ביטול שחרור אסיר

1. בראשית שנת 2002 נכנס לתוקף חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן - החוק החדש). עד למועד זה חלו סעיפים 34-28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן - החוק הישן). אסיר שוחרר ברישיון על-פי החוק הישן. הוא עבר עבירה טרם כניסת החוק החדש לתוקפו. בקשת המדינה להפקיע רישיונו נידונה לאחר מועד תחולת החוק החדש. מה דינו של אסיר זה? איזה חוק יחול עליו? האם בבוא ועדת השחרורים לדון בעניינו חל החוק הישן או החוק החדש? סוגיה זו עומדת להכרעה בעתירה זו. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה כי חל החוק החדש ואילו עמדת הסניגוריה הציבורית הינה כי חל החוק הישן.

2. המשיב 2 (להלן - המשיב) נידון לתקופת מאסר של 19 שנה. הוא שוחרר ברישיון מריצוי עונשי מאסר בתאריך 11.3.1998 על-פי החוק הישן. תקופת הרישיון עומדת על שש שנים וחצי, מתאריך 11.3.1998 ועד לתאריך 1.8.2004. בחודש אוקטובר 2001 הוגש כנגד המשיב כתב-אישום בגין ביצוע עבירות נגד הרכוש. על-פי הנטען, עבירות אלה בוצעו בחודשים מאי ויוני של אותה שנה. מועדים אלה נופלים בטרם כניסת החוק החדש לתוקף. המדינה והמשיב הגיעו להסדר טיעון שלפיו יורשע המשיב על-פי הודאתו בארבע עבירות של גניבה, עבירה של כניסה והתפרצות, הדחה בחקירה, החזקת נכס החשוד כגנוב ואיום. על אלו הוסכם שיוטל עליו עונש מאסר בפועל למשך תקופה של עד שנתיים. בית-משפט השלום בדימונה (ת"פ 1513/01) גזר על המשיב עונש מאסר של 20 חודש. הוגשה בקשה על-ידי המדינה להפקעת רישיונו של


ועדת השחרורים בראשותו של כבוד השופט ג' טהר-לב הגיעה למסקנה כי במקרה זה חל החוק הישן. לגישת הוועדה, כל שינוי במערך הזכויות של האסיר לעניין הפקעת רישיונו מהווה שינוי מהותי. המחוקק לא התכוון לפגוע בזכויות מהותיות. עקרון החוקיות קובע כי המחוקק משנה זכויות מהותיות מיום תחולת החוק ואילך. רק אם אסיר עבר עבירה לאחר מועד תחולת החוק החדש, מה שאינו המצב בענייננו, חל החוק החדש. החלת חוק מהותי באופן רטרואקטיבי "פוגעת בעקרון גדול, הוא עקרון החוקיות". היום הקובע הוא מועד ביצוע העבירה. משהחליטה הוועדה לפעול על-פי החוק הישן עמדה בפניה האפשרות להפקיע את מלוא תקופת הרישיון, תוצאה שלא נראתה בעיניה כצודקת.

היועץ המשפטי לממשלה אינו משלים עם התוצאה האמורה. על-פי גישתו, סעיף 48(א) לחוק החדש מסדיר את הוראות המעבר של החוק הישן ומלמד על תחולת החוק בענייננו. שחרור על-תנאי אינו זכות וביטולו אינו פגיעה בזכות. החוק החדש, לעומת קודמו, מקל עם אסירים במידה מסוימת. לחלופין טען היועץ המשפטי לממשלה כי גם אם נניח כי החוק הישן חל היה על הוועדה להורות על הפקעת רישיונו של המשיב.

הסניגוריה הציבורית סבורה כי החוק החדש מחמיר עם המשיב לעומת החוק הישן.
שחרור ברישיון הינו זכות ולא חסד. יש לפרש את סעיף 48(א) לחוק החדש באופן שונה מזה המוצע על-ידי המדינה. חזקה על המחוקק שהתכוון לחוקק חוק אשר הוא גם חוקתי וגם עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות.

3. החוק החדש הוא חוק חשוב אשר בא להסדיר את סוגיית שחרורו המוקדם של אסיר מעונש מאסר אשר נגזר עליו. קיים שוני מהותי בין החוק החדש ובין קודמו בכל הקשור לשחרור מוקדם. החוק הישן התייחס למונח "רישיון חופש" ואילו החוק החדש נעזר במונח "שחרור על-תנאי". ברם, ההבדל בין החוקים אינו מצוי בין מונחיו השונים אלא במהות הדין (ראה נ' מימון-שעשוע "חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 והשלכותיו" [15]). ניתן לומר בקליפת אגוז כי החוק החדש עוסק בשני נושאים עיקריים. הראשון - באיזה מצב יש להורות על שחרור על-תנאי, והשני - באיזה מצב יש להורות על ביטול השחרור על-תנאי. הנושא האחרון הוא שעומד לדיון בעתירה זו.

בכדי להבהיר את השוני בחוק החדש נציג את סעיף 20 לחוק זה:


"ביטול שחרור 20. (א) אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בשל עבירה בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו נוספת ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להחליט, מנימוקים שיירשמו, על המשך השחרור בתנאים שנקבעו על ידה או בתנאים אחרים שתקבע, ובלבד שלא הוטל על האסיר עונש מאסר בשל העבירה הנוספת שעבר בתקופת התנאי; החליטה הועדה כאמור, תחל לגבי המשוחרר תקופת תנאי חדשה; לענין זה, 'תקופת תנאי חדשה' - תקופה שתחילתה ביום ההחלטה על המשך השחרור ואורכה כאורך תקופת התנאי; החלטת הועדה על המשך שחרורו על-תנאי של אסיר לפי הוראות סעיף קטן זה תינתן, לגבי אותו אסיר, פעם אחת בלבד.

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א), הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי אסיר ששחרורו בוטל לפי הוראות סעיף קטן (א), ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה; הורתה הועדה כאמור - תהיה תקופת המאסר שהאסיר לא נשא, לפי הוראת הועדה, תקופת תנאי, שתחל עם שחרורו של האסיר מתקופת המאסר שנשא ותצטבר לכל תקופת תנאי אחרת שלו.

(ד) ...".

עינינו הרואות כי כוונת המחוקק הינה להגביל את שיקול-דעתה של הוועדה.
המגמה הינה להורות על ביטול השחרור על-תנאי של אסיר אשר עבר עבירה נוספת.
במצב האמור הכלל הוא לבטל את השחרור המותנה. זוהי התוצאה המתחייבת אם הוטל על האסיר עונש מאסר בשל העבירה הנוספת, תהא העבירה אשר תהא. מרכז הכובד של שיקול-הדעת בנדון עובר מההחלטה האם לבטל את השחרור על-תנאי אל ההחלטה באיזו מידה לבטלו. התקופה המינימלית לביטול שחרור מותנה הינה מחצית תקופת המאסר. על-פי החוק הישן הוענק לוועדה שיקול-דעת אם להפקיע רישיון שחרור אם לאו. ברם, לא ניתן היה להורות על ביטולו של חלק מתקופת המאסר. כלשון סעיף 29(א) לחוק הישן: "ועדת שחרורים... רשאים להורות... כי בעל הרישיון ישא את יתרת עונשו כאילו לא ניתן הרישיון... אם ראו כי עבר עבירה או הפר תנאי אחר מתנאי הרישיון בתוך תקופת הרישיון; הורה כך יראו את הרישיון לעניין סימן זה כרישיון שבוטל".

4. החוק החדש קובע הוראות מעבר. כלשונו של סעיף 48(א) לחוק החדש:

"אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה, לפי הוראות סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי לפי הוראות חוק זה, בתנאים שנקבעו ברישיונו ובתנאים האמורים בסעיף 13(א), (ג) ו-(ד) ויראו ברישיון שניתן לו לפי הפקודה האמורה - כרישיון לפי סעיף 14".

סעיף 13(א) לחוק החדש, הרלוונטי לענייננו, קובע:

"תנאי השחרור 13. (א) התנאי שבו מותנה שחרורו של אסיר לפי הוראות חוק זה, הוא שהמשוחרר לא יעבור עבירת עוון או פשע נוספת (להלן - עבירה נוספת) במשך תקופת התנאי; בחוק זה...".

לגישתו הפרשנית של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה נכון לפרש את הוראות המעבר באופן שבו הדין החדש חל על הבקשה שנידונה בפני ועדת השחרורים. מועד תוקפו של רישיון הינו הנתון הקובע ולא מועד ביצוע העבירה. אם הרישיון עומד בתוקף, חל הדין החדש גם אם העבירה נושא הבקשה לביטול השחרור בוצעה לפני כניסת החוק החדש לתוקפו. ניתן לומר כי פירוש זה עולה ממילות החוק החדש: "אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה...". הסניגוריה הציבורית מדגישה כי החוק אינו קובע באופן מפורש כי הוא חל על ביצוע העבירה שנעברה טרם כניסתו לתוקף. גם הצעת החוק עצמה אינה תורמת להבנת העניין (ראה הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, בעמ' 518). עוד ניתן להצביע על הקשר בין סעיף 48(א) ובין סעיף 13(א) לחוק החדש המתייחס לביצוע עבירת עוון או פשע נוספת. לגישה זו, מועד ביצוע ההפרה הוא הקובע. רק אם נעברה העבירה לאחר מועד כניסת החוק החדש לתוקפו יחול דין זה.


לדעתי ניתן לפרש את החוק החדש בשני האופנים שהוצעו. ייתכן שבמבט ראשון הכף נוטה יותר לכיוון עמדת המדינה. בכל מקרה, פרשנות חוק אינה עניין של התרשמות ראשונית. כלל גדול בשיטתנו הוא כי יש להתחקות אחר תכלית החוק. לא זו בלבד, רב יתר על כך, הסניגוריה טוענת לעקרון החוקיות. לגישתה הפרשנות שמציעה המדינה תביא לתוצאה שאינה חוקית. הסיבה לכך היא כי החוק יחול למפרע ובנסיבות העניין תוצאה זו אינה יכולה לעמוד. תחולה רטרואקטיבית של הדין הפלילי נוגדת את עקרון החוקיות. היועץ המשפטי לממשלה דוחה גישה זו מכול וכול. זה השוני בין העמדות הפרשניות של הצדדים. היועץ המשפטי לממשלה אוחז בפרשנות דווקנית של מילות החוק, כשלטעמו התוצאה בה הוא דוגל אינה עומדת בניגוד לעקרונות השיטה. מנגד טוענת הסניגוריה כי אם החוק יפורש רק מבחינה מילולית, כפי שמציע היועץ המשפטי לממשלה, התוצאה תתנגש עם עקרון החוקיות. שני הצדדים אוחזים בעע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל (להלן - עניין ארביב [1]) כעיגון לעמדתם.

5. בעניין ארביב [1] "החוק החדש" אשר עמד באור הזרקורים של הדיון המשפטי הוא החוק הישן בענייננו (סעיף 29(א) לחוק הישן לעומת סעיף 28). כך הציג השופט ברק (כתוארו דאז) את הסוגיה המשפטית הנידונה: "חוק חדש - שנתקבל בתקופת הרישיון להתהלך חופשי של אסיר פלוני - הסמיך את ועדת השחרורים לבטל את רישיון החופש של אסיר אף לאחר תום תקופת הרישיון, ובלבד שתנאיו הופרו בתוך תקופת הרישיון. סמכות כזו לא היתה מצויה בידי הוועדה על-פי הדין הקודם. המוסמכת ועדת השחרורים לעשות שימוש בסמכותה זו לגבי רישיון החופש של אסיר פלוני, רישיון שתנאיו הופרו לפני חקיקתו של אותו דבר חקיקה?" (שם [1], בעמ' 771).
כבוד השופט ברק ציין כי הסוגיה המשפטית "...מעוררת את בעיית הרטרוספקטיביות של החוק" (שם).

בסופו של עניין הגיע ההרכב שדן בפרשה למסקנה כי התיקון חל על עניין ארביב [1]. כבוד השופט בך פסק בהתבסס על ההבחנה בין הוראה מהותית לבין הוראה דיונית. התיקון הינו רטרואקטיבי ולא פרוספקטיבי. התיקון במהותו הינו הוראה דיונית שעניינה הוא הארכת המועד בו ניתן לקיים דיון בבקשת ההפקעה. לכן ניתן להחילו באופן רטרואקטיבי.

כבוד השופט ברק הסכים עם האמור אך הציע מבחן נוסף. לגישתו קיימות שלוש קטגוריות של מקרים - תחולה רטרואקטיבית, תחולה פרוספקטיבית ותחולה אקטיבית.
ומהי תחולה אקטיבית? "החלת חוק היא אקטיבית, אם היא מוחלת על מצב דברים המתקיים ביום כניסתו של החוק לתוקף... תכליתה של חקיקה זו היא לשנות את...


האפקט המשפטי של מצב קיים..." ולא לשנות את מהותן של פעולות שנעשו בעבר (עניין ארביב [1], בעמ' 782-779). לאחר שבחן כבוד הנשיא את תכליתו של התיקון, הגיע למסקנה כי התיקון נועד להסדיר מעמדם של אסירים ואין עניינו להטיל סנקציות חדשות על עבריינים.


מכאן מסקנתו כי התיקון חל באופן אקטיבי ואין כל פגם בכך.

הגם ועניין ארביב [1] וענייננו שניהם כאחד עוסקים בשחרורו המוקדם של אסיר, יש לבחון כל תיקון לפי עניינו. טרם אתייחס ליישום העקרונות שהוצגו בעניין ארביב [1] על המקרה דנא, יש לבחון את תכלית ומהות החלטת המחוקק לתקן את החוק.
בחינה זו מצריכה התייחסות כללית לשחרורו המוקדם של אסיר וביטולו בשל הפרה והתייחסות פרטנית למהות השוני בין שני החוקים.

6. טוען בא-כוח היועץ המשפטי בכתב-העתירה כי "שחרור על תנאי אינו זכות וביטולו אינו פגיעה בזכות". גישה זו, אם היא נכונה, עשויה להאפיל על זירת המחלוקת. לדעתי, בראיה מצומצמת, ורק בראיה זו, האימרה נכונה.ב אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר. מצבו שונה, למשל, מאזרח שזכות קנויה לו לבחור בבחירות הכלליות. הסיבה לכך היא כי דינו של אסיר נגזר על-ידי בית-משפט המחויב לפעול על-פי כללים המגנים על זכויותיו, לרבות הזכות לערער על פסק-הדין בעניינו. כפי שנפסק בפסק-דין בארצות-הברית אין זכות אינהרנטית או
קונסטיטוציונית לשחרור מוקדם מגזר-דין שהוטל כדין על-ידי בית-משפט (ראה ‎STATE
]EX REL. MILLER V. LEONARD (2000) [6).

עם זאת, משנקבע מנגנון של שחרור מוקדם וביטולו, על הרשות לפעול על-פי כללים ראויים. בכדי להמחיש נקודה זו די לומר כי עותר לשחרור מוקדם רשאי לטעון טענת הפליה. בתגובתה לטענה מעין זו מחויבת המדינה להשיב בצורה עניינית ואינה יכולה להסתתר במקלט היעדר הזכות לשחרור מוקדם.

ברי אפוא כי לא כל חוק העוסק בשחרורו המוקדם או ביטול שחרורו המוקדם של אסיר ניתן להחיל רטרואקטיבית. העניין תלוי בטיב החוק. כך עולה מפסק-הדין
בעניין ארביב [1] וכך גם הגישה מימים ימימה בארצות-הברית (ראה למשל: .‎DOWD V
]SIMS (1950) [7).

הערה כללית נוספת. באת-כוח הסניגוריה הציבורית הדגישה כי הפעלת החוק החדש על המשיב מהווה פגיעה קשה בו. החלת החוק החדש על המשיב עלולה להיות עבורו ההבדל בין ריצוי מאסר של שש שנים לבין אי-ריצוי עונש מאסר בכלל. ייתכן והמקרה של העותר מהווה דוגמה טובה לבית-המשפט בבואו לבחון חוקיות החלה רטרואקטיבית של חוק חדש. ברם, עסקינן בבחינת חוקיות הרטרואקטיביות של חוק.
בית-משפט אינו יכול להצר את ראייתו לעותר הבודד העומד בפניו. החוק הוא העומד לדיון. על בית-המשפט לבחון את קבוצת האסירים והשלכות התיקון עליה. הראייה חייבת להיות רחבה. כפי שנקבע בפסק-דין של מדינת הוואי, ההכרעה בבדיקת הרטרוספקטיביות של החוק אינה תלויה בהשפעתה על היחיד המסוים אלא על הקבוצה
בכללותה (ראה [‎.(STATE V. BUNN (1968) [8

7. החוק הישן העניק לוועדה שיקול-דעת להחליט אם לבטל רישיון חופש. לא נקבעו בחוק הישן כללים המגדירים מתי יש להורות על ביטול הרישיון. המדינה הפנתה את המותב לפסיקה של בית-המשפט העליון בה נקבע שאסיר שהפר את תנאי רישיון החופש בכך שביצע עבירות חמורות כי אז "היקף שיקול הדעת הנתון לה (ועדת השחרורים) שלא לבטל את הרשיון אינו רחב כלל ועיקר" (ראה בג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים [2] בפיסקה 2 לפסק-הדין וכן עע"א (ב"ש) 2315/01 אביב נ' ועדת השחרורים [5]).

הבה נשווה את המצב בחוק הישן לזה שבחוק החדש. בחוק החדש נקבע כי במידה שעבר אסיר ברישיון עבירה נוספת על ועדת השחרורים לבטל את השחרור על-תנאי.
ניתן להגיע לתוצאה אחרת רק בנסיבות מיוחדות, מנימוקים שיירשמו. כן קובע החוק כי במידה שנגזר על אסיר מאסר בפועל בגין כל עבירה נוספת שהיא, מחובתה של הוועדה להורות על ביטול השחרור על-תנאי. מכאן, שגם אם על-פי החוק הישן צמצמה הפסיקה את היקף שיקול-הדעת בעבירה חמורה, עדיין נתונה ההחלטה לשיקול-דעתה של הוועדה. בולט היעדר שיקול-הדעת של הוועדה לפי החוק החדש. ברבים מן המקרים אין לוועדה שיקול- דעת כלל. גם במקרים שבהם מוענק לה שיקול-הדעת, הרי לשון החוק ככלל מכתיבה מפורשות להורות על ביטול השחרור על-תנאי. נוצר קשר חדש בין ביצוע עבירת עוון או פשע לבין ביטול שחרור על-תנאי. ביצוע עבירה נוספת שכזו יגרור אחריו ביטול השחרור על-תנאי. גזר-דין של מאסר בפועל בגין עבירה נוספת מחייב את הוועדה להפקיע רישיונו של אסיר. החוק הישן לא הבחין בין ביצוע עבירה ובין הפרת תנאי, ואילו על-פי החוק החדש מוענק שיקול-דעת בעיקר אם אסיר הפר תנאי שחרור אך לא אם ביצע עבירה (ראה סעיף 21 לחוק החדש). המחוקק מצא לנכון בחוק החדש לפרט את שיקולי הוועדה בבואה להחליט אם להורות על שחרור על-תנאי ולכן בולט היעדר רשימה של שיקולים בבואה להחליט אם לבטל את השחרור (השווה סעיף 9 וסעיף 20 בחוק החדש).

התמונה הנחזית הינה כי בבקשה לבטל רישיון המוגשת מטעם המדינה מצבו של אסיר נוח יותר לפי החוק הישן. אמנם ניתן לטעון כנגד מסקנה זו משום שהחוק החדש מאפשר ביטול של החל ממחצית התקופה, מה שלא התאפשר על-פי החוק הישן. אכן, יש אסירים מסוימים אשר ייהנו בשל הפתח האמור בהיקף שיקול-דעתה של הוועדה. ברם, כפי שצוין לעיל, יש לבחון את קבוצת האסירים ולא את היחיד. זהו חלק ממלאכת שיקול-הדעת של בית-המשפט הדן בבעיית הרטרואקטיביות של חוק. טול מקרה פשוט שבו המחוקק מחליט כי מהיום העונש המקסימלי בגין עבירת גניבה יהא ארבע שנים ולא שלוש, גם אם העבירה נעברה לפני תיקון החוק. במקרה כאמור ברור כי החוק מרע עם קבוצת הנאשמים בעבירת גניבה באופן רטרואקטיבי. למעשה, זה המצב לגבי הקבוצה כולה. במקרים כמו הנדון העניין עדין יותר שכן בחוק החדש ימצא האסיר יתרונות וחסרונות בהשוואה לחוק הישן.

במצב זה על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעתו תוך בחינת החוק בכללותו. האמור לעיל מוביל למסקנה כי החוק החדש בא להחמיר עם קבוצת האסירים בכל הקשור לסוגיית ביטול שחרור על-תנאי.

לא די בקביעה כי החוק מרע את מצבה של קבוצת האסירים. החלטת המחוקק להאריך את התקופה שבה רשאית המדינה להגיש בקשה להפקעת רישיונו של אסיר אינה נוחה גם היא לקבוצה. חרף זאת נקבע בפסק-הדין בעניין ארביב [1] כי החקיקה יסודה בדין.
ומהו הדין במקרה דנן?

8. בעניין ארביב [1] נשען הרכב השופטים של בית-המשפט העליון על הדין המבחין בין הוראה מהותית לבין הוראה דיונית. ניתן להחיל חוק דיוני באופן רטרוספקטיבי. שינוי בסדר דין למפרע אינו פוגע בעקרון החוקיות. המחוקק רשאי לסדר את הדין בשני כיווני הזמן. אם ההוראה אינה מהותית, מטבעה אין בה לפגוע בזכויות מהותיות. ייתכן כי במקרה הקונקרטי צד עלול להיפגע משינוי בהוראה דיונית. למשל, הארכת המועד להגשת בקשה להפקיע רישיונו של אסיר אשר התקבלה.
ברם, בראייה מעמיקה יותר מתברר כי סדרי הדין לא הם שפגעו בו. הם פשוט אפשרו קיומו של דיון בעניינו. הפגיעה בסופו של דבר אינה אלא תוצאה של הדין המהותי אשר לא השתנה.

בניגוד למקרה של ארביב [1] עניין לנו בהוראה מהותית. שוני במערך השיקולים לביטול שחרור על-פי התנהגות האסיר הינו הוראה מהותית. נושא התיקון הינו מתי יש להורות על מאסרו מחדש של אסיר ששוחרר. על-מנת לחדד את הנקודה נצפה על התיקון מנקודת מבטה של המדינה ולא של האסיר. בעניין ארביב [1] משמעות התיקון הינה כי הוספו תאריכים בהם רשאית המדינה להגיש בקשה להפקעת רישיון חופש. זהו עניין של סדרי עבודה. בענייננו, משמעות התיקון הינה כי השתנו הכללים לפיהם על המדינה לדרוש מאסרו המחודש של אסיר ששוחרר. זהו שינוי בהוראה מהותית.

ההבחנה בין הוראות דיוניות לבין הוראות מהותיות בדבר חוק רטרואקטיבי בנושא ועדת שחרורים התקבלה בדין האמריקני. בעיית הרטרוספקטיביות של החוק עוגנה
בחוקה האמריקנית. ARTICLE I, 9, CL. 3 קובע: ‎"NO... EX POST FACTO LAW SHALL
BE PASSED" )להלן - הכלל החוקתי). הוראה זו הינה אבסולוטית. בדומה לשיטתנו, היא חלה על הדין הפלילי בלבד.

נפסק כי אין פגם בחקיקה אשר העבירה את ההחלטה להורות על שחרור מוקדם מחבר מושבעים לוועדת שחרורים, גם לגבי אסיר שעבר עבירה טרם התיקון (ראה [9] (1938)
PEOPLE V. HUNT). כן נפסק כי שינוי בפרוצדורה של שיטת השחרור המוקדם של האסיר
לא מהווה הפרה של הכלל החוקתי אף אם האסיר נפגע מכך (ראה ‎ROLLER V. GUNN
[10] (1997)). דוגמאות אלו עניינן הוראות דיוניות.

לעומת זאת יש פסיקה הקובעת כי החלה רטרוספקטיבית של חוק עומדת בניגוד לכלל החוקתי. זאת בעניין חוק אשר דחה זכאות לשחרור מוקדם מריצוי גזר-דין בגין
עבירה שבוצעה טרם מועד חקיקתו (ראה [STATE V. ARCENEAUX (1997) ]11). כן הסתמכות על חוק כדי לקבוע מועד שחרור מוקדם לאסיר אשר עבר עבירה טרם חקיקתו
מפר את הכלל החוקתי (ראה [CHRISTENSON V. THOMPSON (1996) ]12). תיקון לחוק אשר ביטל הזדמנויות לשחרור מוקדם שהוכרו על-ידיו טרם התיקון פוגע בכלל החוקתי
כאשר הוא חל על אסיר שעבר את העבירה טרם התיקון (ראה ‎PUCKETT V. ABELS
[13] (1996)). אחרון יובא המקרה בו בית-המשפט העליון לא נדרש להכריע בסוגיה אך הביע עמדתו כי חוק חדש המבטל אפשרות לשחרור מוקדם בגין עבירות על-פי דין אשר היה קיים במועד ביצוע העבירות ייתכן שפוגע בכלל החוקתי (ראה [14] (1974)
WARDEN V. MARRERO; בקשה לשימוע נוסף נדחתה).

ובחזרה לענייננו. התיקון לחוק החדש, שעניינו הגבלת שיקול-דעתה של ועדת השחרורים בדבר ביטול השחרור על-תנאי עד כדי היעדר שיקול-דעת כלל כאמור בניגוד למצב הקיים ביום ביצוע העבירה על-ידי המשיב, הינו הוראה מהותית. בעניינה של ארביב [1], בעמ' 789 ציין כבוד הנשיא ברק כי תיקון בעל אופי דיוני "...נועד לקבוע דרכי הגשמה של מצב משפטי נתון ולא את תוכנו ואת מהותו של מצב משפטי זה עצמו". החוק החדש, בכל הקשור לסעיפים 20 ו-48(א), אינו עוסק בסדר דין אלא בעשיית דין חדש. מהות החוק אינה כתמול-שלשום. מטרת התיקון אינה להגשים את החוק הקיים אלא לשנותו תוך יצירת תוכן חדש.

9. בעניין ארביב [1] כבוד הנשיא ברק לא הסתפק בבחינת בעיית הרטרוספקטיביות של החוק מבעד לעדשת ההבחנה בין הוראה דיונית לבין הוראה מהותית אלא אף הוסיף את מבחן התחולה האקטיבית. כפי שהובא לעיל, שם [1], בעמ' 782-779 "החלת חוק היא אקטיבית, אם היא מוחלת על מצב דברים המתקיים ביום כניסתו של החוק לתוקף... תכליתה של חקיקה זו היא לשנות את... האפקט המשפטי של מצב קיים..." ולא לשנות את מהותן של פעולות שנעשו בעבר. להמחשת העניין הובאה הדוגמה הזו:
הטלת מס על כל בעל זכות ובעלות במועד החקיקה הינה החלה אקטיבית. הסיבה לכך היא כי התכלית של החוק היא גביית מס ולא לשנות מהותן של פעולות שנעשו בעבר.

לדעתי, התחולה האקטיבית עומדת על שני אדנים. האדן האחד, היותו של הדין הליך דינמי. החוק משתנה ומתפתח במובנים רבים. יציבות החוק נשמרת בהכנסת שינויים בו. השינוי בדין כמעט ותמיד משפיע על העבר במובן זה או אחר. האדן האחר הוא שיש והדין חוצה את ציר הזמן. למשל, חוק הקובע כי כל בעל רישיון נהיגה מחויב לעבור קורס נהיגה מונעת או השתלמויות נהיגה מדי פעם. המטרה אינה להעניש את הנהג ולכן אין זה רלוונטי מתי קיבל את רישיונו ומתי עבר עבירת תעבורה או אפילו אם כלל לא עבר עבירת תעבורה. בכדי לעמוד על מהותם של שני אלה, קרי בכדי לבחון האם החלת החוק אקטיבית אם לאו, יש לבחון את מהות התיקון ותכליתו.

הנשיא ברק הציג, בין היתר, דוגמה לחוק שלפיו חבר כנסת שהורשע בעבירה מסוימת יחדל מלכהן בכנסת. לשאלה האם תהיה זו הפעלה רטרוספקטיבית של החוק אם נחילו על חבר כנסת אשר הורשע בעבר באותה עבירה השיב כי התמונה כולה טמונה בתכליתו של החוק. אם התכלית היא קביעת עונש נוסף אכן מדובר בהחלה רטרוספקטיבית של החוק. לעומת זאת, אם תכליתו של חוק זה היא להסדיר טוהר מידות של חברי כנסת תהא זו החלה אקטיבית.

הדוגמה האמורה מלמדת כי יישום מבחן "התחולה האקטיבית" איננו מלאכה קלה.
ברם, יש לזכור כי ניתן ללמוד על תכלית החוק מתוכנו ומההיסטוריה החקיקתית אשר קדמה לו.

לדעתי, בחינת החוק החדש תביא למסקנה כי לא מדובר בהחלה אקטיבית.


נימוקים מספר לדבר.

(א) חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד)

פסק-דין ארביב [1] ניתן טרם ההשפעה של חוק היסוד. כמובן שונה המצב היום, בבואנו לבחון את החוק החדש. אם בעבר בעיית הרטרוספקטיביות של החוק נאלצה לעמוד כנגד עקרון החוקיות, היום נאלצת היא לעמוד כנגד עקרון החוקתיות. כידוע, חוק היסוד איננו עוד חוק נוסף. הוא אינו מוגבל לתחום יחיד של המשפט. חוק היסוד הינו עניינו של כל חוק. הוא משפיע על שיקול-הדעת השיפוטי ועל כללי הפרשנות. אם חקיקה למפרע "...פוגעת בעקרונות היסוד של צדק ושל הגינות ובאמון הציבור במוסדות השלטון" (עניין ארביב [1], בעמ' 777), הייתכן כי חוק היסוד ייאלם דום?

התשובה השלילית לשאלה האמורה מתקשרת לנימוק שלהלן.

(ב) מהות הפגיעה שבתיקון


נושא התיקון הינו שלילת חופש של אסיר אשר שוחרר ברישיון. ובמילה אחת:
מאסרו. סעיף 20(א) לחוק החדש דן בכללים להחזרת אסיר להמשך ריצוי עונש מאסר שהוטל עליו. אמנם העונש ניתן על-ידי בית-המשפט, אך ועדת השחרורים החליטה על מתן שחרור על-תנאי. התוצאה של ביטול השחרור הינה המשך ריצוי של עונש אשר קודם לכן קיבל אותו אסיר שחרור מריצויו.

שמו של חוק היסוד הינו "כבוד האדם וחירותו". סעיף 5 לחוק היסוד, שכותרתו "חירות אישית", קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר...". השיטה המשפטית מחויבת היום, נראה לי כי אף יותר מבעבר, לשמור על זכויות האסיר או כל אדם שנשללה ממנו חירותו על-פי דין. יעידו על כך פסקי-הדין בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 144; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [4] וכן חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 והפסיקה בעקבותיו.

החוק החדש קובע, בין היתר, כי אם אסיר ברישיון עבר עבירה ונידון למאסר חייבת ועדת השחרורים לשלול את רישיונו. יש שמדובר בתקופת מאסר של מספר שנים רב. הוא המקרה בפנינו. השתנו הכללים. שיטה קונסטיטוציונית אינה יכולה אלא להגדיר תיקון זה כאקט עונשי בגין אי-עמידה בתנאי השחרור. התיקון נועד להשפיע על פעולות שנעשו בעבר. אמת כי מטרת החוק היא גם להגן על שלום הציבור ועל ביטחונו. ברם, אימרה זו נכונה לגבי כל חוק פלילי. תכלית החוק אינה באה להסדיר מצב קיים אלא לשנותו ולהשפיע על מעמדו המשפטי של האסיר ברישיון ועל התוצאות המשפטיות של התנהגות היחיד.

לדעתי יוצא כי על-פי שני המבחנים - מבחן ההוראה הדיונית מול ההוראה המהותית ומבחן ההחלה האקטיבית - אין להחיל את הדין החדש על המקרה שלפנינו.

בניגוד לפסק-הדין בעניין ארביב [1], עומדת בלבה של ההכרעה אשר בפנינו שאלת פרשנותו של סעיף. לשון אחרת, וכפי שהובא לעיל, ניתן לפרש את הסעיף בשני אופנים ועל בית-המשפט לבחור מביניהם. אמנם, החוק החדש כולל הוראת מעבר, ברם, המחוקק לא אמר את דברו ברורות. מכאן, ובשל הנימוקים שפורטו, יש להעדיף את הפרשנות המונעת החלת חוק רטרוספקטיבי. יתרה מזו, חזקה על המחוקק כי לכך התכוון.

10. התוצאה של אי-תחולת החוק על העותר או על כל אסיר ברישיון אשר עבר עבירה טרם התיקון הינה התוצאה הרצויה. אם התנהגות פלילית תגרור אחריה מאסר, לאו דווקא לתקופה קצרה, נכון וצודק כי אותו אדם יהיה מודע לכך טרם ביצוע העבירה. בהקשר זה אינני עוסק בפן החוזי של הרישיון אלא בכללים המושרשים במשפט הפלילי. גישה הקוראת לסווג את התיקון האמור כדיוני או כלא עונשי אינה הולמת לטעמי את המציאות כפי שהיא.

הבה וניעזר במבחן הדרך ובמבחן התוצאה. באשר למבחן התוצאה, הטלת מאסר על אסיר ברישיון אינה דומה להטלת מס על בעל עסק. כפי שצוין לעיל, שלילת חירותו של אדם מאחורי סורג ובריח הינה פגיעה מיוחדת הדורשת רגישות מיוחדת של הדין, לרבות מלאכת הפרשנות. מבחן הדרך צופה על המקרה מזווית אחרת. מהי הדרך הסלולה לבעל העניין? אין בפנינו בעל עסק או בעל נכס. אלה מבינים כי הכללים אמורים להשתנות עם תמורות הזמן. ההבדל יבוא לידי ביטוי גם במלאכת בדיקת בעיית הרטרוספקטיביות של החוק. למשל: המס המוטל ביום רכישת העסק שונה מן המס המוטל כעשור לאחר מכן. אין בפנינו נבחר ציבור אשר צופה כי הדרישה לטוהר המידות עלולה להכביד עמו בחלוף הזמן. בפנינו אסיר. הוא עבר עבירה. הוא רשאי לצפות לעונש שהיה קיים ביום ביצוע העבירה. הוא עבר תהליך משפטי שבו נשמרו זכויותיו בקפדנות. כך בהכרעת-הדין וכך בגזר-הדין. הוא גם רשאי לצפות כי עקרונות אלו יישמרו בפני ועדה אשר בכוחה להמתיק את עונשו. אם לאותה ועדה ניתנה הסמכות לבטל את השחרור, עליה להמשיך ולשמור על אותם עקרונות. צפייה שכזו הינה צפייה נורמטיבית ולא סובייקטיבית. כלומר, אין היא בוחנת למה אסיר ציפה בפועל אלא מה הוא רשאי, ואולי אפילו חייב, לצפות על-פי נורמות השיטה.

לעניות דעתי, הציפייה הנורמטיבית תקעה יתד באוהלו של המשפט העברי. ההלכה מבחינה בין דיני נפשות לבין דיני ממונות. מאפיין מיוחד של דיני נפשות הוא כי יש לתת התראה לעבריין על-מנת שבית-הדין יהא רשאי לגזור את דינו. ההלכה הפסוקה היא כי "אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה". ההתראה אינה מכוונת רק כלפי מי שאינו יודע אלא גם כלפי אדם שחזקה עליו כי בקי ברזי הדין (ראה: סנהדרין, ח, ב [א]; היד החזקה של הרמב"ם, סנהדרין, יב, ב [ב] וכן פירוש הרדב"ז על אתר (סנהדרין, יב, ב [ג])). מהי מהות ההתראה? יש להודיע לעבריין לא רק האיסור במעשה, אלא גם סוג העונש הצפוי על פרטיו (שם בגמרא [א] ושם בהילכות סנהדרין [ב]).

נפנה למקרה הרצח הראשון בהיסטוריה. במסגרת "שבעים פנים לתורה" ייתכן שהכלל של הצפייה הנורמטיבית עשוי לעזור להבנת הסיפור. קין הורג את אחיו הבל. על-פי פרשנות המקרא המסורתית הודע לו על "איסור שופך דמים" (ראה: בראשית, ב, טז [ד] והרב שמשון רפאל הירש (מגדולי רבני גרמניה במאה התשע-עשרה) פירוש על חמישה חומשי תורה בראשית, ב, טז [ה], בעמ' 63, וכן ילקוט מעם לועז, בראשית, א, קפח [ו]). הידיעה מראש בדבר האיסור במעשה מאפשרת הטלת עונש על קין. התפתח דיאלוג מרתק בשלב מתן גזר-הדין. הבורא אינו ממצה עמו את הדין וגוזר כי "...נע ונד תהיה בארץ" (בראשית, ד, יב [ד]). ה"נאשם" מערער במקום על עונשו בטיעון "גדול עווני מנשוא". באופן מפתיע מקבל הבורא את טיעונו ושוב הולך לקראתו באופן שהוא מבטיח להגן עליו, ושם לו "...אות לבלתי הכות אותו כל מצאו" (בראשית, ד, טו [ד]). "השופט כל הארץ" בא לקראת העבריין פעמיים ומתאים את "תנאי השחרור" לציפיותיו וחששותיו. מה הסיבה לכך? ייתכן שהתשובה נעוצה בכך כי הגם שהנאשם היה מודע לאיסור, לא היה ביכולתו להפנים אותו באופן מלא וכן לא נודע לו על העונש טרם המעשה.

המלבי"ם, פרשן מהמאה התשע-עשרה, פירש את שאלת הבורא לקין, "ויאמר מה עשית" (בראשית ד, י [ד]), באופן הזה: "הודיעו כי יש הבדל בעונשים בין החטא שחוטא נגד הדת האלוקי... ובין החטא שחוטא נגד הדת הטבעי כמו שהוא ברציחה... אבל החוטא נגד הדת הטבעי עונשו טבעי" (פירוש המלבי"ם, בראשית ד, י [ז]). משמע, בשל הייחוד בעבירה ובנסיבותיה, ההתראה לעבריין ניתנה לאחר מעשה ולא לפניו.
נודע לקין על העונש והמיוחד בעבירה רק לאחר ביצועה. ילקוט מעם לועז מסביר מדוע העונש שהוטל על קין לא מוצה בלשון זו: "ואף על פי שאין ההורג צריך לההרג שהרי לא היה לו ממי ללמוד, אבל מכאן ואילך..." וכן הסביר "אף על פי שידע שאסור לרצוח, אבל לא ידע... לפי שמעולם לא ראה דבר כזה... ולכן לא נענש במיתה...
אבל עכשיו שנתפרסם בעולם צורת ההריגה ראוי להזהר יפה יפה" (ילקוט מעם לועז שם [ו] מפי הרב יעקב כולי שחי בצפת לפני כשלוש מאות וחמישים שנה). לפי גישה זו העונש הומתק והוקל כי העבריין לא ידע עליו במועד ביצוע העבירה וכי מהות המעשה לא הייתה נהירה לו עד תום.

לעבריין זכות לדעת מה תוצאות מעשיו הפליליים. אי-מתן הודעה מראש משליך על יכולתה של השיטה המשפטית למצות עמו את הדין.

עסקינן בשחרור מוקדם ממאסר. לא בכדי המונח נושא העתירה קרוי "שחרור על-תנאי". השחרור אינו מוחלט. התנאי הינו התנהגותו של האסיר. אם מתנהג הוא כנדרש לא ניתן יהיה להפקיע את רישיונו. במובן זה דומה ה"שחרור על-תנאי" ל"מאסר על-תנאי". התנאי חייב להיות ברור ויציב. הגינות השיטה המשפטית נבחנת בשומרה על עקרונות יסוד דווקא כלפי העבריין.

11. נותר עניין אחרון. הקביעה שלפיה יחול החוק הישן על העותר אינה חורצת את גורל בקשת המדינה להפקיע את רישיונו. אין מחלוקת כי החוק הישן מסמיך את ועדת השחרורים להפקיע רישיון חופש של אסיר.

הוועדה נדרשה לסוגיה וקבעה, על-פי החוק הישן, כי אין מקום להורות על ביטול רישיונו של המשיב. הוועדה לא הסתירה כי עמדה בפניה ברירה מייסרת. על-פי החוק הישן ניתן היה להפקיע רישיונו של המשיב במלואו או לא להפקיעו כלל. בסופו של דבר הגיעה הוועדה למסקנה להורות על דחיית הבקשה. נימוקיה לכך הינם כי המשיב עבר כברת דרך בשינוי דפוסי חייו, נמנע במשך שלוש שנים מביצוע כל עבירה וכן "שחלק ניכר עד מאוד מהדרדרותו של מר סויסה [המשיב - נ' ה'] וחזרתו לבצע פשעים נבע מכך שחלה בהתקף פסיכוטי".

מסכים אני כי מדובר בברירה מייסרת.

יובא הכלל המנחה כי בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת הוועדה אלא כבית-משפט לעניינים מינהליים. היקף הביקורת מצומצם. השאלה איננה אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת ואף אינה האם היינו מגיעים לתוצאה אחרת לו ישבנו במקום הוועדה. השאלה המשפטית היא האם ההחלטה עומדת בביקורת המינהלית.

הסניגוריה הציבורית הצביעה על כך כי גם בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה הסכים בדיון בוועדה כי אין מקום להפקיע את רישיונו של המשיב באופן מלא, בין היתר לנוכח תקופת הרישיון - היא כשש שנים וחצי - ולכן עתר להפקיע רק מחצית מתקופה זו. אמנם אפשרות זו אינה קיימת לפי החוק הישן, אך יש בה להצביע כי גם בא-כוח המדינה מודע לחוסר הסבירות בהפקעת הרישיון באופן מלא. אין זה אומר כי טיעוניו נגועים בחוסר עקביות, אך הדבר מלמד שגם מבחינתו התוצאה של הפקעת הרישיון באופן מלא הינה קשה. ניתן להקשות עוד על בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ולשאול האם כשהעדיף את הפתרון החלקי ולא ביקש למצות את הדין אין בכך ללמד כי החלטת הוועדה לדחות את בקשת ההפקעה ולמנוע הפקעת הרישיון באופן מלא הינה החלטה שנופלת במיתחם הסבירות.

לכך ניתן להוסיף שהוועדה שקלה את העניין. גורמי הטיפול אשר בדקו את המשיב ציינו כי אכן עבר כברת דרך. יש תימוכין לכך שמעידת המשיב, הגם שאינה קלה והוא אחראי לה, נבעה מהתקף פסיכוטי. תנאי השחרור מחייבים את המשיב לשמור על קשר רציף עם הגורמים המטפלים.

זאת ועוד, כפי שצוין לעיל היקף הביקורת המינהלית מצומצם. עלינו לבחון את סבירות החלטת הרשות. בנסיבות המקרה ראוי לשים לב לנימוקי המדינה בדבר הסתייגותה מהחלטת הוועדה.

בעתירה זו השליכה המדינה את יהבה על הטענה כי חל החוק החדש ולא החוק הישן.
לחלופין טענה כי גם אם חל הדין הישן, לשיטתה של הוועדה, טעתה היא "לאור העובדה שבית-המשפט שגזר עליו מאסר לא מיצה עמו את הדין מתוך הנחה כי רישיונו יבוטל, וכי תוצאה לפיה גם יהנה המשיב מהקלה בעונשו וגם לא יבוטל שיחרור על תנאי הינה בלתי סבירה".

אם זהו נימוק היועץ המשפטי לממשלה כנגד האופן שהוועדה הפעילה את שיקול-דעתה בו, אינני סבור שיש לקבלו. העובדה כי בית-משפט השלום ציין בפסק-דינו של המשיב כי אינו ממצה את הדין עמו בשל כך שרישיונו יבוטל אינה מחייבת את התוצאה של הפקעת הרישיון לתקופה של שש שנים. נימוקים מספר לדבר.
שיקולי בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של המשיב שונים משיקולי ועדת השחרורים בבואה להחליט אם יש להפקיע רישיונו של אסיר בגין ביצוע אותן עבירות במהלך תקופת רישיונו. ברור כי שיקולי בית-המשפט בנדון אינם יכולים לחייב את ועדת השחרורים.

נימוק נוסף הוא כי בהליך שהתנהל בבית-משפט השלום הגיעו הצדדים לעיסקת טיעון ולפיה תהא התביעה רשאית לבקש עונש מאסר בפועל לתקופה לא ארוכה מ-24 חודש ואילו המשיב רשאי "לטעון באופן חפשי". אם החליט בית-משפט השלום להטיל עונש מאסר בפועל של 20 חודש, ולא התקופה המקסימלית על-פי ההסדר של 24 חודש, היעלה על הדעת כי בגין תקופה זו של ארבעה חודשים ייאסר המשיב, בשלב זה, לתקופה של שש שנים?

עולה כי טענות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה כנגד החלטת הוועדה על האופן שהפעילה את שיקול-דעתה על-פי החוק הישן אינן משכנעות, וודאי שאינן מצביעות כי החלטת ועדת השחרורים נופלת אל מחוץ למיתחם הסבירות.

12. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית העתירה.

סגן הנשיא י' פלפל

אני מסכים.

השופטת ר' יפה-כ"ץ

אף אני, כחברי, מסכימה כי החוק החדש מהותי באופיו ואין להחילו רטרואקטיבית.

לפיכך, מסכימה אני כי בענייננו חל הדין הישן.

אני מסכימה אף כי במקרה זה אין להתערב בהחלטת ועדת השחרורים.

לכן הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט נ' הנדל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אסיר - השגחה

  2. אוכל כשר בכלא

  3. ביטול חופשה אסיר

  4. ביטול שחרור אסיר

  5. הבטחת הכנסה לאסיר

  6. הפקעת רישיון אסיר

  7. אישור יציאה לחתונה

  8. פשיטת רגל של אסיר

  9. ביקור התייחדות בכלא

  10. אסיר נכה ועדה רפואית

  11. איסור על אסיר להתראיין

  12. ביקור אסירים ביטחוניים

  13. אסיר משוחרר ביטוח לאומי

  14. דחיית בקשה לשחרור מוקדם

  15. טיפול רפואי אסיר מחוץ לכלא

  16. איסור על אסיר לכתוב בעיתון

  17. אחריות השב''ס על תקיפת אסיר

  18. ביקורת שיפוטית החלטות ועדת השחרורים

  19. המועד להגשת עתירה על החלטת ועדת השחרורים

  20. תביעת פיצויים על תקיפה מינית של אסיר בכלא

  21. תביעה כספית של אסיר ביטחוני בגין ציוד שאבד ועגמת נפש

  22. תביעה של אסיר נגד המדינה בגלל אובדן רכוש במהלך נסיעה לבית המשפט

  23. ועדת השחרורים החליטה להפקיע רישיון נוכח הרשעה בעבירות בתקופת היותו אסיר ברישיון

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון