ביטול שיק דחוי שהופקד

המשנה לנשיא מ' בן-פורת: תמורת שיק דחוי על סך 150,000 ל"י שמשך אחד דן פישר (להלן - פישר) לפקודת המשיב, נתן האחרון לראשון שיק על סכום זהה, הוא השיק מושא הדיון לפנינו (ת/2). תאריך ההוצאה האמיתי של שניהם היה באפריל 1979, אך נרשם בשיק הנדון תאריך הוצאה דחוי, 30.8.79. בשיק הנגדי (של פישר למשיב) נרשם תאריך הוצאה דחוי, הקודם בכמה ימים לתאריכו של השיק הנדון. לפישר היה בבנק לאומי לישראל בע"מ, המערער לפנינו (להלן - הבנק), חשבון חוזר דביטורי (שיכונה למען הקיצור החח"ד) במטבע ישראלי וכן חשבון אשראי דולרי. הבנק הרשה לפישר, כנגד מסמכים סחירים, למשוך מתוך החח"ד משיכת יתר כדי 75,000 לירות ומהחשבון האחר - כדי $40,000. את עיסקת החליפין של השיקים, כמתואר לעיל, ביצע פישר כדי שיוכל "לגלגל" כספים, בעזרת השיק שקיבל מן המשיב, במסגרת חשבון חח"ד.



ב-23.4.79 הסב פישר את השיק ת/2 על החלק ומסרו לבנק, וזה רשם אותו בספר רישום הביטחונות של הבנק (ת/1). בד בבד מילאה פקידת הבנק את המסמך נ/1, הנושא את התאריך 30.8.79, שזו לשונו:

"הננו מוסרים לכם בזה את השיקים דלקמן, שתמורתם תואילו להעביר לזכות חשבוננו אצלכם. רשמנו לפנינו כי אם לא תוכלו לחייב את חשבון המושך בשיקים משוכים עליכם, או אם יוחזרו לכם שיקים משוכים על בנקים אחרים תחזירו לנו שקים כאלה ותחייבו את חשבוננו חזרה... השיקים ייזקפו לזכות החשבון באופן ארעי ואין אנו רשאים למשוך את תמורתם לפני גבייתם..."

נ/1 נושא את חותמת הבנק ואת חתימת ידה של הפקידה.

כזכור, קדם יום ההוצאה, שנרשם בשיק שקיבל המשיב מאת פישר, לזה הרשום בת/2. אותו שיק חולל, ובכך נכשלה התמורה, אשר פישר נתן למשיב כנגד השיק שקיבל ממנו (הוא ת/2).

ב-30.8.79 העביר הבנק את ת/2, באמצעות המסלקה, לגוביינא וזיכה מיד את חשבון החח"ד של פישר בסכום השיק. אותו זמן עמד חשבון זה ביתרת זכות. כנאמר ב-נ/1 (שצוטט לעיל) היה זה זיכוי ארעי ללא היתר למשוך במסגרתו כספים לפני הגבייה.

מסתבר, שהמשיב - ככל הנראה משום שהתמורה נכשלה כמתואר לעיל - נתן לבנק הנמשך הוראה לא לכבד את ת/2. הואיל והשיק הוחזר לבנק מחולל, חויב חשבון החח"ד של פישר ב-2.9.79 בסכום השיק, בצירוף עמלה. בכך, למעשה, בוטל הזיכוי הארעי. גם לאחר החיוב עמד חשבון החח"ד ביתרת זכות.

בית משפט השלם, שדן בתביעת הבנק על-פי השיק ת/2 נגד המשיב, הרשה לנתבע להתגונן, ובפסק-דינו דחה את התביעה. הערעור של הבנק לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה גם הוא, אם כי ברוב דעות.

מכאן הערעור המונח לפנינו.

2. בית המשפט קמא וכן שופטי הרוב של בית המשפט המחוזי קבעו, שהשיק ת/2 נמסר על-ידי פישר לבנק באפריל 1979 כבטוחה לאשראי, אולם רק עד לתאריך ההוצאה הדחוי, 30.8.79. משלב זה אחז הבנק בשיק רק לצורכי גוביינא בהתאם למסמך נ/1 שצוטט לעיל, והוא חדל לשמש בטוחה למשיכות יתר. לפיכך, עומדת למשיב כלפי הבנק כל הגנה, שבה יכול היה להתגונן אילו נתבע לדין על-ידי פישר עצמו, ולאור כישלון התמורה (כמבואר) דין התביעה להידחות.

השופטים המלומדים גם ראו בחיוב חשבון החח"ד לאחר חילול ת/2 פרעון השיק על-ידי פישר, כעולה לפי השקפתם מההלכה שנקבעה בע"א 345/78 [1].

כבוד השופט א' נוימן (שהיה בדעת מיעוט) סבר אחרת. לדעתו, אף-על- פי שהחשבון (חח"ד) עמד ביתרת זכות משך התקופה שבין הזיכוי לחיוב, אין לראות בחיוב פירעון, שכן אין כל ראיה, שכך הוסכם בין הבנק לפישר, ונטל הראיה בכגון דא רובץ על המשיב. כמו-כן סבר, בניגוד לחבריו להרכב, כי השיק המשיך לשמש בטוחה בידי הבנק תמורת האשראי השוטף והקבוע שהעניק הבנק ללקוחו זה. היתרה המקרית, לזכות או לחובה, בתאריך פלוני לא היא השיקול הקובע. מדובר באשראי מתמשך ומתחדש מיום ליום, "כאשר יתרת חובה עשויה להיווצר בעתיד". מסקנתו הייתה, כי "במקרה שלנו היתה הסכמה, שכל שיק דחוי שהופקד לבטחון אכן יבטיח את האשראי באופן שוטף וקבוע וכך צריך לפרש את ההסכם שבין הבנק ובין פישר." על סמך הלך מחשבה זה ראה השופט המלומד את הבנק כאוחז בעד ערך, ואולי אף כשורה, וגרס שדין התביעה להתקבל.

3. אין ספק, שהשיק מושא הערעור הוסב על-ידי הנפרע פישר על החלק - היסב שהפכו לשיק למוכ"ז - ונמסר לבנק שנטלו כ"אוחז". המונח "אוחז" נובע מהגדרת "מסירה" בסעיף 1 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן "הפקודה") היינו - "העברת החזקה מאדם לאדם, בין החזקה למעשה ובין החזקה להלכה", פעולה אשר, כאמור, בוצעה בענייננו. אולם בנוסף על "האחיזה" דרושה גם התקשרות בת-פועל, כדי שהמסירה תהפוך שלמה. כפי שבואר בהלכה הפסוקה (המ' 356/58 [2], בעמ' 408; ע"א 358/80 [3], בעמ' 833), נוצרת התקשרות כזאת בהתקיים שני יסודות מצטברים: פיסי ונפשי.
לשון אחר, דרושה מסירה פיסית בתוספת כוונה להעביר לנפרע את הקניין בשטר, "על-מנת שבד בבד עם קנינו במסמך יקום גם החיוב הנובע מן המסמך". אם, למשל, מולא השטר ונחתם כדין תוך כוונה למסרו לידי מי שצוין בו כנפרע או כנסב, אך העברה פיסית (ישירה או קונסטרוקטיבית) טרם בוצעה, אין ההתקשרות בת-פועל: ע"א 120/59 [4] בעמ' 1047 ("אין ההתקשרות ... שלמה כל עוד לא נמסר המסמך לנפרע בכוונה להשלים בכך את העיסקה ולהפוך את הנפרע למי שזכאי לגבות את הכסף..."). הוא הדין אם פיסית נמסר המסמך, אך ללא תוספת הכוונה הנדרשת לעשות את ההתקשרות "בת פועל".

בענייננו טוען הבנק - ובשלב זה אני יוצאת מתוך הנחה שיש יסוד לטענתו - שהשיק נמסר לו על-ידי הנפרע פישר בתור "שטר בטחון". כפי שבואר בע"א 358/80 [3] הנ"ל, בעמ' 833, המסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, "מסירה-על-תנאי" ו"זכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה". בהנחה שהבנק אינו אוחז כשורה (שאלה שתידון בנפרד), נהנה הוא אמנם מ"חזקה" שהשיק נמסר לו "מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר": סעיף 20(ג) לפקודה, אולם הגנה טובה היא למשיב (המושך), אם הוא מוכיח, שהמסירה היתה על-תנאי:
סעיף 20(ב)(2). כפי שהובהר כבר לעיל, טוען הבנק עצמו במקרה זה, כי החזיק בשיק כ"שטר ביטחון", היינו, שזה נמסר לו ב"מסירה על תנאי".
אולם לבנק עומדת גם חזקה לכאורה נוספת, והיא, שהתנאי שנתלווה למסירה אמנם נתקיים. אם (דרך משל) נמסר שטר ביטחון להבטחת החזרתם של מיכלים (ראה ע"א 358/80 [3] הנ"ל), על מי שסיחר את השטר כבטוחה, ברצותו להדוף את התביעה על פיו, להראות, שקיים את חובת ההחזרה במלואה כל עוד לא עשה כן, מניחים לטובת האוחז שלא קיימה, ועל-כן מותר לאוחז לממש את הבטוחה. כפי שנפסק בע"א 333/63 [5], בעמ' 553 (מפי השופט זוסמן)

" ... אף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו (על 'האוחז' - מ' ב"פ), אלא על חותם השטר (בענייננו: המשיב כנתבע - מ' ב"פ) מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).

לכאורה ניתן להבין מה נאמר עד כה, שעל המשיב, מושך השיק, להוכיח, כי בעת הגשת הבקשה לביצוע השטר במשרד ההוצאה לפועל ביוני 1980 לא היה פישר חייב לבנק דבר באף אחד משני חשבונותיו שם. אמרתי שלא היה חייב דבר, שכן אם התגבש חוב, שלא סולק ואשר נתקיימו בו התנאים המקימים זכות לנושה להיפרע מתוך המשכון, יכול הבנק לתבוע לצורך המימוש את מלוא הסכום, אם כי את העודף (כמו בכישלון תמורה חלקי) יחזיק בתור
פיקדון עבור החייב: [‎ATWOOD V. CROWDIE (1816) [14
ו-[PEASE V. HIRST (1829) ]15 וכן ע"א 358/80 [3] הנ"ל. לחלופין, על המשיב להוכיח, כי אף שהייתה יתרת חובה באחד מחשבונותיו של פישר (שעלתה על יתרת הזכות בחשבון האחר), עדיין לא נתקיים תנאי מתנאי הסכם האשראי כדי להפוך את ההתקשרות שלמה, היינו, כדי שהבנק יהא זכאי להיפרע מתוך המשכון (כגון, שתקופת האשראי, עליה הוסכם לגבי כל יתרת חובה או אותה יתרת חובה, טרם חלפה, או שהלקוח טרם נדרש לסלק לבנק את המגיע, דרישה, אשר לפי מה שנפסק לאחרונה בע"א 776/80 [6], מהווה רכיב חיוני בהקמת העילה נגד החייב). הואיל ולמעשה לא הוכחו קיומו או אי- קיומו של חוב בזמן הרלוואנטי, יוצא כאילו דין תביעתו של הבנק להתקבל.

אולם לפי השקפתי רובץ נטל הראיה במקרה הנוכחי על הבנק דווקא, זאת מהטעמים הבאים, יחד ולחוד:


(א) כרגיל, הנתבע לפרעון שטר הוא המתגונן בטענה, שהשטר שימש לביטחון בלבד. כאשר זה המצב, עליו הנטל להוכיח לא רק שהמסירה אכן הייתה לביטחון, היינו "על תנאי", אלא (מעבר למתבקש למיקרא סעיף 20 לפקודה אך נקבע כהלכה פסוקה) שהתנאי בו הותנתה המסירה לא נתקיים.

לא כך בענייננו. המשיב התגונן (בין היתר) במסמך נ/1 - אשר לפי לשונו מכיל את פנייתו של פישר לבנק תוך פירוט המטרה לשמה נמסר השיק על-ידיו - ועל יסוד תוכנו של מסמך זה גרס (לכאורה, בצדק) שהבנק פעל עבור פישר כגובה גרידא. כזכור, נאמר שם, כי עד לגוביינא בפועל ניתן לו רק זיכוי ארעי, שבמסגרתו אסור לו למשוך כספים. זיכוי כזה - להבדיל מזיכוי עם היתר משיכה - אין בו מלכתחילה כדי להוות מתן "ערך" (ספרו של י' זוסמן, דיני שטרות (דף-חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 136 והאסמכתאות המובאות שם), ולפחות לכאורה האיסור גם עומד בסתירה לרעיון הפקדה של "שיק ביטחון". אדרבא, הוכח (כזכור), שבעת הזיכוי הזמני עמד אותו חשבון ביתרת זכות (וכך גם לאחר החיוב, כאש השיק חולל). אם אכן הוסכם בין הבנק לפישר שהאחרון יקבל במסגרת אותו חשבון (החח"ד) אשראי כדי 75,000 ל"י, שאותה עת לא נוצל, צריך היה להתיר לו משיכת כספים במסגרת הזיכוי כדבר המובן מאליו, מה גם שסכום השיק הוא כפליים האשראי המוסכם. אין חולק, כמתואר לעיל, שפקידת הבנק המערער היא שמילאה את הטופס בהקשר לשיק זה (ת/2).

ייתכן (בעיקר כאשר לא באה לכך התנגדות) שניתן לסתור את תוכנו של מסמך זה גם בעדות בעל-פה, מה גם שקיים רישום בספר הביטחונות של הבנק (ת/1) - כאחד מתוך שטרות רבים - גם של השיק הנדון. אולם ברור, לדעתי, שהנטל להביא ראיות לסתור את תוכנו של נ/1 ולהראות שלמעשה - בניגוד לעולה מאותו מסמך - זכאי הבנק לממש את השיק כבטוחה, רובץ על שכמו של הבנק. לא מצאתי שום דוגמה, בישראל או מחוצה לה, בתמיכה לרעיון, שהאוחז-התובע יכול לבסס תביעתו על זכות למימוש בטוחה בלי לטעון ולהוכיח, שקיים חוב (ולו גם בחלק מסכום השיק מושא תביעתו), שלסילוקו דרוש המימוש. לשון אחר, אם ברצון התובע - כדי לסתור גירסת הנתבע שהוכחה לכאורה - להוכיח שמדובר בשטר ביטחון, אין הוא יכול להיעצר ולהינות מכאן ואילך מחזקה, שנתקיים התנאי, בו מותנית לכתחילה מסירתו של שטר אשר כזה (ראה לעיל).

כדי למנוע אי-הבנה ברצוני להדגיש, שמותר גם מותר למסור לנושה משכון, שנועד להבטיח לאו דווקא חוב מוגדר אלא גם חיובים שוטפים.
כדברי פרופ' י' ויסמן בספרו "חוק המשכון, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 54:

"המשכון יכול להבטיח חיובים בשרשרת, כאשר פקיעתו של חיוב כלשהו מתוך השרשרת אינה שמה קץ למשכון, הנשאר ממתין לחיוב החדש שיווצר ויובטח על ידו. דוגמה טיפוסית למצב כזה יהא הסדר שבין בנק ללקוח, שבו מאפשר הבנק ללקוח למשוך משיכות יתר עד לסכום מסוים.
מצב החשבון של הלקוח עשוי להשתנות מפעם לפעם. פעמים לא יהא הלקוח חייב סכום כלשהו לבנק, פעמים נוצרים חובות על ידי משיכות יתר, פעמים פורע הלקוח חובות אלה, וחוזר חלילה. תנודות אלה במצב החשבון לא יפגעו בתוקפו של המשכון" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).

פירושו של דבר, לצורך ענייננו, שמותר היה (ומותר גם היום) לבנק להחזיק בשיק הנדון, אך מימושו כמשכון יהא מותר, רק אם יתהווה חיוב באחד מחשבונותיו של פישר אצלו, ואם יתקיימו גם כל התנאים האחרים (אם ישנם) כדי להקים לבנק זכות לממש אותו משכון.

בע"א 358/80 [3] היה שטר הביטחון ערוך למועד פירעון, שקדם לתאריך הסופי להחזרת המיכלים (אותה בא השטר להבטיח). טען המערער (הנתבע), כי גם מטעם זה לא ניתן היה להשתמש בשטר. הטענה נדחתה, והוסבר, בעמ' 835- 836, כי:

"העובדה, שבתאריך אשר נקבע בשטר כזמן פירעון, עדיין לא נתקיים התנאי שנתלווה למסירה, אין בה כדי למנוע בעד האוחז להמשיך ולהחזיק בו כמשמרת (ההדגשה שלי - מ' ב"פ) עד לתאריך הקובע למילוי ההתחייבות, אותה נועד אותו שטר להבטיח, ואף מעבר לו, ואם הופרה ההתחייבות - קם לו בשטר קניין ללא פגם, והוא רשאי לממשו.
כך אכן נהג המשיב, כאשר פנה בבקשתו לביצוע השטר רק... אחרי המועד האחרון להחזרת המיכלים."

עינינו הרואות, שעצם כריתת החוזה באסמכתא דלעיל, מסירת המיכלים על- פיו למשיב ועקב כך התחייבותו וחובתו של המערער להחזיר את אלה עד למועד עליו הוסכם בחוזה, לא די היה בהם כדי לקבוע, כי למשיב קניין שלם בשטר הביטחון, המקנה לו זכות תביעה על-פיו. רק בהתמלא התנאי למסירה - היינו, כאשר המערער לא החזיר את כל המיכלים עד למועד המוסכם - רכש המשיב קניין שלם והיה רשאי לממש את השטר כמשכון.

קל וחומר בענייננו. הנכונות גרידא מצד הבנק להעניק לפישר אשראי ודאי שאינה הופכת אותו לאוחז, הזכאי לתבוע את פרעון השיק. הוא הדין, גם אם פישר ניצל מפרק לפרק את הרשות למשיכת יתר. אין לשכוח, ששטר ביטחון ככל בטוחה או משכון (בהנחה שהשיק היה כזה) הוא רק משני
(COLLATERAL) לחיוב, אותו הוא בא להבטיח, כל עוד עומד הלקוח בהתחייבויותיו כלפי הבנק (ותנאי משיכת היתר כלל לא הוכחו בענייננו), עדייןאין השעה בשלה למימוש המשכון. רק כאשר זכות המימוש מתגבשת, הופכת מניה וביה גם "המסירה" שלמה. ראינו, כי בהגיע התאריך הדחוי שנרשם בשיק כיום הוצאתו (30.8.79) עמד חשבון החח"ד בזכות וכך גם בעת שחויב חשבון זה בעקבות החילול. רק בחלק השני של ספטמבר התהוותה יתרת חובה מסוימת, ואילו לגבי מצב החשבון חח"ד ביוני 1980, שהוא התאריך הקובע, איננו יודעים דבר. גם לטענה המאוחרת (כמוסבר בהמשך), כאילו החשבון הדולרי עמד ביתרת חובה, לא הונח שמץ של יסוד ראייתי.

כאמור, אם התובע מעלה טענה, שהשיק היה ביטחון בידו, אין טענה זו, כשהיא ניצבת לבדה, עוזרת לו. להפך, כידוע, אם משמש שטר רק בטוחה - שעדיין אינה בת-מימוש - התוצאה היא, שדין התביעה להידחות: זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 110, וכן ע"א 205/61 [7]. היה איפוא על הבנק - שביקש לסתור את הראיה לכאורה שמכיל נ/1 כמבואר - לטעון בנוסף לכך גם שהמסירה הפכה שלמה מחמת חוב בפועל וקיום שאר התנאים (אם ישנם) לגיבוש זכותו לממש את המשכון.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי קרובה אני לחשוב, שלכתחילה נמצא "שיק הביטחון" בידי הבנק למשמורת גרידא, ורק עם קבלת אשראי בפועל מצד פישר הייתה מתגבשת מסירה-על-תנאי, היינו על-תנאי שהאשראי שנתקבל לא יוחזר על-ידי פישר עצמו בהתאם לתנאים ולמועד המוסכמים. כך היה המצב בכל המקרים שנדונו בהלכה הפסוקה המוכרת לי (ראה, למשל: ע"א 333/63 [5];
ע"א 421/74 [8]). דובר בהם על התחייבות חוזית או חיוב קיימים, אשר להבטחת ביצועם ניתן השטר מושא התביעה במסירה-על-תנאי, ועל הנתבע היה נטל הראיה, שתנאי זה לא נתקיים. לא הרים הנתבע את הנטל, עמדה לתובע- האוחז חזקה לכאורה שלא נסתרה שהתנאי התקיים. לא בכדי צוין בע"א 358/80 [3] הנ"ל, כי בתקופה עד לגיבוש העילה - החל מזמן הפירעון שנרשם בשטר - הוחזקו שטרי הביטחון רק למשמורת. הוא, לדעתי, הדין, כל עוד אין ראיה לקיומה של התחייבות בת-נפקות משפטית. לשון אחר, קרובה אני לחשוב, שרק עם קבלת אשראי על-ידי פישר מהבנק בסכום כלשהו הייתה המשמורת בידי הבנק הופכת למסירה-על-תנאי. הואיל השיק נועד לשמש בטוחה, הרי שבהעדר חיוב, ולו גם עתידי או מותנה, אותו בא השיק להבטיח, יש לראותו כשמור בידי הבנק ולא כמסמך שנמסר לו, ולו גם על- תנאי. אולם זו שאלה נכבדה, שלא שמענו טיעון לגביה, ועל-כן מוטב להשאירה בצריך עיון, מה גם שההכרעה בה אינה דרושה כדי לחרוץ את הדין בערעור.

הבנק לא הרים את נטל הראיה, וכבר משום כך דין התביעה להידחות.

(ב) כידוע, יש להבדיל בין העדר תמורה לבין כישלונה. בו בזמן שהעדר תמורה אינו פוגם בזכות הקניין, עשוי המצב להשתנות עקב כישלון תמורה. אם בעת הכישלון מצוי עדיין השטר בידי הנפרע, קמה חובתו להחזיר את השטר לעושה (או את השיק למושך). אם, בניגוד לחובתו זו, הוא מסחר אותו, נגועה התנהגותו במעילה באמון, והקניין, שהועבר על-ידי הסיחור לאוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה), פגום אף הוא. לשון אחר: מושך השיק, בדוגמה דלעיל, רשאי להתגונן בטענה של כישלון תמורה לא רק נגד הנפרע אלא גם נגד תביעתו של האדם, לו סיחר הנפרע את השיק (אלא אם כן הו "אוחז כשורה"). כלפי אוחז "סתם" עומדת הטענה, בין אם הלה ידע ובין אם לא ידע על כישלון התמורה, שכן דבק הפגם (כאמור) בקניין: ראה ע"א 407/62 [9], בעמ' 1110. שונה המצב, אם השיק סוחר בעד ערך לפני כישלון התמורה, שאז עובר לנסב קניין ללא פגם, אפילו ידע שהשיק הוצא נגד תמורה עתידית (כגון הבטחה לספק סחורה). משקיבל הנפרע על חשבון הסחורה אותה הבטיח לספק "דמי קדימה" (הוא השיק), אין כל מניעה, שיסחר את השיק בקניין שלם ללא פגם. זמן הסיחור לעומת מועד הכישלון הוא איפוא קריטי לגבי אוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה). אפילו סוחר לו השטר לא בעד ערך בפועל אלא בעד הבטחה מחייבת, מקנה לו מעמדו זה (עקב הסיחור שקדם לכישלון התמורה) זכות תביעה נגד המושך, אף-על-פי שלזה האחרון הגנה טובה נגד הנפרע: סעיף 26(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; ע"א 333/61 [10]; ע"א 576/61 [11], בעמ' 1463 ועוד. הטעם לכך הוא, ששטר הוא שווה כסף, והוא נמסר לנפרע (בדוגמה דלעיל), לא כדי שיהיה מוחזק במשמרתו אלא על-מנת שינצלו כרצונו

ברם, וזה לדעתי חשוב לענייננו, הלכה פסוקה היא, שעל אוחז השטר (בענייננו - הבנק) נטל הראיה מה קדם למה, הסיחור או כישלון התמורה.
כפי שנאמר בע"א 218/66 [12], בעמ' 67:

"...די לו לנתבע החפץ להתגונן אם יפרש בתצהירו את ההגנה שהיה מעלה לו תבע אותו האדם שעמו התקשר. הגנה זו פוגמת, לכאורה, את זכות הקנין בשטר, וכוחה יפה גם כנגד צד שלישי אליו סוחר השטר כל עוד לא יבוא הוא וירים את נטל השכנוע המוטל עליו, על-פי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות..." (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).

ראינו, שהסיחור כרוך לא רק בהעברת החזקה במובן פיסי אלא גם בקיום כוונה להעביר את הקניין בו במסירה שלמה. אמנם פיסית, אך רק כביטחון, הועבר השיק בענייננו עוד באפריל 1979, היינו, לפני שהתמורה של פישר למשיב נכשלה; אולם הסיחור תלוי, כאמור, בעשיית ההתקשרות בת- פועל, ובהעברת החזקה גרידא לא סגי. מכאן שעל הבנק היה לטעון ולהוכיח, אימתי ועל יסוד מה התגבשה בידו מסירה שלמה של השיק. זאת הבנק לא עשה בהתגדרו מאחורי חזקות העומדות לאוחז לפי הסעיפים 28 ו-29 לפקודה.
אחיזה בשטר והחזקה בו אינן בהכרח היינו הך (ראה ספרו של המחבר א' ברק, מהותו של שטר (הדפוס האקדמי) 45).

די גם בטעם זה, כשהוא ניצב לבדו, כדי להוביל לדחיית הערעור.

4. אגב, טענת בא-כוח הבנק, כאילו ניתן למצוא תמיכה בגירסתו, שהשיק המשיך לשמש לבנק בטוחה גם לאחר חילולו, בהעדר דרישה מצד פישר שהשיק יוחזר לו, לא היתה, לדעתי, ראויה להיטען. ברור מעובדות המקרה, כי לפישר לא היה כל סיכוי להיפרע מן המושך, שנתן לו שיק זה כדי "לגלגל כספים", וכנגד שיק עם תאריך הוצאה הקודם בכמה ימים לזה שנרשם בשיק מושא הערעור. כידוע, לא כובד השיק הנגדי של פישר, וכישלון התמורה היה מוחלט. מכאן שפישר צריך היה להיות מעוניין מאוד שהבנק ייחלץ לעזרתו, וכנראה השליך עליו את יהבו. קשה לא לכנות טענה כזאת מיתממת.

הבנק רומז בסיכומיו לפנינו, שבנק נחלץ לעתים לעזרת לקוחו, אך תמהתני, אם היה זה המקרה המתאים לנהוג כך. 150,000 ל"י כערכן בשנת 1979 הן אמנם סכום לא מבוטל כלל ועיקר, אך יש שיקולים ראויים יותר, שהיו צריכים, לפי הערכתי, להניא את הבנק מהושטת עזרה ללקוח במקרה הנתון.

רצוי גם להבהיר, שאין שמץ של הוכחה לקיומו של הסכם למתן אשראי, המחייב את הבנק להעניק אותו אשראי לפישר על סמך הביטחונות שקיבל, וכן לתקופת התחייבות אשר כזאת.

והערה נוספת: הבנק כלל לא טען בבית המשפט קמא, כאילו החשבון הדולרי של פישר עמד בזמן הרלוואנטי ביתרת חובה. טענה זו - ללא שמץ של ראיה בצדה - הועלתה לראשונה בבית המשפט המחוזי. כבר מטעם זה אין היא ראויה, לדעתי, שתעלה על שולחן הדיונים בבית-משפט זה.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי החיוב של חשבון החח"ד בעקבות החילול לא היווה פרעון השיק על-ידי פישר כי אם ביטול הזיכוי הזמני (שממילא לא נתלווה לו, כזכור, היתר משיכה), הא ותו לא. אין בין חיוב כזה לבין מה שנקבע (מפי השופט ברק) בע"א 345/78 [1], בעמ' 690, ולא כלום.

5. לאור ההסברים דלעיל למותר להתעכב עלהשאלה, שמא נהנה הבנק ממעמד של אוחז כשורה. לשם כך היה עליו להוכיח, כי נתן בפועל ערך בעד השיק מושא הדיון, וזאת לאחר הפגם של כישלון התמורה של פישר למשיב.
דבר מאלה לא הוכח.

6. אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את הבנק לשאת בהוצאות המשיב בסך 700,000 שקל, שיהא צמוד למדד מהיום עד לסילוקו בפועל.

הנשיא מ' שמגר: דעתי כדעת חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא, כי יש לדחות את הערעור, אפילו אם נצא מהנחה לטובת המערער, שהשטר נמסר לביטחון.

כאמור בפסק-דינה של חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא, כישלון תמורה פוגם בזכות הקניין. במקרה שלפנינו לא עומדת לבנק החזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה לפי הרישא של סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], מאחר שהוכח פגם בזכות הקניין; לפי הסיפא לסעיף הנ"ל יכול היה הבנק (האוחז) להוכיח, כי לאחר הפגם נתן ערך בעד השטר (ראה ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 260-262; ע"א 576/61 [11], בעמ' 1463). לצורך אחיזה כשורה יש צורך בתמורה בפועל, ולא די בהחייבות לבצעה בעתיד (ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 281), אך דבר זה לא הוכח על-ידי הבנק.

נוסף לכך יוכל הבנק להתגבר על הפגם הנ"ל, אם יוכיח, שהשיק סוחר לו בעד ערך לפני כישלון התמורה (כאמור בע"א 333/61 [10]; ע"א 576/61 [11], בעמ' 1463), אפילו אינו אוחז כשורה. שטר למוכ"ז סיחורו במסירה (סעיף 30(ב) לפקודה), אולם מסירה של שטר לביטחון היא מסירה-על-תנאי (ע"א 358/80 [3], בעמ'
833), וכל עוד לא נתקיים התנאי, אין המסירה שלמה והשטר לא סוחר. כדי להצליח בתביעה על-פי השטר צריך היה הבנק להוכיח, שהתנאי התמלא לפני כישלון התמורה, דבר שלא הוכח.

השופט א' גולדברג: אני מצרף דעתי לדעת חבריי הנכבדים.

הוחלט לדחות את הערעור.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 700,000 שקל, שיהא צמוד למדד מהיום עד לסילוקו בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות שיק

  2. טענת שיק גנוב

  3. ביטול שיק שנגנב

  4. ביטול עסקה בשיק

  5. ביטול שיק שהוסב

  6. התיישנות בשיקים

  7. אי פרעון שיק דחוי

  8. השלמת פרטים בשיק

  9. התיישנות שיק שחזר

  10. התיישנות שיק שחולל

  11. ביטול שיקים שכר דירה

  12. חובת הבנק לפרוע שיק

  13. ביטול שיק דחוי שהופקד

  14. ביטול שיק דחוי בהסכמה

  15. התיישנות גביית שיקים

  16. התיישנות שיקים חוזרים

  17. ביטול עסקת ניכיון שיקים

  18. ביטול מניין שיקים שסורבו

  19. ביטול שיק אי השלמת עבודות

  20. הנטל להוכיח כי השיקים נגנבו

  21. שיקים שנמסרו בין שני צדדים קרובים לעסקה

  22. טענת ההגנה היחידה של הנתבע היא כי חתם על השיקים תחת אילוץ וכפייה

  23. שיק בטחון שאם יוטלו קנסות ו/או דוחות בתקופה בין מכירת הרכב עד העברת הבעלות

  24. תביעה בגין סירוב הבנק לפרוע במזומן שיק המשוך מחשבון לקוחו של הבנק ואשר הוסב

  25. החזרת שיק שנמשך מהבנק בסכום של 4,600 ש"ח ובגינו חוייב החשבון בסך של 46,000 ש"ח

  26. התובע טוען כי בגין העבודות שהזמין הנתבע מסר לו הנתבע שיקים וחלק מאותם שיקים לא נפרע

  27. הנתבעת טענה כי לא חתמה על השיקים, לא כתבה ולא מסרה אותם וכי מדובר בשיקים גנובים ומזויפים

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון