המוגדר בלתי ניתן לתיקון ושימוש ("טוטאל-לוס") – יקבל המוגבל בניידות החזר כספי מן הביטוח בשווי ערכו של הרכב. סכום זה יאפשר לו ביתר קלות לרכוש רכב אחר תחתיו. תוצאה זו רצויה הן מנקודת מבטו של המוגבל בניידות, והן מבחינה ציבורית, שלא ייפול המוגבל בניידות לנטל על החברה בעקבות אובדן הרכב.


15. אין לקבל את טענת התובע, כי לא היה טעם להמשיך לבטח את הרכב לאחר 16 שנים כיוון שעלות הביטוח היתה שווה או קרובה לשווי הרכב. התובע לא הביא ראיה כלשהי ביחס לערכו של הרכב אל מול עלות הביטוח המקיף בתקופות הרלבנטיות. ממילא לפיכך לא הוכחה הטענה כי ביטוח מקיף לא היה כדאי מבחינה כלכלית. יתרה מכך, לו היתה מתקבלת טענת התובע, היה נפתח בכך פתח לכל לוקח הלוואה להחליט על דעת עצמו מתי לחדול לבטח את הרכב בביטוח מקיף. זאת, ללא פיקוח כלשהו של המוסד או גוף ציבורי אחר, שיבחן את ההחלטה ויוכל לחוות דעתו בעניין.

16. כך בענייננו, לא ברור מתי בדיוק החליט התובע, על דעת עצמו כאמור, להפסיק את הביטוח המקיף לרכב. ידוע כי בשנת 2005, כאשר נגנב הרכב, לא היה לו ביטוח מקיף. אלא שהתובע לא ציין מתי בדיוק החליט להפסיק את הביטוח המקיף. יתכן שחדל לבטח את הרכב בביטוח מקיף שנה קודם, יתכן ששנתיים קודם לכן ואולי אף יותר. כפי שצוין לעיל, לא הוכח, ביחס למועד כלשהו, כי הביטוח לא היה כדאי אותה עת.
לדעתנו, מדובר במצב שאינו ראוי, הן מבחינה ציבורית והן מבחינת המוגבל בניידות. בשל הנימוקים שפורטו לעיל, דעתנו היא כי החשיבות לבטח את הרכב בביטוח מקיף קיימת גם לאחר חלוף שנתיים, חמש ואף שבע שנים מיום רכישת הרכב. זאת כאשר מנגד לא הוכח מתי, אם בכלל, הופך הביטוח לבלתי משתלם מבחינה כלכלית. ממילא סביר כי מדובר במועד שונה לכלי רכב שונים.
לפיכך, דעתנו היא כי החובה המוטלת על לוקח ההלוואה, לבטח את הרכב בביטוח מקיף, אינה מוגבלת בזמן; כי מדובר בהוראה סבירה וראויה וכי דווקא הפרשנות אותה מציע התובע, היא שעשויה להביא לתוצאות בלתי סבירות ומנוגדות למדיניות הציבורית ולתכלית העומדת בבסיס הסכם הניידות.

17. נעיר, כי אין באמור לעיל כדי למנוע ממוגבל בניידות לפנות למוסד ולבקש פטור מן החובה כאמור, כאשר במקרה ספציפי הוא סבור כי אכן אין עוד טעם כלכלי בביטוח מקיף של הרכב. המוסד, במסגרת שיקול דעתו, מוסמך לדון בבקשה כזו לגופה. עם זאת, לא סביר לטעמנו כי החלטה כזו תתקבל על ידי לוקח ההלוואה על דעת עצמו, על פי שיקוליו הוא.

18. משלא מילא התובע אחר החובה לבטח את הרכב ביטוח מקיף, הוא הפר את התחייבויותיו כלפי המוסד כאמור בסעיף 12(א)(7) להסכם הניידות, ולפיכך חלה עליו חובה להשיב את ההלוואה. בדין קבע אם כן המוסד, כי על התובע חלה החובה להחזיר את ההלוואה.

19. הצדדים הקדישו חלק ניכר מסיכומיהם וטענותיהם לשאלה האם חלה על התובע חובה להודיע למוסד על גניבת רכבו. לטעמנו, אין צורך להכריע במחלוקת זו, כיוון שגם אם היינו מקבלים את עמדת התובע, כי המילים "אבד או נהרס" אינן חלות על מצב של גניבת הרכב – עדין כפי שפורט לעיל דעתנו היא כי חלה על התובע חובה להחזיר את ההלוואה נוכח העובדה שלא ביטח את הרכב בביטוח מקיף.

נעיר כי גם לגופו של עניין, לטעמנו יש לפרש את המילה "אבד" כחלה גם על מקרים של גניבת הרכב. מאחר שהמילה "נהרס" מקיפה את כל המקרים בהם ניזוק הרכב כתוצאה מתאונה, לא ברור אילו מקרים נכנסים בגדר המילה "אבד" אם לא נכלול בה גם גניבה. זאת מתוך ניסיון החיים, המלמד כי במרבית המקרים רכב אינו "אובד" כך סתם לבעליו, אלא ככל שלא ניתן למצוא אותו, הרי שמדובר בגניבה. פרשנות זו סבירה בעינינו גם כיוון שהיא מקיימת את התכלית העומדת בבסיס חובת הדיווח למוסד, אשר באה לוודא כי המוסד יידע, בזמן אמת, כי רכב שנרכש במסגרת הסכם הניידות יצא מכלל שימוש או אינו מצוי עוד ברשות בעליו.

שיעור הריבית
20. ביחס לריבית שהתווספה לחובו של התובע – סעיף 12א' (ג) להסכם הניידות קובע כי "סכום ההלוואה העומדת המוחזר למוסד... ישא ריבית בשיעור 12% לשנה או בשיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, לפי הנמוך מביניהם...".

התובע טען כי בניגוד לאמור בהסכם, המוסד חייב אותו בריבית בשיעור 12% ולא בריבית הנמוכה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. עם זאת, בסיכומיו טען התובע כי "למיטב הבנתנו הוטלה ריבית כחוק דווקא ואם לא כך צריך להיות" (סעיף 37 לסיכומי התובע). דהינו, התובע מסכים כי ככל שהריבית שהוטלה עליו היא מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה - הרי שמדובר בריבית שעליו לשלם כחוק.

המוסד בסיכומיו אישר כי הריבית שהתובע נדרש לשלם חושבה על פי השיעור הקבוע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה (סעיף 4 לסיכומי המוסד).

לאור כל האמור, אין מקום להורות על ביטול או שינוי הריבית שהתובע נדרש לשלם בתוספת לסכום ההלוואה המקורי.

יידוע התובע
21. טרם סיום נתייחס גם לטענות התובע, כי פקידי המוסד לא הבהירו לו כראוי את זכויותיו וחובותיו וגם משום כך יש לבטל את ההחלטה כי עליו להחזיר את ההלוואה.

אכן, נקבע כי יש חשיבות רבה ליידוע המבוטחים על זכויותיהם (ראו למשל עב"ל (ארצי) 57861-01-11 אסתר לוזון – המוסד לביטוח לאומי (7.8.12)). עם זאת, הלכה היא כי לחובת היידוע הנ"ל אין השלכה על קיום הזכות, הקמה לזכאי לגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי אך בהתקיים התנאים כפי שנקבעו להן בחוק: "אכן נכונה הגישה כפי שהיא עולה מן הטענות שבערעור, ובאה לידי ביטוי בפסק דין של בית הדין האזורי, בדבר חובתו של המוסד לביטוח לאומי לעשות ככל יכולתו כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, "וחזקה עליו כי ינחה את המבוטח ויאיר את עיניו... ואף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו" (עב"ל 677/08 מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי (14.6.09); עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובק - המוסד לביטוח לאומי (9.2.04); עב"ל 1365/04 אסתר ארוש - המוסד לביטוח לאומי (18.10.06).
עם זאת הלכה היא, כפי שבא לידי ביטוי בעניין ברש מן הזמן האחרון, כי "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תישמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק" [עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 603, עמ' 619 - 620 לפסק דינו של הנשיא אדלר].". (עב"ל (ארצי) 284/09 חסן חלבי – המוסד לביטוח לאומי (7.2.10)).

22. בענייננו, גם אם כטענת התובע, לא הבין כראוי את האפשרויות הפתוחות לפניו על מנת לממש את זכויותיו או על מנת להקטין את נזקיו בעקבות גניבת רכבו, לא ניתן להעניק לו זכויות בניגוד להסכם הניידות. יתרה מכך, אין חולק כי התובע חתם על כתב ההתחייבות, בו צוין במפורש כי עליו לבטח את הרכב בביטוח מקיף כל עוד הוא בבעלותו. התובע היה מודע לפיכך לחובת הביטוח שהוטלה עליו, והחליט, משיקוליו ועל דעת עצמו, שלא לבטח את הרכב. מעשיו אלה הם שהביאו את התובע למצב בו נדרש ממנו להחזיר את ההלוואה – ולא מעשיהם או מחדליהם של פקידי המוסד.

שלילת קצבת הניידות
23. המוסד טען כי שלושה חודשים לאחר שנגנב ממנו הרכב, לא היה התובע זכאי לקצבת ניידות, זאת לאור האמור בסעיף 20(א)(2), 20(א)(4) ו- 20(א)(5) להסכם הניידות; בצירוף האמור בסעיף 15(א) להסכם הניידות. לטענת המוסד, מאחר שהתובע לא דיווח על הגניבה, שולמה לו קצבת ניידות שלא כדין בגין התקופה שמחודש 12/2005 ועד 12/2006 ולפיכך היה על התובע להשיב סכומים אלה.

אכן, סעיף 20 להסכם הניידות קובע כי תשלום קצבת ניידות יופסק, בין היתר, במלוא שלושה חודשים מהיום בו חדל המוגבל בניידות להשתמש ברכב. סעיף 15 להסכם קובע כי מוגבל בניידות יהא זכאי לקצבת ניידות גם אם הוא חסר רכב, אם נקבעה לו לפחות דרגת מוגבלות בניידות בשיעור80% .

24. אין חולק כי לתובע בענייננו נקבעה דרגת מוגבלות בניידות בשיעור 75% ולפיכך הוא אינו נכנס בגדר סעיף 15 להסכם.
אין חולק גם, כי החל מחודש 8/2005 חדל התובע להשתמש ברכב ולפיכך החל מחודש 12/2005 פקעה זכאותו לקבל קצבת ניידות.
התובע לא דיווח למוסד על הגניבה, ולכן המשיך לקבל קצבת ניידות גם לאחר שזכאותו פקעה כאמור.
לאור זאת, בדין קבע המוסד כי על התובע להשיב את הקצבה שקיבל שלא כדין בגין התקופה 12/05 ועד 12/06.

25. אין מחלוקת כי בשנת 2009 רכש התובע רכב "יד שניה" בשנת 2009 והגיש בקשה לקבל קצבת ניידות. המוסד אישר לתובע את הקצבה רק מחודש 5/2010.
לטענת התובע, מאחר שהתביעה הוגשה כבר בשנת 2009, לא היה מקום לעכב את תשלום הקצבה עד לחודש מאי 2010.
המוסד טען מנגד כי בהתאם להסכם הניידות, לא ניתן לשלם לתובע קצבת ניידות, טרם שפרע את מלוא התשלומים בגין ההלוואה שהיה עליו להשיב עקב גניבת הרכב ואי הדיווח על הגניבה למוסד. מאחר שהתובע פרע את ההלוואה במאי 2010, זכאותו קמה החל ממועד זה.

26. סעיף 20(א)(5) להסכם קובע כי תשלום קצבת הניידות יופסק אם חל אחד המועדים הקבועים בסעיף 12(א)(3), או (4), או (5), או (6), או (7) להסכם; סעיף 12(א)(7) דן במצב בו המוגבל בניידות הפר את התחייבויותיו כלפי המוסד.

קבענו כבר לעיל, כי התובע הפר את חובתו כלפי המוסד בכך שלא ביטח את רכבו בביטוח מקיף. לאור זאת היה עליו להשיב את ההלוואה העומדת, ועד שלא עשה כן, אין הוא זכאי לקבל קצבת ניידות.

התובע לא חלק על טענת המוסד, כי ההלוואה נפרעה על ידו במאי 2010. לפיכך, בדין קבע המוסד כי זכאותו של התובע לא קמה בשנת 2009, אלא רק מחודש 5/10.

טרם נעילה נעיר, כי אכן ממכתב המוסד מיום 16.8.10 עולה כי המוסד עיכב את הטיפול בעניינו של התובע, ורק בחודש 8/10 הודיע לו כי הוא זכאי לקבל הקצבה החל מחודש מאי 2010. למרות זאת, בשים לב לכך שמדובר בעיכוב של שלושה חודשים ובכך שהמוסד הכיר בזכאותו של התובע באופן רטרואקטיבי, לא מצאנו כי מדובר בהתנהגות המצדיקה ביטול החלטת המוסד בעניין זה.

סיכום
27. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי יש מקום לקבל את התביעה או לבטל את החלטות המוסד בעניינו של התובע ביחס להחזר ההלוואה העומדת; להחזר קצבת ניידות ששולמה שלא כדין; או ביחס למועד הזכאות המחודשת לקבלת קצבת ניידות. לפיכך - התביעה נדחית.

28. בשים לב לנסיבות העניין, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת ערר ניידות

  2. ביטול קצבת ניידות

  3. פרשנות הסכם ניידות

  4. הגדרת מוגבל בניידות

  5. ועדה רפואית ניידות

  6. ועדת עררים לניידות

  7. אחוז נכות מותאם ניידות

  8. ועדת ערר לגמלת ניידות

  9. ועדה רפואית לגודל רכב

  10. בקשה לקביעת מוגבלות בניידות

  11. ועדה רפואית לעררים ניידות רכב

  12. ועדת עררים היחידה לגמלת ניידות

  13. ועדה רפואית של משרד הבריאות ניידות

  14. ועדה רפואית לקביעת מוגבלות בניידות

  15. תוספת לקצבת ניידות מכוח סעיף 14(א) להסכם בדבר גמלת ניידות

  16. תביעה כנגד החלטת ביטוח לאומי אשר דחתה את בקשה לקצבת ניידות

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון