ביטול קצבת שארים

כללי



בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי עיזבון ותלויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). ביום 26.4.07 נפגע המנוח רוזנטל אלפרדו ז"ל, יליד 1930, בתאונת דרכים, בהיותו הולך רגל. ברכב אשר פגע בו נהג הנתבע 1 והשימוש בו היה מבוטח, בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970, על ידי הנתבעת 2. ביום 27.4.07 נפטר המנוח עקב התאונה. התובעת 2, ילידת 1942 (להלן גם: "התובעת" או "האלמנה"), היא אלמנתו של המנוח ויורשתו היחידה. התובעות 3 ו – 4, ילידות 1981 ו – 1983, הן בנותיהם של בני הזוג ונטען כי היו תלויות במנוח. התובע 5 (ולהלן גם: "המוסד") שילם וישלם לתובעת קצבת שארים ומענק פטירה בגין התאונה ותביעתו היא תביעת שיבוב לגבי סכומים אלו. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעים לשלם פיצויים בהתאם לחוק. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק ובאשר לטיב והיקף זכות השיבוב של המוסד. יצוין כי סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 4.12.12 ולתובעים ניתנה הזכות להגיש סיכומי תשובה עד ליום 12.12.12. זכות זו לא מומשה על ידם.



הכנסות המנוח והאלמנה



לצורך הערכת הנזק יש לדון ולקבוע מה היו הכנסות בני הזוג עובר לתאונה. נדון, תחילה, בהשתכרות המנוח. המנוח היה אמנם מעל גיל 76 במותו אך הוא עבד באופן קבוע, משנת 2001, כמאבטח בסניף "אופיס דיפו". מתלושי השכר שהוצגו לגבי החודשים פברואר 2007 ומרס 2007 עולה כי הכנסתו החודשית הממוצעת ברוטו עמדה על כ – 3360 ₪. סכום דומה עולה גם מנתוני השכר שבתיקו האישי ב"אופיס דיפו". בנוסף, קיבל המנוח קצבת זקנה מהמוסד בסכום חודשי של 1344 ₪. הגב' ענת ברין, סמנכ"ל משאבי אנוש ב"אופיס דיפו" זומנה להעיד מטעם התובעים. היא ציינה בתצהירה כי ב"אופיס דיפו" מועסקים "עובדים ומאבטחים פנסיונרים, גם בגילאים מבוגרים, ויש לנו כיום עובדים גם בגילאי 80 ויותר. כך גם לגבי המנוח. הוא החל לעבוד אצלנו כמאבטח, כ- 6 שנים לפני פטירתו ולולא התאונה בה היה מעורב, לא הייתה, מבחינתנו, כל מניעה להמשיך ולהעסיקו. אין לנו מגבלת גיל". בחקירתה ציינה כי היא עצמה החלה לעבוד ב"אופיס דיפו" כששה חודשים לפני התאונה. היא לא הכירה את המנוח ולא פגשה בו מעולם. היא ציינה כי עובדים מעל גיל הפרישה יכולים להמשיך לעבוד. כיום עובדים בארגון חמישה עובדים מעל גיל 67, המבוגר ביניהם כבן 86. השומרים מועסקים כעת ובשנתיים האחרונות באמצעות חברת כח אדם. היא אינה יודעת כמה שומרים מעל גיל 67 עובדים כיום בארגון דרך חברת כח האדם (עמ' 21- 24). לאחר עדותה ולבקשת הנתבעים המציאה הגב' ברין את תיקו האישי של המנוח, אשר הנתונים הרלוונטיים בו הם לגבי שכרו, כמצוין לעיל.




התובעת, כבת 65 במועד התאונה, עבדה אף היא עובר לתאונה. השתכרותה, בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח של המוסד, עמדה בשנת 2005 על 2760 ₪ בממוצע לחודש, בשנת 2006 על 2800 ₪ בממוצע לחודש ובשנת 2007 על 2470 ₪ בממוצע לחודש. בנוסף, קיבלה פנסיה בסכום חודשי של 1540 ₪ וקצבת זקנה מהמוסד בסכום חודשי של 1739 ₪. באשר לשנת 2008 נרשם בדו"ח המוסד כי עבדה אצל חנה פיש אך לא נרשמו סכומי השתכרות. התובעת ציינה כי עובר לתאונה עבדה בעבודות מזדמנות. בחקירתה ציינה כי לאחר התאונה עבדה בחברת "תלם" בעבודות מזכירות בשכר חודשי של כ- 3200 ₪, לתקופה בת ששה חודשים. היא הפסיקה לעבוד בשל "שינויים מבניים" בארגון. לאחר מכן עבדה אצל חנה פיש בשכר חודשי של כ – 3000 ₪, כחמישה חודשים. כל העת עבדה גם בהשגחה על בחינות בגרות, בשכר חודשי של כ – 1000 ₪. במועד עדותה, יוני 2012, ציינה כי אינה עובדת ומחפשת עבודה (עמ' 26- 28).




התובעים 1-4 טוענים בסיכומיהם כי לולא התאונה לא הייתה כל מניעה מצד המנוח להמשיך לעבוד כמאבטח ב"אופיס דיפו" לפחות במשך חמש שנים נוספות. נטען כי שכרה של התובעת הלך וירד עם השנים עד אשר הפסיקה לעבוד כליל, במאי 2008. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לא ניתן לדעת מתי היה פורש המנוח מעבודתו לולא התאונה והם מציעים לקבוע כי היה עובד תקופה נוספת של כשנתיים לאחר התאונה, זאת בשים לב לכך שלמנוח לא היה חוזה לתקופה קצובה וכי פרט למנוח לא הועסקו בגילו שומרים נוספים. הנתבעים טוענים כי התובעת המשיכה לעבוד גם לאחר מאי 2008 אך מסכימים לכך שחישוב הנזק יתבסס על ההנחה שפרשה במאי 2008.




בהתאם לראיות שהובאו וטענות הצדדים, הנתונים עליהם יתבסס חישוב הפסדי העיזבון והתלויים יהיו אלו: הכנסת המנוח מעבודה – 3360 ₪, משוערך להיום – 4015 ₪ ובניכוי מס – 3690 ₪. קצבת הזקנה של המנוח – 1344 ₪ ומשוערך להיום – 1606 ₪. בהתאם לעובדות שהוצגו, על פיהן יכול היה המנוח להמשיך לעבוד בהתאם לרצונו, כאשר עבד באופן קבוע ורצוף עובר לתאונה, למרות גילו המבוגר, אניח כי המנוח היה עובד עד גיל 80. הכנסת התובעת עובר לתאונה – 2600 ₪ ומשוערך להיום – 3100 ₪. הפנסיה אותה קבלה התובעת עובר לתאונה – 1540 ₪ ומשוערך להיום – 1840 ₪. קצבת הזקנה אותה קבלה התובעת עובר לתאונה – 1739 ₪ ומשוערך להיום 2080 ₪. אניח, כפי שאף הצדדים מסכימים, כי התובעת עבדה עד חודש מאי 2008.


נפנה כעת לחישוב הפסדי העיזבון.

הפסדי העיזבון

כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים



העיזבון זכאי לפיצוי בסך 48,800 ₪ בגין ראש נזק זה, נכון להיום, כולל ריבית.


הוצאות קבורה ולוויה



בהתאם לקבלות שצורפו אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על 20,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית.


הפסדי השתכרות בשנים האבודות



הפסדים אלו יחושבו בהתאם לשיטת הידות בהתאם לארבע תקופות. להכנסות המנוח יש להוסיף את קצבת הזקנה, אשר לה היה זכאי עד תום תוחלת חייו, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [ 16.11.2008]. אבדן קצבת הזקנה של המנוח מהווה הפסד שנגרם בעקבות התאונה, אשר מובא בחשבון בעת קביעת סכום הפיצוי, על ידי הוספת סכום הקצבה להכנסות המנוח ולקופה המשותפת.




התקופה הראשונה היא מיום התאונה ועד מועד פרישת התובעת מעבודתה. הקופה המשותפת עומדת על 12,316 ₪. התובעים 1-4 טוענים בסיכומיהם כי יש לחלק הקופה המשותפת לחמש ידות ולא לארבע כיון שיש לראות גם את התובעת 4 כמי שנתמכה על ידי המנוח. הקופה המשותפת כנטען, צריכה להיות מחולקת לידת המנוח, התובעת, התובעת 4, משק הבית וחיסכון. הטענה מתבססת על דברי התובעת בתצהירה כי עובר לתאונה היו שתי בנותיהם, התובעות 3-4, בנות 24 ו – 26, סטודנטיות אשר היו סמוכות על שולחן ההורים. בחקירתה ציינה התובעת כי התובעת 4 התגוררה בעת התאונה בבית הוריה ועזבה את הבית שלוש שנים לאחר התאונה. אין בדברים אלו כדי להביא למסקנה כי יש לסטות בענייננו מההנחה, על פיה בן משפחה בוגר, לאחר שירותו הצבאי, אינו תלוי עוד בהוריו. לא הוכחה תלות בפועל, לא הובאו עובדות המצביעות על כך שהתובעת 4 לא השתכרה למחייתה באותה התקופה, כמקובל בגיל זה, גם אם הייתה סטודנטית וגם אם התגוררה עדיין בבית הוריה. לפיכך, התובעת 4 לא תיכלל במסגרת חישוב הקופה המשותפת, כך שמחד, הכנסותיה, לגביהן כלל לא נמסר מידע, לא יילקחו בחשבון, ומאידך, לא תילקח בחשבון יד נוספת בגין נגיסתה בקופה המשותפת של בני הזוג. הקופה המשותפת תחולק לארבע ידות – שווי כל יד – 3079 ₪. ניכוי יד מהכנסות המנוח מביא להפסד חודשי בסך 2217 ₪. לתקופה של 12 חודשים – 26,604 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה מגיע ההפסד לסכום של 29,320.





התקופה השנייה היא מראשית מאי 2008 ועד המועד בו היה המנוח פורש מעבודתו, סוף דצמבר 2010. הקופה המשותפת עומדת על 9216 ₪. שווי כל יד לאחר חלוקה לארבע ידות הוא 2304 ₪. ניכוי יד מהכנסת המנוח מביא להפסד חודשי בסך 2992 ₪. לתקופה בת 32 חודשים - 95,744 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה מגיע ההפסד לסכום של 100,621 ₪.




התקופה השלישית היא מדצמבר 2010 ועד היום. הקופה המשותפת עומדת על 5526 ₪. שווי כל יד לאחר חלוקה לארבע ידות הוא 1382 ₪. ניכוי יד מהכנסת המנוח מביא להפסד חודשי בסך 224 ₪. לתקופה של שנתיים – סכום של 2688 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה מגיע ההפסד לסכום של 2724 ₪. .




התקופה הרביעית היא מהיום ועד תום תוחלת חיי המנוח, 86.5 שנים. גם כאן מדובר בהפסד חודשי בסך 224 ₪. בהוון מתאים הסכום המתקבל הוא 8920 ₪.


הפסדי התלויים



התובעות 3-4, אשר אינן יורשות, הגישו תביעתן כתלויות. תובעות אלו לא הגישו תצהירים. התובעת ציינה בתצהירה לגביהן: "עובר לתאונה שתיהן היו סטודנטיות וסעדו על שולחננו". בחקירתה ציינה כי "בזמן התאונה רק נטע גרה בבית, קשת למדה בבאר שבע ובאה מידי פעם. נטע עזבה את הבית 3 שנים אחרי התאונה" (עמ' 29). בסיכומיהן ציינו התובעים 1-4 כי התובעות 3-4 היו סמוכות על שולחנו של המנוח עובר לתאונה, אך מעבר לטענה כי בחישוב שיטת הידות יש להתחשב גם בתובעת 4, טענה אשר נדונה לעיל, נזנחה הטענה כי התובעות 3-4 זכאיות לפיצוי כתלויות. ממילא, לא הובאו ראיות לעניין תלות בפועל במנוח ונוכח גילן ההנחה, שלא נסתרה, היא, כאמור, שלא היו תלויות. התלויה היחידה היא התובעת, אשר היא גם היורשת היחידה, ודין תביעת התובעות 3-4, אשר אינן יורשות ואינן תלויות - להידחות. הפסדי השכר לעיזבון גבוהים מסכום הפסדי התמיכה לתלויה וגם לא נטענה בסיכומי התובעים 1-4 טענה לעניין זכאות התובעת כתלויה לפיצוי בגין הפסדי תמיכה.




ראש הנזק הנוסף בגינו זכאית התובעת, כתלויה, לפיצוי, ואשר אינו מנוכה מתביעת העיזבון, הוא פיצוי בגין הפסד שירותי המנוח כבן זוג. התובעת ציינה בתצהירה כי "לפני התאונה הוא גם עזר לי רבות בבית. הוא זה שערך את הקניות, עזר לי לנקות, דאג לכל מחסורי וגם תמך בבנות". לאחר שקילת הנתונים הרלוונטיים, לרבות גילו של המנוח, גילה של התובעת והעובדה שהמנוח עבד מחוץ לביתו במשמרות, אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 18,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית.




סך כל נזקי העיזבון והתלויה עומד על סכום של 227,585 ₪, נכון להיום.


ניכויים



מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד ששולמו וישולמו לתובעת עקב התאונה. בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המוסד התובעת החלה לקבל החל מיום 1.5.07 קצבת שארים בשל פטירת המנוח. שיעור הקצבה הוא 50% קצבת שארים כולל ותק, זאת בנוסף לקצבת הזקנה השוטפת המשולמת לתובעת, על פי זכאותה היא, באופן נפרד. בנוסף, שולם לתובעת מענק פטירה בסך 6950 ₪ ביום 21.5.07. ניתן לראות, אם כן, כי עקב התאונה זכתה התובעת לתוספת גמלה – מחצית קצבת שארים. מדובר בתשלומים נוספים שהתקבלו ויתקבלו עקב התאונה. סכום זה יש לנכות מסכום הנזק לו זכאית התובעת. הנתבעים הציגו את דרישת השיבוב של המוסד מיום 12.8.10 שהוגשה בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") בגין קצבת שארים ששולמה, קצבת שארים מהוונת ומענק פטירה. סכום הדרישה, כולל ריבית, עמד על 144,173 ₪. יצוין כי עוד לפני שהוגשה דרישת השיבוב של המוסד הגישו הנתבעים חוות דעת אקטוארית ערוכה על ידי שי ספיר, מתאריך 14.10.09, שם נקבע כי סכום קצבת השארים ששולמה ותשולם לתובעת, בתוספת סכום מענק הפטירה וריבית על תשלומי העבר, עומד על 134,665 ₪. הן דרישת המוסד והן חוות הדעת נעשו, כמקובל, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח – 1978 (להלן: "תקנות ההיוון") והפער בין הסכומים מוסבר, כפי הנראה, במועדים השונים בהם נערכו החישובים.




התובעת חולקת על דרך חישוב סכום הניכוי ומציעה דרך חישוב אחרת. טענתה היא, כי חישוב הניכויים בהתאם לתקנות ההיוון אינו לוקח בחשבון את העובדה שממילא הייתה אמורה לקבל קצבת שארים לאחר תום תוחלת חיי המנוח ופטירתו באופן טבעי, במיוחד כאשר היא הייתה צעירה ממנו בכ - 12 שנים ויש להניח כי היה הולך לעולמו לפניה. התקופה שבין תום תוחלת חיי המנוח ועד תום תוחלת חייה, כנטען, היא תקופה שבה לא נגרמה לה כל הטבה עקב התאונה. לכן, אין להתחשב בתקופה זו במסגרת ניכוי קצבת השארים. חישוב על פי תקנות ההיוון, כאשר קצבת השארים מחושבת עד תום תוחלת חיי התובעת ולא עד תום תוחלת חיי המנוח, גורם לה עוול, כיון שסכום הניכוי כולל גם סכומים שאינם מהווים הטבה עקב התאונה אלא היו משולמים לה ממילא. לא קיים קשר סיבתי בין קצבת השארים שתשולם לה לאחר תום תוחלת חיי המנוח ועד תום תוחלת חייה. לכן, טוענת התובעת, יש לבצע במקרה זה ניכוי מהניכוי: מסך הניכויים של קצבת השארים בהתאם לדרישת המוסד, המחושבים בהתאם לתקנות ההיוון, יש לנכות את אותו החלק שאינו מהווה הטבה עקב התאונה, דהיינו, החלק המתייחס לתקופה שבין תום תוחלת חיי המנוח ועד תום תוחלת חייה. אם לא יתבצע ניכוי מהניכוי כאמור, יהא בכך משום רווח של המוסד, על חשבונה. לחילופין, מציעה התובעת, יש להוסיף את קצבת השארים המתייחסת לתקופה שבין תום תוחלת חיי המנוח לתום תוחלת חייה לחישוב הפסדי העיזבון ולהתייחס אליה כחלק מהנזק. יש להוסיף, כך נטען, את קצבת השארים לתקופה שמתום תוחלת חיי המנוח ועד תום תוחלת חיי התובעת לחישוב הקופה המשותפת על פי שיטת הידות. במקרה זה הנתבעים ישאו בהפסד.




התובעת הגישה, לצורך תמיכה בטענותיה בדבר הצורך לבצע ניכוי מהניכוי, חוות דעת אקטוארית שנערכה על ידי גד שפירא. במסגרת חוות הדעת מיום 7.10.09 נעשה חישוב של קצבת השארים אשר מקבלת ותקבל התובעת עד תום תוחלת חייה, בהתאם לתקנות ההיוון וכפי דרישת המוסד, אלא שמהסכום בוצע ניכוי של קצבת השארים לתקופה שמתום תוחלת חיי המנוח ועד תום תוחלת חיי התובעת. הניכוי מהניכוי לא בוצע בהתאם לתקנות ההיוון.




כתגובה לחוות דעתו של גד שפירא הגישו הנתבעים חוות דעת נוספת של שי ספיר. בחוות הדעת מיום 29.11.10 נעשה חישוב של קצבת השארים לתקופה שבין התאונה ועד תום תוחלת חיי המנוח. צוין בחוות הדעת כי חישוב זה אינו תואם את תקנות ההיוון.




שני האקטוארים נחקרו על חוות דעתם. מר גד שפירא אישר כי המוסד אינו מבצע את חישוב דרישת השיבוב כפי שהוא עשה בחוות הדעת שערך. המוסד אינו מבצע ניכוי מהניכוי. הוא הסביר כי ערך את החישוב מהתאונה ועד מות הראשון ביניהם, שזהו המנוח. הוא אישר כי הסכום אותו הנתבעים צריכים לשלם למוסד הוא בהתאם לתקנות ההיוון ובהתאם לדרישת המוסד, כאשר החישוב מתבצע עד סוף תוחלת חיי התובעת. הוא ציין כי "לגבי התקופה, זה עניין משפטי". (עמ' 17-20). מר שי ספיר ציין כי חוות דעתו משנת 2009 זו חוות הדעת שנערכה בהתאם לתקנות ההיוון והיא מקבילה לדרישת המוסד. חוות הדעת מתייחסת לתקופה מהתאונה ועד תום תוחלת חיי התובעת. חוות הדעת משנת 2010 אינה בהתאם לתקנות ההיוון והיא מתייחסת לתקופה שעד תום תוחלת חיי המנוח בלבד. חוות דעת זו נערכה אך ורק לצורך מענה לחוות הדעת של גד שפירא. הוא ציין כי בהתאם לתקנות ההיוון יש להוון את הגמלאות עד תום תוחלת חיי התובעת וזוהי גם דרישת השיבוב של המוסד. הוא אישר כי לדעתו אכן קיים רווח למוסד אם לא מנכים את קצבת השארים המתייחסת לתקופה שבין תום תוחלת חיי המנוח ובין תום תוחלת חיי התובעת (עמ' 30- 32).




הנתבעים מציינים בסיכומיהם כי בכל מקרה אין להטיל עליהם פיצוי מעבר לסכום הנזק כולו כך שאופן חלוקת סכום הנזק בין התובעת למוסד אינו מעניינם. עם זאת, מציינים הנתבעים, למוסד כלל לא נגרם הפסד עקב התאונה אלא דווקא רווח, שהרי קודם שילם המוסד שתי קצבאות זקנה, למנוח ולאלמנה, וכעת הוא משלם לאלמנה רק קצבת זקנה אחת ומחצית קצבת שארים, דהיינו, סכום קצבאות הנמוך בכ- 800 ₪ בכל חודש מהסכום ששילם עובר לתאונה.




המוסד בסיכומיו דוחה את הטענה שיש לבצע ניכוי מהניכוי וכן את הטענה כי נגרם לו חיסכון עקב התאונה. הוא מציין כי קיימת אפשרות שהתובעת הייתה נפטרת לפני המנוח ולא ניתן לנבא ולקבוע כי המנוח היה בכל מקרה נפטר לפני רעייתו וכי היא הייתה זכאית לקצבת שארים ממילא. קיים קשר סיבתי בין קצבת השארים ובין התאונה. המוסד מפנה לתקנה 10 לתקנות ההיוון המסדירה את נושא ניכוי הקצבאות. בהתאם להסדר הקבוע בתקנות אין התחשבות בחסכון למוסד כתוצאה מפטירתו של זכאי לקצבה, או כתוצאה מגמלאות שארים שהיו משולמות ממילא. בחישוב דרישת השיבוב לפי סעיף 328 לחוק יש להתחשב רק בחסכון שנוצר לפי סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו, רק אם קיימת זכאות לשתי קצבאות בעת ובעונה אחת לזכאי אחד חי. אין להפחית קצבאות ששולמו לנפטרים או היו עתידות להשתלם גם לולא התאונה מסכום תביעת השיבוב. עוד טוען המוסד כי לא נגרם לו כל חסכון מפטירת המנוח שכן בשיעורי התמותה הממוצעים בהם משתמש הוא לצורך חישובים אקטואריים נלקחים בחשבון ממילא גם סיכויי מוות באסונות שונים, לרבות בתאונות דרכים. הפסקת תשלום הגמלאות עקב פטירת הזכאי היא סיום טבעי של התחייבויות המוסד כלפי המבוטח ואין מדובר ב"חיסכון". הדרך היחידה לחשב את הניכויים היא בהתאם לתקנות ההיוון.




לאחר עיון ושקילת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי עמדת המוסד בשאלה זו היא העמדה אשר תואמת את החוק ואת הפסיקה בעניין ולא ניתן לקבל טענת התובעת כי יש לבצע את חישוב הניכויים בדרך אחרת.




על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המוסד לתבוע מהנתבעים פיצוי על גמלה ששילם או עתיד לשלם לניזוק, היא התובעת בענייננו. הכלל שנקבע בפסיקה הוא, כי סכום תגמולי המוסד שיש לנכותו מתביעת הניזוק מהמזיק הוא אותו הסכום שהמוסד רשאי לתבעו מהמזיק מכח הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, זאת על מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, כדי שהניזוק לא יזכה בפיצוי יתר מהמוסד או מהמזיק והמזיק לא ייאלץ לשאת בחבות יתר (ראה למשל: ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649 [1987]; ע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356 [2003]; רע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, [ 27.12.04]; דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 134 [2006] ). בסעיף 333 לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי לעניין סימן זה (הכולל את סעיף 328) "רשאי השר לקבוע הוראות בדבר הוון קצבאות". התקנות שנקבעו הן תקנות ההיוון. סעיף 3 לתקנות ההיוון קבוע כי "היוון גמלה יחושב לפי גילו של הזכאי לגמלה בתאריך הקובע". לוחות ההיוון המופיעים בתוספת לתקנות מבוססים על גילו ומינו של הזכאי לגמלה בעת עריכת ההיוון, בהתעלם מכל נתון אחר הקשור לניזוק או לזכאי לגמלה.




בית המשפט העליון דן במספר הזדמנויות בטענה, כי תקנות ההיוון אינן תמיד משקפות את העקרון על פיו יש לנכות מסכומי הפיצויים אך ורק את ההטבה שניתנה לניזוק עקב התאונה. לעיתים מנוכה מסכום הנזק לו זכאי הניזוק סכום גבוה מהסכום אשר משקף את ההטבה האמיתית מהמוסד עקב התאונה, מה שעשוי לעורר תחושת אי צדק. ההלכה שנקבעה במקרה זה היא ברורה וכך נקבע:


"תקנות ההיוון מחייבות את המוסד בתביעתו מהמזיק על פי סעיף 328 לחוק ביטוח הלאומי מתשנ"ה. על המערערת, ככל מזיק ("צד שלישי" בלשון סעיף 328) האחראי לפיצוי הניזוק, לשלם למוסד את סכום התגמולים שהמוסד שילם לניזוק וכן את התגמולים שישולמו לניזוק על ידי המוסד בעתיד, כשהם מהוונים על פי תקנות ההיוון. תקנות אלו הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו במקרה זה או אחר – אם משום קיצור תוחלת החיים ואם מסיבה אחרת – אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן כמו שהן בלי להיגרר לניסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת...משכך, עומדת למערערת הזכות לנכות מסכום הפיצויים המגיעים למשיב את הסכום המתקבל מהיוון תגמולי המוסד בעתיד על פי תקנות ההיוון. אם ינוכה סכום קטן יותר, המערערת צפויה לשאת בתשלום כולל – למשיב ולמוסד – העולה על גובה הנזק שנגרם למשיב. בכך יפגע הכלל שעל פיו אין המזיק חייב לשאת בתשלום העולה על גובה הנזקים שנגרמו לניזוק" .

ע"א 6935/99 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 [2001] ולהלן: "הלכת אבו סרייה", אליה, משום מה, איש מהצדדים בתיק לא הפנה.



בהלכת אבו סרייה נקבע, כי אין להביא בחשבון במסגרת ניכוי תגמולי המוסד את העובדה שנגרם לניזוק קיצור תוחלת חיים עקב התאונה, למרות שבית המשפט באותו המקרה השתכנע, על פי ראיות שהובאו בפניו, כי נגרם באותו המקרה קיצור תוחלת חיים בשיעור 15%. בית המשפט הפנה גם לדברים שנאמרו בע"א 19/88 פילו נ' עמוס, [ 20.12.92] לעניין תקנות ההיוון: "הדעת נותנת, שאמת מידתו האחידה של ההיוון נגזרת מן הממוצע הכללי המאפיין את המשתייכים לאותו ציבור של זכאים שעליו היא חלה. לקיומה של אמת מידה כזאת יתרונות ברורים, במניעת התדיינות בנושאים שבדרך כלל נתונים הם, מעצם טיבם וטבעם, להערכה סטטיסטית, ולא לבדיקה אישית פרטנית. יוצאים מן הכלל, מטעם זה או אחר, מצויים – כך יש להניח – בכל אחת מקבוצות הזכאים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לנכות את מלוא תגמולי המוסד ששולמו וישולמו לניזוק, המחושבים בהתאם לתקנות ההיוון ועל פי גילו ומינו של הניזוק במועד עריכת ההיוון, ללא כל התחשבות בנתונים שהובאו בדבר קיצור תוחלת חייו. בהתאמה, הניכוי עומד על סכום גדול יותר מהסכום שהיה מתקבל אם היה ניתן משקל לקיצור תוחלת החיים וסכום הפיצוי לניזוק היה קטן יותר.




על הלכת אבו סרייה חזר בית המשפט העליון במקרים נוספים, תוך שהוא מציין את מודעותו לכך שמקרים מסוימים היא עשויה לקפח את הניזוק. בע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, [ 1.6.06], התעוררה שוב השאלה אם יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע עת באים לקבוע את שיעור תגמולי המוסד שיש לנכות מסכום הפיצויים שעל המבטחת לשלם לנפגע. בית המשפט העליון הפנה להלכת אבו סרייה, אימץ אותה וקבע: "לא מצאנו...עילה מספקת לסטות מן ההלכה שנשתרשה בעניין זה שהגיונה – אך גם קשייה – עמה". בע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, [ 8.12.09] שוב עלה לדיון נושא התחשבות בקיצור תוחלת חיים של הניזוק במסגרת היוון הגמלאות המנוכות מהפיצויים להם זכאי הניזוק. בית המשפט חזר ואימץ את הלכת אבו סרייה וקבע: "אכן, הלכת אבו סרייה עשויה לעורר קשיים, בפרט כאשר נוכח קביעה בדבר קיצור תוחלת חיים "צפוי" הניזוק...ללכת לעולמו שנים רבות לפני הגיל הממוצע לפיו מחושב ההיוון לפי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח – 1978". אימוץ נוסף של הלכת אבו סרייה, תוך התייחסות לכך שהיא נקבעה "מתוך מודעות לקשיים הטמונים בה", נעשה בע"א 9984/07 ה.ב. נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, [ 19.12.10]. בעניין זה ציין כב' השופט רובינשטיין כי "ישנם מקרים בהקשר ההיוון שבהם נותרים אנו בתחושה של אי צדק, עם כל הטעמים שביסוד ההלכה הנוהגת...נחמה פורתא שישנה, כפי שצוין, בכך שתקנות ההיוון משקפות קיצור סטטיסטי של תוחלת החיים, משקפת הקלה חלקית בלבד בתחושת הפגיעה בצדק. תוהה אני, אם כתום קרוב לעשור להלכת אבו סרייה, אין מקום לשוב ולהידרש אליה כדי למנוע, במקרים הרלוונטיים, את אי הנחת המובנית...האם אין דרך להרחיב יריעה זו, כגון על ידי מחשבה בדבר תיקון תקנות ההיוון? אותיר את הדברים בסימן שאלה".




לאותה המסקנה, על פיה אין להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע עת באים לקבוע את שיעור התגמולים שיש לנכות מסכום הפיצויים בו מחויב המזיק, הגיע בית המשפט העליון גם בהתייחס למקרים בהם תביעת השיבוב של המוסד מבוססת על הסכם השיפוי שנחתם בין המוסד ובין חברות הביטוח. בדנ"א 10114/03 הנ"ל נקבע, כי גם במקרים של תביעת שיבוב המסתמכת על ההסכם יש לבצע חישוב אקטוארי הנסמך על טבלאות ההיוון של המוסד. נקבע כי הקביעה העקרונית, בדבר אי התחשבות בקיצור תוחלת החיים, כפי שנקבעה בהלכת אבו סרייה, נכונה גם כאשר קיימת אינדיקציה ברורה בעניין קיצור תוחלת החיים ואפילו במקרה שבו יש הסכמה כי תוחלת החיים אמנם קוצרה. (וראה גם: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 589- 590 [מהדורה רביעית, 2012] ).




הלכת אבו סרייה אמנם עוסקת באי התחשבות בקיצור תוחלת חייו של הניזוק החי, אך העיקרון שנקבע בה הוא עקרון מנחה בכל מקרה בו יש לחשב את היוון גמלאות המוסד לצורך ניכוין מתביעת הניזוק. בהתאם לעקרון זה, יש לפעול בהתאם לתקנות ההיוון בדווקנות, מבלי להתחשב בנסיבות ספציפיות כאלו או אחרות של מקרה מסוים, גם אם כתוצאה מהפעלת התקנות עשויה לעלות תחושת חוסר צדק. בענייננו, בהתאם לתקנות ההיוון, היוון קצבת השארים שמשלם וישלם המוסד צריך להיקבע בהתאם לגילה של התובעת בעת עריכת ההיוון ובהתעלם מגילו של המנוח ומכל נתון אחר הקשור למנוח.




התובעת טוענת כי בחישוב הניכוי ולאחר קביעת גובה הניכוי בהתאם לתקנות ההיוון, יש לבצע פעולה נוספת, של ניכוי מן הניכוי. במסגרת חישוב זה יש לנכות, כנטען, את הגמלאות המתייחסות לתקופה שבין תוחלת חיי המנוח הטבעית ובין תוחלת חייה, שהרי בכל הנוגע לגמלאות אלו הן אינן נובעות מהתאונה. גם בנושא זה יש לפנות לתקנות ההיוון ולפעול על פיהן בלבד. תקנה 10 לתקנות ההיוון דנה במקרים בהם יש לבצע ניכוי מן הניכוי. נקבע כי ניכוי כאמור יתבצע רק כאשר מדובר במקרים הנכללים בגדר סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי, הדן בכפל קצבאות. גם נושא זה זכה לדיון בפסיקה. בית המשפט העליון התייחס לתקנה 10 האמורה וציין כך: "לשונה של התקנה מסורבלת. אם נציב במקום מספרי הסעיפים הנזכרים בה את האמור בהם, נעמוד על משמעותה הברורה שעל פיה תנוכה מסכום קצבת הנכות המהוונת כל קצבה שהייתה משתלמת לנפגע אלמלא היה עליו לבחור בין שתי קצבאות כמצוות סעיף 143 לחוק" (הוא סעיף 320 כיום) (ע"א 6246/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לוי, פ"ד מט(1) 742, [1995] וראה גם: ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, סעיף 37 לפסק הדין [ 21.3.11]; ת.א. (שלום י-ם) 8426/96 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית, [ 7.4.02]; ת.א. (שלום י-ם) 12153/01 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, [ 30.1.03]; ת.א. (י-ם) 7758/04 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, [ 9.5.06]; דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 1551 - 1555 [מהדורה חמישית, 2003]). ניכוי מהניכוי ניתן, אם כן, לבצע רק בהתייחס לקצבה אשר הזכאי היה יכול לקבל ללא קשר לתאונה, לולא היה חל עליו האיסור לקבל כפל גמלאות, הקבוע בסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי. הגמלה עליה נאלץ הזכאי לוותר מכח סעיף 320 הנ"ל, ואשר אינה קשורה לתאונה, תנוכה מהגמלאות המנוכות מהפיצוי, שהרי אין מדובר בהטבה עקב התאונה. יודגש כי האיסור לגבי כפל גמלאות הקבוע בסעיף 320 הנ"ל חל לגבי שתי קצבאות המשולמות בעת ובעונה אחת בגין שני נזקים שונים, אשר אחד מהם כלל אינו קשור לתאונה, לאותו הזכאי ולגבי אותה התקופה. על מנת לבדוק את חלותה של תקנה 10 יש לבדוק, ראשית, האם מדובר בזכאות בו זמנית של אותו הזכאי לשתי קצבאות, כאשר האחת אינה קשורה לתאונה, ושנית, האם הזכאי נאלץ לוותר על אחת הקצבאות מכח סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי.




בענייננו – תנאי סעיף 320 אינם מתקיימים. אין מדובר בזכאות בו זמנית של אותו הזכאי לשתי קצבאות. התובעת, הזכאית בענייננו, זכאית לקצבת זקנה בזכות עצמה וקצבה זו לא נשללה ממנה. התובעת לא נאלצה לוותר על קצבה כלשהי מכח סעיף 320. לפני התאונה היא הייתה זכאית לקצבת זקנה בלבד, לאחר התאונה היא זכאית לאותה קצבת זקנה וכן למחצית קצבת שארים, במסגרת החריג השולל כפל קצבאות הקבוע בסעיף 320 (ה) לחוק הביטוח הלאומי. אכן, התובעת הייתה ממילא זכאית למחצית קצבת שארים אילו נפטר המנוח מוות טבעי אך היא החלה לקבל את קצבת השארים כתוצאה מהתאונה ובקשר סיבתי ישיר לתאונה. אין מדובר במקרה בו קמה לתובעת זכות לשתי קצבאות, בו זמנית, ולאותה התקופה, כאשר היא נאלצה לבחור ביניהן. מדובר בקצבה אחת אותה מקבלת התובעת ללא קשר לתאונה, קצבת זקנה, וקצבה נוספת, קצבת שארים, אותה מקבלת האלמנה כתוצאה ישירה מהתאונה. יוער, כי קצבת הזקנה של המנוח, אשר אותה הפסיק המוסד לשלם עקב התאונה, אינה קשורה לעניין זה, שהרי בגינה מקבלת התובעת פיצוי במסגרת הפסדי העיזבון והיא אינה קצבה לה הייתה זכאית מכח עצמה. אין מדובר בענייננו בכפל קצבאות ותקנה 10 לתקנות ההיוון אינה חלה. טענת התובעת בענייננו, למעשה, אינה לכפל קצבאות, אשר אחת נשללה ממנה עקב הוראות סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי. הטענה היא כי במסגרת ניכוי הגמלאות נלקחה בחשבון תקופה ארוכה מדי של קצבת שארים וכי תקנות ההיוון אינן מתייחסות לאפשרות שהמנוח היה מת מוות טבעי לפניה. בעניין דומה נפסק כך: "השאלה לאיזו קצבה הייתה זכאית האלמנה אילו המנוח היה נפטר מוות טבעי הינה שאלה היפותטית, והדרישה להפחתת קצבת השארים, על יסוד הנחה היפותטית זו, הינה דרישה אבסורדית...במסגרת הנחות היפותטיות לגבי מה היה קורה אילו המבוטח לא היה נהרג בתאונה, ניתן לכלול את סיכוייו להיפגע בתאונת דרכים אחרת, ירידה מהארץ, קבלת דמי אבטלה ועוד, כיד הדמיון הטובה. מדובר על הערכות והשערות מרחיקות לכת, לא לכך מכוונת תקנה 10 לתקנות ההיוון" (ת.א. ( שלום י-ם) 2275/98 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, [ 9.6.03] ).




אכן, דומה שקיים טעם בטענות התובעת, כי חישוב הניכויים בהתאם לתקנות ההיוון עשוי לקפח אותה. אי התחשבות בתוחלת חיי המנוח מנוגדת, לכאורה, לעקרון על פיו אין לנכות מסכום הפיצויים הטבות שאינן קשורות לתאונה. יתכן ויש היגיון וצורך בתיקון תקנות ההיוון, כך שבמקרה של זכאי המקבל קצבאות שארים או תלויים עקב התאונה, יילקח בחשבון גם גילו של המנוח ולא רק גיל הזכאי. עם זאת, כפי שנפסק בעניין אבו סרייה ובפסיקה שבעקבותיו, תקנות ההיוון אכן עשויות להותיר תחושה של אי צדק במקרים מסוימים, אך למרות תחושה זו, ההלכה לא שונתה עד היום ותקנות ההיוון לא שונו. תקנות אלו מחייבות ויש לפעול על פיהן. התקנות, כנוסחן כיום, אינן מאפשרות להתחשב בנתונים שונים, סטטיסטיים ואחרים, הקשורים למנוח ולתוחלת חייו ובהסתברות שהמנוח היה נפטר לפני האלמנה. נוכח הקשר הסיבתי בין פטירת המנוח לתחילת הזכאות לקצבת שארים, חדלה זכאותו של המנוח להתקיים ואין עוד התחשבות בנתוניו. הזכאית היחידה לקצבאות היא התובעת והנתונים היחידים הבאים לכלל התחשבות במסגרת ניכוי הקצבאות הם נתוניה של התובעת. אלו הם העקרונות הכלולים בתקנות ההיוון וכך יש לפעול. לפיכך, הוון הקצבאות המנוכות מהפיצויים יחושב בהתאם לגילה של התובעת ותוחלת חייה, בהתאם לתקנות ההיוון, ללא אפשרות ניכוי מהסכום המתקבל. בהתאם לכך, גם את טענת הנתבעים כי יש להתחשב ב"חיסכון" של המוסד בגין הפסקת תשלום קצבת זקנה לאחר מות המנוח יש לדחות. כאמור, סכומי הגמלאות אשר ינוכו מתביעת הניזוק יחושבו בהתאם לתקנות ההיוון ואין לנכות מסכומים אלו כל ניכוי אשר אינו בהתאם לתקנות, כמפורט לעיל. יוער, כי טענה דומה, באשר לחסכון המוסד, כבר נדחתה בעבר במספר הזדמנויות בפסיקה, וראה, למשל, סקירת הפסיקה בת.א. ( שלום י-ם) 7758/04 הנ"ל.




טענה נוספת של התובעת היא, כאמור, כי יש להוסיף את הפסד קצבת השארים לתקופה שמתום תוחלת חיי המנוח ועד תום תוחלת חייה במסגרת חישוב הפסדיה, כפי שנעשה החישוב לגבי קצבת הזקנה של המנוח. לא ניתן לקבל טענה זו. קצבת שארים אינה הכנסה של המנוח לה זכה בחייו, כמו קצבת זקנה, ואשר אותה איבד עם מותו. מדובר בהכנסה הנולדת לאלמנה עצמה, באופן נפרד, עם מות המנוח. חישוב הפסדי ההשתכרות והתמיכה, הן במסגרת תביעת עיזבון והן במסגרת תביעת התלויים, נעשה עד תום תוחלת חיי המנוח ובהתאם להכנסות המנוח עצמו. לא ניתן לקשור לכך הפסדים נטענים של התובעת, שאינם קשורים למנוח ואשר מתייחסים לתקופה שלאחר תום תוחלת חייו, ובכך גם לעקוף את ההוראות הקבועות בתקנות ההיוון.




לאור כלל האמור, מסכום הפיצויים ינוכו תגמולי המוסד בגין מחצית קצבת השארים ששולמה ותשולם לתובעת. ההיוון יבוצע בהתאם לתקנות ההיוון. כיון שבתיק מצויה חוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים בעניין זה משנת 2009 בלבד, על הנתבעים לערוך חוות דעת אקטוארית מעודכנת להיום. חוות הדעת תיערך בהתאם לתקנות ההיוון. היא תכלול את מחצית קצבת השארים ששולמה עד היום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, את הסכום המהוון של מחצית קצבת השארים לעתיד ואת מענק הפטירה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הסכומים האמורים בחוות הדעת ינוכו מסכום הפיצויים לו זכאים התובעים 1-2 כפי שנקבע לעיל. היתרה תועבר לתובעים 1-2 בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% כולל מע"מ, ובתוספת הוצאות משפט (שכר האקטואר בגין חוות דעתו וחקירתו בבית המשפט וכן אגרה), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה ועד ליום התשלום בפועל.




תביעת התובעות 3-4 נדחית, כאמור, ללא צו להוצאות.


תביעת המוסד



בתאריך 27.1.11 הוגש כתב תביעה מתוקן, בעקבות החלטה שאישרה צירוף המוסד כתובע. המוסד ציין בכתב התביעה כי הוא תובע על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והפנה לדרישת שיבוב שהגיש לנתבעים בתאריך 12.8.10. בסעיף 23 לכתב התביעה נרשם כי המוסד עותר לתשלום מלוא הגמלאות ששילם וישלם. בסעיף 24 לכתב התביעה נרשם כי, לחילופין, אם יטענו הנתבעים כי ההסכם בדבר זכויות השיבוב של המוסד שנערך בין המוסד ובין הנתבעים, אשר בוטל על ידי המוסד, תקף, הרי שעל הנתבעים לפצות המוסד בהתאם לתנאי ההסכם, דהיינו, שיעור של 80% מסכום הדרישה, בתוספת ריבית הסכמית.




הנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן בו טענו בסעיף 20 כי "לגבי תביעת השיבוב של התובע 5 (המל"ל) חל ומחייב לגבי תביעה זו ההסכם שבין המל"ל לבין חברות הביטוח ולפיו המל"ל אינו זכאי לשיבוב אלא בהתאם להסכם ולכל היותר בשיעור של 80% מהתשלומים משהמנוח נפגע בתאונה כהולך רגל. באם יטען התובע 5 כי ההסכם שבינו לבין חברות הביטוח בוטל על ידו, יטענו הנתבעים כי הביטול של ההסכם נעשה ע"י המל"ל באופן חד צדדי ביום 4.7.09 וללא תחולה רטרואקטיבית ולפיכך הביטול אינו חל ו/או תופס לגבי התאונה מיום 26.4.07 נשוא תביעה זו ו/ או לגבי דרישת השיבוב בעקבות תאונה זו". הנתבעים לא הכחישו במסגרת כתב ההגנה המתוקן את סעיף 24 לכתב התביעה המתוקן ולא התייחסו אליו כלל.




במסגרת סיכומיו עותר המוסד לשיבוב מהנתבעים בהתאם לתנאי ההסכם, זאת לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נ' חנין, [ 19.4.12], על פיה ביטול ההסכם יחול רק לגבי תאונות שהתרחשו עד מועד הביטול, בשנת 2009. עותק ההסכם לא הוגש כראיה על ידי המוסד בתיק זה אלא צורף כנספח לסיכומים, אך המוסד טוען כי מדובר בהסכם אשר עצם קיומו ותכנו אינו שנוי במחלוקת ואף לא הוכחש על ידי הנתבעים במסגרת כתב ההגנה שלהם. בסיכומיו עותר המוסד לתשלום על פי ההסכם, בשיעור 80% מהדרישה, כולל ריבית הסכמית עד יום הגשת הסיכומים, סכום כולל של 135,034 ₪.




הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי אין לחייב אותם בסכום העולה על סכום הנזק. נטען כי אם הסכום אותו יחויבו לשלם למוסד בהתאם להסכם יעלה על סכום הנזק, הרי שאין להידרש לטענות המבוססות על ההסכם, כיון שההסכם לא הוגש כראיה בתיק. נטען כי תביעת המוסד מתבססת על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ולא על ההסכם.




בענייננו, נוכח סכום הנזק וסכום דרישת המוסד, אין, למעשה, צורך להיזקק לטענות אותן העלו הנתבעים בקשר לאי הוכחת תנאי ההסכם, שהרי הנתבעים לא יחויבו במקרה זה, על פי ההסכם, לשאת בסכום העולה על סכום הנזק כולו וחבותם, במקרה זה, על פי ההסכם, היא בשיעור 80% מסכום הגמלאות בלבד. דומה שהנתבעים סברו כי מדובר במקרה בו סכום הגמלאות כמעט ובולע את סכום הנזק, כך שהמוסד זכאי רק ל 75% מסכום הגמלאות. בכל מקרה, דין טענות הנתבעים להידחות גם לגופן. כאמור, בכתב התביעה המתוקן טען המוסד גם לחלותו של ההסכם. הנתבעים, במסגרת כתב ההגנה, לא רק שלא הכחישו טענה זו ולא הכחישו את עצם קיומו של ההסכם ואת מודעותם לתנאיו אלא להפך, הם טענו באופן פוזיטיבי וברור כי יש להחיל במקרה זה את ההסכם. מכאן, שעצם קיומו של ההסכם ותנאיו כלל לא היוו שאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בהתאם לכתבי הטענות, אשר גודרים את חזית המריבה. המחלוקת היחידה, הנוגעת להסכם, עליה ניתן ללמוד בדוחק מכתב התביעה, הייתה, האם יש להחיל את ההסכם בעניין זה, נוכח ביטולו החד צדדי על ידי המוסד. מכיוון שהנתבעים לא העמידו במחלוקת את עצם קיומו של ההסכם ואת תנאיו ונושאים עובדתיים אלו לא היו בחזית המריבה – הרי שלא קמה כל חובה על המוסד להביא ראיות בשאלות אלו. המוסד מסכים כעת, לאור ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, לטענות הנתבעים בכתב ההגנה, כי ההסכם חל וכי יש לפעול על פיו. מכאן, שלפנינו הסכמת שני הצדדים לפעול בהתאם להסכם. בנסיבות אלו אין מקום להידרש לטענות הנוספות שהעלו הצדדים בעניין זה, לרבות טענות בדבר השתק שיפוטי. המוסד זכאי לפיצוי בהתאם לתנאי ההסכם, 80% מסכום הדרישה, בתוספת ריבית הסכמית, על פי סעיף 6 להסכם. לסכום הנקוב בסיכומי המוסד תתווסף ריבית הסכמית עד היום. לסכום יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% כולל מע"מ.




כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעים ולאחר מכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.


רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון