ביטול שיק שנגנב

מבוא

1. התובע מס' 1, אליהו שטרן (להלן – שטרן), מנהל (יחד עם שותף) חשבון בסניף מרכז כלל של הנתבע, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן – הבנק). שטרן משך על חשבונו בבנק שני שיקים משורטטים בסך כולל של 74,434 ₪ לפקודת התובעת מס' 2, מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ (להלן – החברה), וזאת בתמורה למוצרי בשר אותם רכש ממנה. השיקים נגנבו ממשרדי החברה בלילה שבין 7.7.02 ל-8.7.02 ונפרעו על ידי הבנק. שטרן והחברה טוענים כי הבנק ביצע פירעון זה שלא כדין ותוך הפרת חובותיו כלפיהם, ולפיכך עליו להשיב להם את סכום השיקים.

העובדות

2. כל אחד מהשיקים היה על סך של 37,217 ₪. הם נמסרו לחברה בסביבות חודש יוני 2002, ומועדי פירעונם היו מאוחרים: שיק אחד ליום 11.9.02, ושיק שני ליום 14.9.02. החברה שמרה אותם בתוך כספת במשרדיה. יחד עמם נגנבו מהכספת כ-400 שיקים מאוחרים נוספים אותם החברה קיבלה מלקוחותיה. בבוקר שלאחר הגניבה (8.7.02) שלחה החברה באמצעות הפקסימיליה הודעות על הגניבה לכל סניפי הבנקים שעליהם נמשכו השיקים הגנובים. בין היתר נשלחה הודעה כזו לסניף הבנק-הנתבע, בה פורטו חמישה שיקים גנובים שנמשכו על סניף זה לתאריכים מאוחרים, בכללם שני השיקים נשוא התביעה.

שטרן קיבל דיווח על הגניבה ועל משלוח הודעת החברה לבנק משני מקורות. המקור הראשון היא החברה, שמסרה לשטרן את הדיווח בסמוך לאחר משלוח ההודעה. שטרן סמך על דברי נציג החברה באשר למשלוח ההודעה הכתובה לבנק, והיה משוכנע לאורם כי השיקים הגנובים לא יכובדו. על סמך זאת, ובהתאם לדרישת החברה, מסר לה שטרן שיקים חלופיים לשיקים הגנובים, בעלי סכום ותאריכי פירעון זהים. השיקים החלופיים נפרעו יחד עם השיקים הגנובים. כפל הפירעון הוא זה שגרם לשטרן להבין כי השיקים הגנובים לא בוטלו חרף הודעת החברה לבנק.

המקור השני הוא פקידה של הבנק בשם אילנה פולק, שהתקשרה בטלפון אל שטרן יום או יומיים לאחר הגניבה, דיווחה לו על קבלת הודעת החברה, ומסרה לו כי על מנת שיהיה ניתן להקליד במחשב הבנק את ההודעה עליו למסור את חמש הספרות האחרונות של כל שיק (בעוד הודעת החברה ציינה רק את שלוש הספרות האחרונות). גב' פולק העידה כי באותה הזדמנות היא גם ביקשה משטרן לסור לבנק כדי לחתום על בקשה לביטול השיקים, כפי שמחייבים נוהלי הבנק לגבי לקוח שאינו חתום על טופס המאפשר ביצוע פעולות בנקאיות בטלפון או בפקסימיליה. שטרן חולק על כך, וטוען כי התבקש על ידי גב' פולק אך ורק להמציא את הספרות החסרות של השיקים הגנובים. בין כך ובין אחרת, מוסכם כי שטרן אישר באזני הפקידה כי השיקים נגנבו והבטיח לה להמציא את הספרות החסרות תוך זמן קצר, אך בפועל שכח לעשות זאת. הבנק לא פנה אל שטרן או אל החברה בתזכורת בנדון ולא נקט כל פעולה נוספת, וכך בהגיע יום הפירעון של כל אחד מהשיקים לא הופיע במחשב דיווח על היותם גנובים, והם כובדו על ידי הבנק. הצגתם לפירעון נעשתה על ידי נסבים ששמותיהם הופיעו על גבי השיקים כחוליה שלישית בשרשרת ההסבה, שתחילתה בחתימת וחותמת היסב שהתיימרו להיות של החברה אך בפועל היו מזויפות. השם שצוין בחותמת הנו "מ.ב. גלאט עוף" ולא שמה המלא של החברה "מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ".

לאחר שהתגלה לשטרן כי השיקים הגנובים נפרעו, הוא פנה לבנק בבקשה להחזירם. בקשה דומה הועלתה בפני הבנק על ידי נציג החברה. הבנק ניסה להחזיר את השיקים, אולם לנוכח הזמן שחלף מאז פירעונם, הדבר לא עלה בידו.

טענות התובעים

3. התובעים סומכים את תביעתם על עילות שונות, מהן נזיקיות, מהן חוזיות ומהן שטריות: עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; עוולת עיכוב נכס שלא כדין לפי סעיף 49 לפקודה; עוולת הרשלנות לפי סעיף 35
לפקודה; ביצוע פירעון בניגוד לדיני השטרות; הפרת חובות זהירות ונאמנות הנובעות מההסכם שבין הצדדים; והפרת חובות זהירות ונאמנות מוגברות החלות על בנקים. את עוולת הרשלנות מחזקים התובעים בכלל המעביר את נטל הראיה כאשר הדבר מעיד על עצמו. כל העילות הללו יוצאות מהטענה הבסיסית לפיה המידע שהיה מצוי בידי הבנק בעת הצגת השיקים לפירעון הספיק כדי להקים אפשרות מעשית וחובה משפטית של הבנק לקשר בין השיקים הנפרעים לבין דיווח החברה על גניבת השיקים המשוכים על חשבונו של שטרן. הודעתה הכתובה של החברה נקבה במספר החשבון, בסכום המדויק של כל שיק, בשלוש ספרותיו האחרונות, ובתאריך הפירעון שלו (אם כי תאריך הפירעון של אחד השיקים בהודעה היה שגוי: 4.9.02 במקום 14.9.02). בנוסף, שטרן אישר באוזני פקידת הבנק כי השיקים אכן גנובים וכי הוא חפץ בביטולם. כל אלה צריכים היו לאפשר לבנק לזהות את השיקים המדוברים ולנקוט בצעדים שיבטיחו כי בעת הצגתם לפירעון הם לא יכובדו. הצעדים המתבקשים כללו בראש ובראשונה דיווח למחשב הבנק; ואם אמנם אין המחשב קולט הודעה על ביטול שיק אלא בצירוף חמש הספרות האחרונות שלו, חובתו של הבנק הייתה לאתר את שתי הספרות החסרות. הדבר ניתן לביצוע מבחינה מעשית, שהרי הבנק הוא זה שהנפיק את השיקים ולפיכך אמור להיות מסוגל לאתר את מספריהם, להבדיל מהלקוח שלא תמיד מסוגל לדעת את מספרי השיקים (למשל במקרה של גניבת או אבדן פנקס שיקים שלם). לחלופין, אם לא קיים בבנק מנגנון לאיתור מספרו של שיק גנוב או להזנת הגניבה במחשב בלא מספר השיק, הרי העדר המנגנון מהווה כשלעצמו התרשלות מצד הבנק והפרת חובות הזהירות והנאמנות שלו הן כלפי הלקוח, מושך השיק, והן כלפי הנפרע של השיק, שאף הוא בגדר לקוח.

בכל מקרה, מוסיפים וטוענים התובעים, גם אם ייקבע כי בנק שאינו מקבל מהלקוח את חמש הספרות האחרונות של שיק גנוב או אבוד פטור מלהזין במחשב את הגניבה או האבדן, עדיין לא ננקטו בענייננו על ידי הבנק מספר פעולות מתבקשות שהיו מסוגלות למנוע את פירעון השיקים. קודם כל, הבנק לא היה רשאי להסתפק בשיחה טלפונית אחת עם שטרן, אלא היה עליו לקיים מעקב אחר הודעת הגניבה, ובראותו ששטרן אינו חוזר כעבור מספר ימים עם הספרות החסרות, לשוב ולפנות אליו בתזכורת בנדון. כמו כן, היה על הבנק לפנות אל החברה, ששלחה לו את ההודעה על הגניבה, בבקשה להשלמת הספרות החסרות. זאת ועוד. גב' פולק אינה הפקידה המטפלת בחשבונו של שטרן בבנק, אלא משמשת פקידת עיקולים ופיקוח. בעדותה היא אישרה כי טיפולה בהודעת הגניבה היה דבר חריג, כתוצאה מעמידתה האקראית ליד מכשיר הפקסימיליה בעת קבלת ההודעה, וכי בדרך כלל טיפול כזה מתבצע על ידי הפקיד המטפל בחשבון. לטענתה, לאחר שיחתה הטלפונית עם שטרן היא העבירה את הודעת החברה על הגניבה לפקידה אחרת בסניף, המופקדת על הטיפול בחשבון, דיווחה לה על תוכן שיחתה עם שטרן, ואותה פקידה היא זו שאישרה את פירעון השיקים. התובעים אינם מקבלים את הגרסה במלואה, ומזמינים את בית המשפט לקבוע כי גב' פולק לא העבירה את ההודעה על הגניבה לידיעת הפקידה המטפלת בחשבונו של שטרן, מחדל המהווה התרשלות נוספת מצד הבנק. לטענתם, הדעת נותנת כי אילו גב' פולק הייתה מיידעת את הפקידה המטפלת, כי אז פירעון השיקים היה נמנע, בין משום שאותה פקידה הייתה שבה ופונה לשטרן בתזכורת לגבי המצאת הספרות החסרות, ובין משום שבהגיע מועד הפירעון אותה פקידה הייתה נזכרת בגניבה ומקשרת אותה אל השיקים, שסכומם המשמעותי (למעלה מ-74,000 ₪) עושה את הדיווח על גניבתם לבלתי-שגרתי ואמור היה להיחרת בזיכרון.

כל הטענות שלעיל ממקדות את מחדלו של הבנק בפירעונם של שיקים גנובים. התובעים סבורים כי המחדל לא הסתיים בכך, אלא כלל בתוכו גם פירעון של שיקים נטולי תוקף כתוצאה מזיוף חתימת וחותמת ההיסב של החברה (הנפרעת) על גביהם. על עצם הזיוף אין מחלוקת. טענת התובעים היא שהבנק אמור היה לגלות בעצמו את הזיוף בשעה שהחליט לכבד את השיקים, וזאת לנוכח שלושה נתונים בולטים בחותמת ההיסב המעוררים חשד לאמיתותה: ראשית, העדר התאמה בין שמה של החברה ("מ.ב. גלאט עוף למהדרין") לבין השם שהופיע בחותמת ("מ.ב. גלאט עוף"). שנית, העדר המילה "בע"מ" בחותמת, באופן שחתימת ההיסב אינה של אישיות משפטית, ובשעה שהחברה מאוגדת כחברה בע"מ. שלישית, החותמת הוטבעה על שיק אחד פעמיים ועל השיק השני שלוש פעמים. כל אלה, בצירוף סכומם הגבוה של השיקים, צריך היה לכל הפחות לעורר את חשדו של הבנק בנוגע לתקינות ההיסב, לא כל שכן לאחר שחודשיים קודם לכן נתקבלה בבנק הודעה כתובה על גניבת שיקים המשוכים על חשבונו של שטרן בסכום כזה.

התובעים רואים בחברה את הניזוקה העיקרית מפירעונם הלא תקין של השיקים, שכן לטענתם הפירעון גרם לכך שהחברה לא קיבלה את התמורה המגיעה לה בעד מוצרי הבשר שסיפקה לשטרן. אמנם הבנק פרע גם את השיקים שנמסרו על ידי שטרן לחברה חלף השיקים הגנובים, אולם שטרן חייב עדיין כספים רבים לחברה בגין עסקאות אחרות, ולכן למעשה החוב לא נפרע. לא עוד אלא שבמסגרת עדותו הודיע שטרן על כוונתו להתדיין עם החברה (בבוררות בפני רב) בתביעתו להשבת כספי השיקים החלופיים, בטענה שבעת מסירתם לה הוא סבר בטעות שהשיקים הגנובים בוטלו. לחלופין טוענים התובעים כי יש לפצות את שטרן בגין נזקו המתבטא בכך שכספי חשבונו ניטלו על ידי הבנק שלא כדין. פיצוי כזה, כך נמשכת הטענה, יאפשר לשטרן להעביר כספים אלה לחברה הזכאית לקבלם.

טענות הבנק

4. הבנק טוען כי יש לדחות את תביעת שני התובעים. את תביעתו של שטרן מבקש הבנק לדחות בשל העדר הוכחת אחריותו לפירעון השיקים. את תביעתה של החברה מבקש הבנק לדחות הן מטעם זה והן מהטעם הנוסף של אי-הוכחת נזק שנגרם לחברה כתוצאה מהפירעון.

לענין נזקה של החברה, טענתו של הבנק היא שמאחר שפירעון השיקים לא נעשה מכספה אלא מכספים שנמצאו בחשבונו של שטרן, הרי החברה לא סבלה כל נזק ממון כתוצאה מהפירעון; ואם נגרם נזק כזה למאן דהוא – הרי זה לשטרן בלבד. כך, במיוחד, אם יתקבלו העובדות שנתחדשו בעדותו של שטרן (שהבנק מתנגד לקבילותן בטענה של
הרחבת חזית) לפיהן הוא מסר לחברה שיקים חלופיים, שנפרעו, כנגד השיקים שנגנבו.

הגנתו של הבנק בסוגית האחריות לפירעון השיקים מעוגנת בראש ובראשונה בהסכם פתיחת וניהול החשבון עליו שטרן חתם ביום 24.11.97 (נספח א' לתצהיר העדות של גב' פולק). סעיף 11 סיפא להסכם מתייחס למצב של אובדן או גניבת שיקים, וקובע בקשר לכך כהאי לישנא:

"אבד או נגנב איזה טופס, שיק או טופסי שיקים כאמור על הלקוחות להודיע על כך מיד לבנק, בכתב תוך ציון המספר או המספרים של אותו טופס שיק או טופסי שיקים".


שטרן לא עמד בחובה זו, וחרף הבטחתו לא מסר לבנק את אותן ספרות של השיקים שהוחסרו בהודעת החברה לבנק. לא זו אף זו, מאחר ששטרן לא חתם על הסכמה לביצוע פעולות בחשבון באמצעות הטלפון או הפקסימיליה, הדרך היחידה אשר באמצעותה היה בכוחו על פי נוהלי הבנק להודיע על הביטול הייתה חתימה בבנק על פקודת ביטול שיק, אך גם את זאת הוא נמנע מלעשות. מחדל זה הקנה לבנק זכות לפרוע את השיקים חרף מה שנאמר על ידי שטרן בשיחה הטלפונית, וזאת מתוקף סעיף 24(א) לתנאי ניהול החשבון, המתיר לבנק לסרב לפי שיקול דעתו לבצע הוראה כלשהי של הלקוח "אם ההוראה ניתנה שלא על פי הטופס המקובל בבנק". העדר החתימה על פקודת הביטול, מלבד שמהווה הפרה עצמאית מצד שטרן של תנאי ניהול החשבון, וממילא טעם מספיק להעדר חובה של הבנק להימנע מפירעון השיקים, מבליט את הטעם הנוסף להעדר החובה – הימנעותו של שטרן ממסירת הספרות החסרות – שהרי טופס הפקודה (שדוגמתו צורפה כנספח א' לתצהיר העדות של מנהל המסלקה של הבנק, זכי השש) דורש לנקוב בחמש הספרות האחרונות של מספר השיק.

לצד ההגנה החוזית, מוסיף הבנק ומעלה טענות כלפי האחריות הנזיקית המיוחסת לו. ככל שמדובר בעוולת הרשלנות יש, לדעת הבנק, להבחין בין שטרן לבין החברה. מקובל על הבנק דבר היותו כפוף לחובות זהירות מושגית וקונקרטית כלפי שטרן, בהיותו לקוחו; אך לטענתו חובות אלה כלל לא הופרו. כך, בשים לב לשורת הפעולות שבוצעו על ידי פקידת הבנק לאחר קבלת הודעת החברה על הגניבה, מצד אחד, ולחוסר המעש המוחלט של שטרן בנדון, מצד שני, העולה לדעת הבנק כדי זלזול בוטה בענייניו ובחובותיו. הפקידה התקשרה אל שטרן למרות שתנאי ניהול החשבון הטילו עליו לבוא ביוזמתו ולחתום על פקודת הביטול. בשיחה זו הבהירה לו הפקידה כי בלא שימציא את הספרות החסרות לא יהיה ניתן להזין למחשב את הוראת הביטול, הוסיפה כי עליו לסור לסניף ולחתום על פקודת הביטול, ורק לאחר כל אלה העבירה את הודעת החברה אל הפקידה המטפלת בחשבונו. בכך קוימו הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית של הבנק, שרשאי היה להניח כי הלקוח ימלא אחר ההנחיות, שאינן אלא חזרה על מחויבויותיו החוזיות כלפי הבנק. הבנק לא היה צריך לצפות שהלקוח יזניח את ענייניו ולא ימלא אחר חובתו ההסכמית, שאף גובתה בהבטחתו המפורשת, לסור לסניף ולמסור את הספרות החסרות תוך יום או יומיים. הבנק גם לא היה צריך, כענין שבמדיניות שיפוטית, לקיים מעקב אחרי מילוי חובותיו של הלקוח ולפנות אליו שוב משלא עמד בהבטחתו. הטלת חובה שכזאת על פקידי הבנק לא תעלה בקנה אחד עם העומס המוטל עליהם ועם כמות המסמכים וההוראות העוברים תחת ידיהם בכל יום עסקים, ותיצור הכבדה בלתי-סבירה של זמן ומשאבים על תפקוד הבנק. מנגד, הלקוח נדרש למאמץ זעום על מנת לזכור לעמוד בחובות המוטלות עליו, שהרי מבחינתו מדובר במקרה פרטי של אבדן או גניבת שיקים בודדים. אם בכל זאת הלקוח לא טרח להשקיע מאמץ כזה, כפי שנהג שטרן, אין שום הצדקה לחייב את הבנק לשאת באחריות למחדלו. עד כאן לגבי היסוד של הפרת חובת הזהירות הכלול בעוולת הרשלנות. הבנק מוסיף וטוען לאי-התקיימות יסוד נוסף של העוולה, והוא הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. קשר זה אינו מתקיים, לפי הטענה, הן משום שלא נטען ולא הוכח כי שטרן היה מתקן את מחדליו אילו היה מקבל מהבנק תזכורת נוספת, והן משום שהנזק של שטרן הבא לידי ביטוי במתן שיקים כפולים בגין אותה סחורה (פעם אחת השיקים שנגנבו ופעם שניה השיקים החלופיים) נעוץ בפזיזות ובחוסר הזהירות שלו, בכך שמיהר למסור לחברה שיקים חלופיים בלא להמתין למועד פירעונם של השיקים הגנובים כדי לוודא שהם אכן לא נפרעו.

הבנק מוסיף ודוחה את הטענה המייחסת לו חוסר זהירות בפירעון השיקים חרף אי-ההתאמה בין חותמת ההיסב של החברה לבין שמה המלא. בענין זה מסתמך הבנק על עדותו של חשב החברה, שאישר כי גם היא עושה שימוש בחותמת דומה, שאינה מזכירה את היותה חברה בע"מ, אלא רק את המילים "מ.ב. גלאט עוף" שהופיעו כולן בחותמת המזויפת.

במובחן מהתייחסותו לשטרן, אין הבנק מודה בהיותו כפוף לחובות זהירות מושגית וקונקרטית כלפי החברה. אמנם בנסיבות מסוימות בנק עשוי להיות מחויב בזהירות גם כלפי צד שלישי שאינו לקוחו. אולם, טוען הבנק, נסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה דנן שהרי הודעת החברה על גניבת השיקים לא אפשרה לו להימנע מכיבודם כל עוד לא באה על כך הוראה מאת הלקוח שטרן, שמשך את השיקים. מערכת החובות החוזיות והסטטוטוריות מחייבת את הבנק לכבד את הוראות התשלום של הלקוח כל עוד מצב חשבונו מאפשר זאת, ואוסרת על הבנק להישמע לדרישתו של צד שלישי, אפילו הוא האוחז בשיק, להימנע מפירעונו. אשר על כן, תוכן דרישתה של החברה אל הבנק – הימנעות מכיבוד שיק שמשך לקוח של הבנק – לא היה מסוגל להטיל על הבנק חובת זהירות כלפיה, אלא לכל היותר חובה כלפי הלקוח לבדוק עמו האם ברצונו לפרוע את השיק. בנטל זה עמד הבנק, לנוכח פנייתה הטלפונית של גב' פולק אל שטרן עם קבלת הודעת החברה.

הבנק מתנגד לדיון בעוולות הגזל ועיכוב נכס שלא כדין, באשר אלה לא נזכרו במפורש בכתב התביעה ומהוות לדידו הרחבת חזית אסורה. לחלופין ולגופו של ענין, טוען הבנק כי עוולות אלה אינן מתקיימות אף לפי הניתוח של התובעים, הדורשים פיצוי בעד הנזק שהסב להם פירעון השיקים הגנובים. לדברי הבנק, עוולות הגזל ועיכוב נכס שלא
כדין לא באו להגן על כל התנהגות בלתי-זהירה שגרמה לנזק אלא רק על התנהגות השוללת מן הזולת את החזקתו בחפץ מיטלטל. החפץ בו עוסקת התביעה הנו השיקים עצמם ולא הכסף ששימש לפירעונם מחשבונו של שטרן. אלמלא אותו פירעון לא היה נגרם לתובעים כל נזק כספי מהימצאות השיקים ברשות הבנק; לאחר הפירעון השיקים נעדרי שווי כספי; ובכל מקרה התובעים לא ביקשו באותו שלב לקבלם לידיהם. מלבד זאת, מסירת השיקים החלופיים משטרן לחברה הפקיעה כל זכות של החברה להחזיק בשיקים הגנובים, שהרי השיקים החלופיים נועדו לפרוע את החוב נשוא השיקים הגנובים.

הבנק חולק גם על הטענה הרואה אותו מחויב לפי דיני השטרות לפרוע כיום לחברה את השיקים הגנובים. ראשית, טוען הבנק, החברה אינה אוחזת כיום בשיקים, והרי תנאי ראשון לדרישת פירעון הוא אחיזה פיזית בשטר. שנית, פירעון כשורה מפקיע את השטר, והרי החברה לא הוכיחה כי הבנק לא פרע את השיקים לאוחז כשורה שקיבל אותם בתמורה ובתום לב. שלישית, השיקים החלופיים שנמסרו לחברה על ידי שטרן היוו פירעון מלא של עסקת היסוד נשוא השיקים הגנובים, וממילא אין החברה זכאית לדרוש את פירעונם של השיקים הגנובים.

לכל אלה מצטרפת טענה חלופית של הבנק, והיא שגם אם תיקבע אחריותו לנזק של מי מהתובעים, יש לצמצמה לכדי מינימום ואפילו עד לאפס, וזאת לנוכח אשמו העיקרי והמכריע – ולכל הפחות אשמו התורם במידה רבה – של שטרן לנזק. אשם זה בא לידי ביטוי בכך ששטרן הוא זה שיצר את המצב שהצריך מלכתחילה מעקב של הבנק, בהימנעותו מלמסור לבנק הודעת ביטול כתובה, כמו גם את הספרות החסרות של השיקים. לאותה תוצאה מגיע הבנק באמצעות הכלל השולל מניזוק פיצויים בעד נזק אותו יכול היה למנוע באמצעים סבירים. זאת ועוד. מאחר ששני השיקים הגנובים נפרעו במועדים שונים, באופן שפירעון השיק הראשון היה אמור לשמש תזכורת מספקת לשטרן לאי-קיום חובותיו, מבקש הבנק לערוך הבחנה ביניהם ולקבוע את אשמו הבלעדי של שטרן לפירעון השיק השני גם אם לגבי השיק הראשון ייוחס לו אשם תורם בלבד.

דיון

5. כחוט השני בטיעון של התובעים שזורה ההנחה לפיה ידיעת הבנק על גניבת השיקים צריכה הייתה – היא כשלעצמה בצירוף יכולתו של הבנק לאתר את פרטי השיקים על בסיס ההודעה – להניאו מלפורעם. להנחה זאת, באופן המופשט בו נוסחה כעת, אין מקום, לא לפי דיני השטרות ולא לפי דיני החוזים. הסכם פתיחת החשבון מחייב (בסעיף 2) את הבנק לכבד שיקים שהלקוח מושך. חובה זו מותנית בהימצאות יתרה מספקת בחשבון (או סיכום המחייב את הבנק לבצע את הפירעון גם בהעדר יתרה כזה) ובהיותו של השיק ממולא כהלכה. סעיף 75(1) לפקודת השטרות (להלן – הפקודה) קובע כי החובה והרשות של הבנק לפרוע בתנאים אלה את השיק חדלה "על ידי ביטול הוראות הפרעון". נדרשת אפוא הוראת ביטול. הוראה זו אינה מבטלת את השיק בתוקף מעמדו כשטר, אלא רק את חובתו החוזית של הבנק כלפי הלקוח לפרוע את השיק (ר' בן-אוליאל, דיני בנקאות, חלק כללי (תשנ"ו) עמ' 330). כפועל יוצא, על הוראת הביטול לבוא מאת בעל הזכות החוזית, הוא הלקוח, ולא מאת האוחז בשיק. "במקרה שבעל החשבון, למשל, מאבד פנקס שיקים, זכותו לתת לבנק הוראת ביטול לגבי השיקים האבודים; לעומת זאת, אם וכאשר האוחז מאבד את המסמך, אין לו הזכות לתת לבנק הנמשך את הוראת הביטול, כי לא קיים ביניהם קשר חוזי כלשהו" (שם, שם). בהעדר הוראת ביטול מאת הלקוח, ידיעת הבנק על כך שהשיק אבד לאוחז או נגנב ממנו אינה מספיקה כדי לשחררו מהחובה לפרוע את השיק, שהרי האובדן או הגניבה אינם שוללים את זכות הפירעון של מי שהאחיזה בשיק הגיעה אליו בתום לב ובעד ערך (ראו למשל ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל, פ"ד לג(3) 596, 599-600). כל עוד האוחז איננו קשור אל הגניבה, עשויה לעמוד לטובתו החזקה בדבר תקינות המסירה, כאמור בסעיף 20(ג) לפקודה: "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". פירעון השיק לאוחז כזה נחשב לפירעון כשורה המפקיע את השיק חרף הידיעה על גניבתו, כפי שמורה סעיף 60(א) לפקודה: "השטר נפקע בפרעון כשורה על ידי הנמשך או על ידי הקבל או מטעמם. 'פרעון כשורה' פירושו – פרעון השטר לאוחז בו, בחלותו של השטר או לאחריה, בתום לב וללא ידיעה שזכות קנינו של האוחז בשטר פגומה".

במקרה שלפנינו, הצגת השיקים הגנובים לפירעון נעשתה לא על ידי הנסב הראשון, שהנו לכאורה הגנב עצמו או מי שקיבל את השיקים מהגנב, אלא על ידי נסבים שניים בשרשרת. גניבת השיקים בשלב קודם של השרשרת אינה מונעת מנסבים אלה ליהנות מהחזקה בדבר כשרות המסירה אליהם. לא עוד אלא שחשב החברה אישר בעדותו כי בעלי החשבונות אשר באמצעותם נגבו השיקים, שאחד מהם הנו ככל הנראה עורך דין, טענו כי החזקתם בשיקים הנה כדין (עמ' 11 שו' 7, 10-11), וכי לפיכך החברה נמנעה מלתבוע מהם את השבת הכספים על יסוד הערכתה כי הם זכאים לפירעון (ראו גם עמ' 13 שו' 15-18). ממילא לא עמדה לבנק הרשות לכפור בזכותם של האוחזים לדרוש את פירעון השיקים, אלא עילת הסירוב היחידה לביצוע הפירעון חייבת הייתה לסמוך את עצמה על רצונו של שטרן, מושך השיקים, לבטל את הוראת הפירעון הגלומה בהם. הנתון הנוסף המתקיים במקרה דנן, לפיו השיקים לא רק נגנבו אלא זויפה בהם חתימת ההיסב של החברה (הנפרעת), אינו משנה בהכרח מסקנה זאת. אמנם זיוף של חתימת היסב, כמוהו כזיוף החתימה של השיק גופו, ולפיכך שולל הוא את זכות הפירעון של כל אוחז, אפילו אחיזתו הנה כשורה. אולם כדי שהזיוף יטיל חובה על הבנק לסרב לבצע את הפירעון נדרש שקיומו יובא לידיעת הבנק מבעוד מועד או למצער שאותותיו יופיעו על גבי השיק. בכל מקרה אחר חל סעיף 23(ג) לפקודה, לפיו "אדם שפרע שטר בתום לב ובדרך העסקים הרגילה, אין עליו חובה להוכיח כי ההיסב של הנפרע או כל היסב שלאחריו נחתם בידו או בהרשאתו של האדם שההיסב נחזה כשלו; ואפילו היתה חתימת ההיסב מזוייפת או חתומה שלא ברשות, דינו של מי שפרע בדרך זו כדין מי שפרע כשורה". יתירה מכך. בהיות השיקים נשואי התביעה משורטטים, ומאחר שהם נפרעו לחשבונות המתנהלים אצל בנק גובה (כאמור בעדותו של חשב החברה בעמ' 11 שו' 6), נהנה הבנק הנמשך מהגנה נוספת הקבועה
בסעיף 80 לפקודה: "בנקאי שנמשך עליו שיק משורטט והוא פרע אותו בתום לב ושלא ברשלנות לבנקאי... הבנקאי שפרע את השיק, וכן המושך את השיק במקרה שהגיע לידי הנפרע, זכויותיהם ומעמדם כאילו נפרע השיק לבעלו האמיתי". להבדיל מסעיף 23(ג), שהגנתו פרוסה רק על הבנק הנמשך, הגנתו של סעיף 80 מוענקת, בהתקיים התנאים המנויים בו, גם למושך השיק.

6. מורם מכך כי על מנת לזקוף לחובת הבנק אחריות לפירעון השיקים, על התובעים להוכיח לפחות אחד מאלה: ראשית, שבעת הפירעון הבנק ידע או צריך היה לדעת כי לקוחו שטרן, שמשך את השיקים, מתנגד לפירעונם; שנית, שבעת הפירעון הבנק ידע או צריך היה לדעת כי חתימת ההיסב של החברה על גבי השיקים מזויפת. ביצוע הפירעון חרף הידיעה או יכולת הידיעה של אחד או יותר מאלה עשוי לעלות כדי רשלנות או פעולה שלא בדרך העסקים הרגילה, השוללות מהבנק את ההגנות שלפי סעיפים 23(ג) ו-80 לפקודה ומקימות את אחריותו בנזיקין או בחוזים לנזקי הפירעון. עומד על כך בן-אוליאל בספרו הנ"ל (עמ' 330), בהתייחס למצב שבו האוחז בשיק מודיע לבנק על אובדנו:

"מן הראוי כי במצב זה יקבל הבנק הנמשך מן המושך הודעת ביטול, ובינתיים ימנע מלפרוע את השיק. בנק שלא ינקוט אמצעי זהירות בנסיבות כאלה וייפרע את השטר למי שאינו הבעלים האמיתיים עלול להיחשב למי שפעל שלא בדרך העסקים הרגילה או ברשלנות, ועל כן יאבד את ההגנה הסטטוטורית שבפקודת השטרות".


7. כך נהג הבנק במקרה שלפנינו. למרות שהדיווח על הגניבה הגיע אליו מהחברה, שאחזה בשיקים, ולא משטרן שמשך אותם, הבנק לא המתין לכך ששטרן יפנה אליו בהודעת ביטול, כפי שמחויב היה שטרן לעשות על פי סעיף 75(1) לפקודה והסכם פתיחת החשבון עליו הוא חתום, אלא הבנק יזם פניה טלפונית לשטרן בעקבות קבלת הודעת החברה. אמנם הצדדים חלוקים בשאלה האם באותה שיחה טלפונית שטרן התבקש על ידי פקידת הבנק לסור לסניף על מנת לחתום על הוראת ביטול. אולם אין מחלוקת על כך שבאותה שיחה שטרן התבקש, ואף הבטיח, למסור לבנק את הספרות החסרות של השיקים הגנובים, אך בפועל לא עמד לפחות בהבטחה זו. כמו כן, בתצהיר עדותו הראשית הודה שטרן (בסעיף 4) כי פקידת הבנק מסרה לו ש"כדי להכניס את ההודעה למחשב היא זקוקה לכל חמשת המספרים האחרונים של השיקים". גם לפי שיטתו של שטרן, פקידת הבנק לא אמרה לו שאין צורך בחתימתו על הודעת ביטול, אלא "אני הבנתי מדבריה כי היא מסתפקת בהודעה שקיבלה וכי איני צריך לעשות דבר מלבד להעביר לה את המספרים שביקשה" (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית; ראו גם עמ' 10 שו' 13). על טענה זו יש לומר, ראשית, כי מאחר ששטרן לא טרח לזכור לקיים אפילו את הדרישה שאין ספק שהוצגה בפניו על ידי הפקידה כתנאי לביטול השיקים, לא יכולה להישמע מפיו טענה התולה את הימנעותו מחתימה על הודעת ביטול באי-הזכרתה על ידי הפקידה. שנית, חובתו של שטרן לחתום על הודעת הביטול נובעת מסעיפים 11 סיפא ו-24(א) להסכם פתיחת החשבון, ולפיכך קיומה אינו מותנה באזכורה או באי-אזכורה על ידי הפקידה בשיחה הטלפונית. חובת החתימה על הטופס הסטנדרטי הקיים בבנק לצורך ביטול שיקים מוטלת אפילו על לקוח החתום על הסכם לביצוע פעולות באמצעות הפקסימיליה (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית של מנהל המסלקה מר השש), לא כל שכן שמוטלת היא על שטרן שאין מחלוקת כי איננו חתום על הסכם כזה (נתון העושה לחסר רלוונטיות את הוויכוח בשאלה האם גב' פולק התייחסה או לא התייחסה בשיחה הטלפונית לסוגית זכותו של שטרן לבצע פעולות בטלפון או בפקסימיליה).

לא זו בלבד ששטרן לא עמד במחויבותו ההסכמית והחוקית להמציא לבנק הודעה בכתב על ביטול השיקים, בצירוף מלוא הפרטים הנדרשים לשם כך על פי נוהלי הבנק, אלא אפילו מתן הודעת ביטול מטעמו בעל-פה לא הוכח. אמנם בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כי שטרן הודיע לבנק שלא לכבד את השיקים. אולם טענה זו לא נשנתה בתצהיר העדות הראשית של שטרן. כל שנטען שם הוא שהחברה הודיעה לבנק על הגניבה (סעיף 3); שהפקידה שוחחה עם שטרן לגבי העברת הספרות החסרות (סעיף 4); ושלאחר פירעון השיקים שטרן פנה אל הבנק בבקשה לביטול החיוב (סעיף 6). אף לא מילה אחת על אמירה של שטרן – לפני הפירעון – לפקידה שפנתה אליו בטלפון או לנציג אחר של הבנק, לפיה הוא מורה לבנק שלא לבצע את הפירעון. חסרונה של טענה כזו בעדותו של שטרן בולט במיוחד לנוכח טענתו של הבנק בכתב ההגנה (סעיף 15) כי עד לפירעון שני השיקים נשוא התביעה "לא נתקבלה הודעה בעל פה או בכתב מהתובע מס' 1". ודוק: נכון הוא שתצהיר עדותה של גב' פולק שינה את הנטען בכתב ההגנה בדבר פניית הבנק אל החברה בעקבות הודעתה, שהרי בתצהיר נאמר כי הפניה נעשתה אל שטרן ולא אל החברה. אולם אפילו גב' פולק לא הזכירה בעדותה הוראה שניתנה על ידי שטרן בשיחתו עמה שלא לכבד את השיקים, אלא רק אישור שניתן על ידו לכך שהשיקים גנובים (עמ' 15 שו' 22-23, ועמ' 16 שו' 27), וכן את אמירתו כי "ייכנס מאוחר יותר באותו יום או למחרת לסניף על מנת לחתום על הודעת ביטול בטופס המיועד לכך" (סעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית). דברים אלה אינם מהווים הודעת ביטול, אפילו לא בעל-פה, אלא רק גילוי כוונה לתת בהמשך הודעה כזו. מעבר לכך: אפילו היה בדברים אלה לעלות כדי מתן הודעת ביטול בעל-פה, שטרן אינו יכול להיבנות מהם, שהרי התובעים עומדים בתוקף בסיכומיהם על כך שבשיחה הטלפונית בין גב' פולק לשטרן עניין החתימה על הודעת ביטול לא עלה כל עיקר. דווקא בשל כך ובשל הטענות שיש לתובעים כנגד אמיתות הנטען בכתב ההגנה, יש לייחס משמעות ראייתית נכבדה להימנעותו של שטרן מלתאר בעדותו בקשה אותה הפנה בטלפון אל גב' פולק שלא לפרוע את השיקים בשל גניבתם. למען האמת, אין לתמוה על אי-העלאת בקשה שכזו על ידי שטרן בעת שיחתו עם גב' פולק, שהרי לפי עדותו הוא לא ראה מלכתחילה צורך לתת לבנק הודעת ביטול משל עצמו (עמ' 9 שו' 13). זאת, חשוב לציין, בניגוד לעדותו של חשב החברה (בעמ' 12 שו' 12-13, 20) לפיה החברה ביקשה מלקוחותיה, בהם שטרן, בכתב או בטלפון, "להודיע גם מצידם לבנק על הביטול".

למען שלמות התמונה אוסיף כי לא מצאתי מקום להבחין, כטענת הבנק, בין מחדלו של שטרן בנוגע לפירעון השיק
הראשון לבין מחדלו בנוגע לפירעון השיק השני. טענת הבנק הגורסת כי המחדל לגבי השיק השני רב יותר, מניחה כי שטרן הבחין בפירעון השיק הראשון (מיום 11.9.02) עוד לפני פירעון השיק השני (מיום 14.9.02). להנחה זו אין עיגון בחומר הראיות, אלא ההיפך הוא הנכון. שטרן העיד (בעמ' 10 שו' 1-3) כי מנהל החשבונות שלו, ממנו למד על פירעון השיקים הגנובים, מקבל את תדפיסי הפעולות בחשבון בסוף כל חודש. סיוע לכך מצוי דווקא בכתב ההגנה בו טוען הבנק (בסעיף 14) כי שטרן גילה את פירעון השיקים הגנובים רק משסורב פירעונו של השיק השלישי ברשימת השיקים הגנובים בסך 55,634 ₪. זמן פירעונו של שיק זה היה ביום 25.9.02, דהיינו 11 ימים לאחר פירעון השיק השני.

8. בזוכרנו כי תביעתם של התובעים – יהא שיבוצה הנורמטיבי אשר יהא – אינה יכולה לסמוך את עצמה על עצם הידיעה או יכולת הידיעה של הבנק באשר לגניבת השיקים, אלא יסודה חייב להימצא בהתנגדות לפירעון מצד שטרן – דווקא הוא ולא החברה – לא נוכל להתעלם מתרומתו המרכזית של שטרן לכך שהשיקים נפרעו. הדין וההסכם רואים בלקוח, ולא בבנק, מי שמחויב לגלות יוזמה ולהניע את הליך ביטול השיק. למרות זאת, שטרן נותר פסיבי לכל אורך הדרך ולא נקף אצבע על מנת למנוע את פירעון השיקים. בניגוד למחוייבותו החוקית ולהתחייבותו החוזית, שטרן לא טרח לסור אל סניף הבנק כדי לחתום על הוראת ביטול; ובניגוד להבטחתו המפורשת לפקידת הבנק, אף נמנע מלבדוק ולהשלים את הספרות החסרות של השיקים. כל זאת, ביודעו כי בלעדי חמש הספרות לא יהיה ניתן להזין את הביטול במחשב (סעיף 4 לתצהיר עדותו), וכי אפילו בנקים אחרים אינם מסוגלים לעשות כן באמצעות שלוש ספרות (שהרי לטענתו "בכל הבנקים מספיקות 4 ספרות" – עמ' 9 שו' 18 – טענה הסותרת את הניסיון בסיכומי התובעים להציג את שטרן כמי שלא ידע שהמצאת הספרות החסרות הנה תנאי לחסימת הפירעון במחשב; כך למצער לנוכח עדותו של חשב החברה בעמ' 12 לפיה שטרן קיבל מהחברה מכתב לגבי גניבת השיקים: ממכתב זה צריך היה שטרן לדעת כי הועברו לבנק שלוש ספרות בלבד של כל שיק). למושך שיקים סביר, השומר ברשותו את ספחי השיקים למעקב, מדובר בבדיקה פשוטה וקצרה. אין שום סיבה לומר כי שטרן לא שמר את הספחים, אחרת לא תובן הבטחתו להמציא את הספרות החסרות; ובכל מקרה ההסבר הניתן על ידו לחדלונו מקיום ההבטחה הנו שכחה ולא חוסר יכולת. כל המחדלים הללו מקבלים משנה תוקף על רקע העובדה שאפילו במהלך שיחתה היזומה של נציגת הבנק עם שטרן, לא ראה הוא צורך להורות לה להימנע מלכבד את השיקים, חרף ההנחיה שקיבל מהחברה להודיע בעצמו לבנק על הביטול. לעומת שטרן, הבנק לא נותר אדיש להודעה על הגניבה אותה קיבל מהחברה, אלא פנה על אתר לשטרן והנחה אותו באשר לפעולות אותן עליו לנקוט על מנת למנוע את הפירעון. בעצם הפניה היזומה לשטרן גילה הבנק עירנות וזהירות, בוודאי לפי טענת הבנק שההנחיה שניתנה לשטרן בשיחה הייתה מקיפה והתייחסה גם לצורך בחתימה על הוראת ביטול, אך גם לפי טענת שטרן שההנחיה הייתה חלקית והתייחסה רק להמצאת הספרות החסרות. לא יכול להיות ספק בכך שתשומת לב מינימלית מצד שטרן והשקעת מאמץ קל על ידו היו מספיקות כדי למנוע את הפירעון. במצב דברים זה יש לזקוף לחובתו את מרבית האחריות לכך שעד למועד פירעון השיקים לא נתקבלה לגביהם בבנק הודעת ביטול כדין וכמוסכם.

מאחר שהוראת הביטול, היא ולא הידיעה על הגניבה, מהווה תנאי לסירוב השיק על ידי הבנק הנמשך, ממילא מתגמד משקלו של הויכוח הנטוש בין הצדדים באשר ליכולת הבנק לאתר בכוחות עצמו את הספרות החסרות של השיקים הגנובים. גם אם הודעת החברה על הגניבה הייתה מפרטת את כל חמש הספרות, עדיין לא הייתה לבנק רשות או חובה לסרב לפרוע אותם בהעדר הוראת ביטול בכתב מאת שטרן (שאישר בעמ' 9 שו' 2 כי החברה, ששלחה את הודעת הפקסימיליה, לא הוסמכה על ידו לפעול בחשבונו). לא כל שכן כאשר שטרן לא נתן הודעת ביטול אף לא בעל-פה. הנה כי כן, כאשר שטרן ביקש לבטל ביום 22.10.02 (לאחר פירעון השיקים נשוא התביעה) שיק נוסף שלו שנגנב מהחברה באותה פריצה, הוא לא הסתפק במסירת חמש ספרותיו האחרונות אלא חתם לגביו בסניף הבנק על טופס פקודת ביטול (נספח א' לתצהירו של מר השש). בנסיבות אלה מתייתר הצורך בקביעת ממצאים בשאלת מסוגלותו של הבנק לאתר בכוחות עצמו – באמצעים העומדים לרשותו היום או באמצעים נוספים אותם בידיו לפתח – את חמש ספרותיו האחרונות של שיק גנוב או אבוד. אסתפק בכך שאומר כי חלק גדול מתוך הנטען בנדון בסיכומי התובעים נשען על השערות וסברות אך לא על נתונים הכלולים בחומר הראיות. כזאת היא, למשל, הטענה (בסעיף 13(ט) לסיכומים) לפיה חמש הספרות מופיעות בקלסר של הנפקת פנקסי השיקים, שאינה נתמכת בעדות של מי מעובדי הבנק (גב' פולק לא אמרה בעמ' 16 שו' 8-9 כמה ספרות רשומות בקלסר, ואילו מר השש אמר בעמ' 18 שו' 7 כי אינו זוכר האם בקלסר רשומות חמש ספרות או פחות). בדומה לכך הטענה (בסעיף 13(ב) לסיכומים) לפיה "ברור לכל" שכאשר לקוח מאבד פנקס שיקים שלם הרי הבנק הוא זה שמחפש בעצמו את מספרי השיקים, שהיא תזה שאפילו לא הוצגה להתייחסות עובדי הבנק בחקירתם הנגדית. בכל מקרה, אפילו תאמר שהבנק מסוגל לאתר את חמש הספרות של השיקים האבודים, עדיין המאמץ הנדרש ממנו לשם כך – בשים לב לעדות עובדיו על כך שפירוט הפעולות במחשב מספק רק את שלוש הספרות האחרונות – גדול במידה ניכרת מהמאמץ שנדרש לשם כך משטרן.

9. על אף כל זאת, לא ניתן לנקות את הבנק לחלוטין מאחריות לפירעון השיקים. אמנם הבנק התחיל במצווה ונקט זהירות ראויה עם קבלת הודעת החברה. אולם הבנק לא סיים את המצווה ולא השלים את המהלך הנכון בו החל. גב' פולק העידה (בעמ' 15) כי העבירה לפקידה המטפלת בחשבונו של שטרן (שאת שמה אין היא זוכרת) את הודעת הפקסימיליה של החברה, בצירוף דיווח על תוכן שיחתה הטלפונית עם שטרן, וכן על כך שלא הזינה למחשב הוראה לביטול השיקים. גם על פי גרסה זו, שאינה מקובלת על התובעים, הפקידה המטפלת בחשבון קיבלה לידיה טיפול בעניין פתוח שטרם הסתיים. חובת הזהירות המוגברת המוטלת על בנק כלפי הלקוח ואף כלפי צדדים שלישיים (בן-אוליאל, בספרו הנ"ל, עמ' 86-94; א' פורת, "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב – תשנ"ג, 301, 337-339) חזקה דיה כדי לצפות מן הפקידה המטפלת להתייחס אל העניין כדרך שמתייחסים אל עניין פתוח, כלומר: לא להניחו בצד כאבן שאין לה הופכין אלא לקיים אחריו מעקב. כך, במיוחד, בהתחשב בכך שהענין שלפי הטענה הועבר להמשך טיפולה של הפקידה נגע לפירעון שיקים שנמשכו על חשבון הלקוח. "שלב פרעון השיק הוא אחד השלבים העדינים והמורכבים במערכת היחסים שבין הבנק ללקוחו. פרעון השיק או אי-פרעונו עלולים לגרום נזקים לאוחז
השיק, לצד שלישי, לבנק הפורע וללקוח עצמו, ומכאן הצורך שבשלב זה ינקוט הבנק אמצעי זהירות שונים" (בן-אוליאל, עמ' 294). הודעת החברה שהועברה אל הפקידה אפשרה לה לנקוט אמצעי זהירות, שהרי ננקבו בה מועדי הפירעון של השיקים, אחריהם ניתן היה לקיים מעקב באמצעות ייעוד הודעת החברה לתזכורת בפני הפקידה במועד סמוך לפני מועד הפירעון. אילו כך נעשה, היה נוצר סיכוי ממשי להצלחתה של הפקידה, שלפי עדותה של גב' פולק אישרה לתשלום כל שיק שנמשך על חשבונו של שטרן, לשייך את ההודעה אל השיקים הגנובים בעת הצגתם לפירעון על ידי הבנק הגובה, ובאותו זמן לבצע פניה חוזרת אל שטרן המזכירה לו לסור לסניף ולחתום על הודעת הביטול. אמנם תאריך הפירעון של השיק הראשון צוין בטעות בהודעת החברה כמוקדם ב-10 ימים בהשוואה לתאריך הנכון. אולם הקדמת התאריך בימים ספורים לא הייתה אמורה לגרום אלא להקדמת מתן התזכורת לשטרן, ובכך לשפר את סיכויי הגעתו לבנק בטרם מועד הפירעון כדי לחתום על הודעת הביטול. גם אם יימצא מי שיאמר כי מערך פעולות שכזה אינו מתבקש כדבר שבשגרה לגבי הודעה רגילה על אבדן או גניבת שיקים, לא ניתן לומר זאת על שיקים בהיקף כספי ניכר של קרוב ל-75,000 ₪, מה עוד שהנתונים שהומצאו אודותיהם לבנק היו מפורטים למדי (סכום מדויק, שלוש ספרות אחרונות, ותאריכי פירעון שאחד מהם מדויק והשני מקורב) באופן היוצר סיכוי טוב לזיהויים בעת הצגתם לפירעון, גם אם אינו מאפשר את הזנתם למחשב לצורך חסימה מוחלטת של גבייתם.

גב' פולק לא שללה בעדותה את הסְבָרה לפיה די היה בנתונים אותם העבירה, על פי דבריה, לפקידה המטפלת בחשבון כדי למנוע את פירעון השיקים. בלשונה: "אם אני הייתי הפקידה שדרכה השיקים היו עוברים, אני לא יכולה להשיב האם הייתי עוצרת את הפירעון למרות שבמחשב לא מופיע ביטול, אחרי שאני יודעת על הפקס שנשלח" (עמ' 15 שו' 18-19). לכך יש להוסיף את האישור שניתן מפי גב' פולק לקיומו בסניף של מנגנון לקביעת מסמכים לתזכורת פנימית (שם, שו' 21). הסתייגותה האומרת כי מנגנון זה אינו מאפשר לקבוע "הרבה מסמכים לתזכורת" (ההדגשה הוספה), היא היא המוכיחה כי השאלה היא של סדרי עדיפות ולא של יכולת ביצועית. ממילא אין משמעות להסתייגות הנוספת של העדה (בעמ' 17 שו' 3-4) לפיה היא לא הייתה זוכרת לעצור פירעון שהיה מתרחש חודשיים לאחר קבלת ההודעה על הגניבה והשיחה עם הלקוח. הכלי של קביעת מסמך לתזכורת נחוץ בדיוק בשל מגבלות הזיכרון ונועד לפותרן. זאת ועוד. הימנעות הבנק מלהביא לעדות את אותה פקידה מטפלת (ששמה נותר בגדר חידה) מחזקת את ההנחה בדבר יכולתה של אותה פקידה לנקוט בפעולות שיעצרו את הפירעון חרף העדר הדיווח למחשב. זאת בהתאם למשמעות הראייתית המיוחסת בדין להימנעות בעל דין מהבאת ראיה המצויה תחת ידו.

לצורך קיום קשר סיבתי בין פעולות אלה של הפקידה, שלא בוצעו, לבין נזקי הפירעון, אין צורך בדרגת הסתברות ודאית, גם לא קרובה לוודאית, לכך שמתן התזכורת לשטרן היה גורם לו לחתום על הודעת הביטול. בהיותנו מצויים בתביעה אזרחית, גם שאלת הקשר הסיבתי נבחנת בהתאם למבחן הרגיל של עודף ההסתברות (ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד לד(1) 550, 554; ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מו(5) 628, 638). סבורני כי סביר יותר לומר שתזכורת של הבנק אל שטרן הייתה גורמת לו לתקן את מחדלו, שנבע משכחה, במיוחד לאור התקרבות מועד הפירעון, שהלך ונעשה מוחשי, בשונה מהמצב בעת מתן ההודעה הראשונה בה הפירעון נראה מרוחק.

10. לא נעלם ממני כי הטלת חובות פעולה כאלה על הפקידה המטפלת בחשבון אינה דבר של מה בכך; ובהתחשב בהיקף הרב של הפעולות המבוצעות על ידה והמסמכים העוברים תחתיה מידי יום – עלולה ליצור הכבדה של ממש על עבודתה. כל זאת בשעה שהלקוח, ולא הבנק, הוא המחויב מבחינה חוקית והסכמית להודיע על ביטול השיקים, והוא זה שמסוגל לעשות זאת במאמצים ומשאבים פחותים בהרבה מאלה הנדרשים מהבנק. אלה הם טיעונים של טעם, אך ביטויים צריך לבוא לא בשחרור הבנק מנקיטת אמצעי המעקב והבקרה שצוינו, אלא בצמצום שיעור האחריות הנזקפת לחובת הבנק במקרה של הפרת חובתו לנקוט באותם אמצעים. אחריות זו תולה את עצמה הן בדיני הנזיקין (באחת או יותר מן העילות המוצעות על ידי התובעים; ראו למשל רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 812-813) והן – ככל שמדובר בנזקו של הלקוח – בדיני החוזים (בן-אוליאל, בספרו הנ"ל, עמ' 86-90). שתי מערכות דינים אלו אינן מחייבות להשאיר את כל הנזק במקום אחד אלא מאפשרות, ולעתים אף דורשות, ליצור חלוקה צודקת והוגנת שלו בין הלקוח, הבנק וצדדים שלישיים. חלוקה כזאת אמורה לתת ביטוי מאוזן לשיקולי המדיניות השונים המתקיימים בהקשר הספציפי של נזקי גניבת וזיוף שיקים, וזאת במצב הדברים הרגיל בו האחראי האמיתי, דהיינו הגנב והזייפן, לא נמצא או שאינו בר-גביה. השיקול הראשון במעלה, שאינו מיוחד לשיקים, הוא ההתחשבות במידת ההאשמה היחסית של כל אחד מהצדדים שהיה מעורב בהתמודדות מול הגניבה והזיוף, ובשיעור תרומתו להפסד שנוצר לבסוף. לא ניתן להקל ראש בשיקול האשמה, בין בשל היותו מיוסד על תחושת הצדק הבסיסית המצפה כי הנשיאה בסיכון תיגזר מהסטייה מרמת הזהירות הסבירה, ובין משום שההתעניינות באשמה נחוצה להגשמת תפקידם של דיני הפיצויים (החוזיים והנזיקיים) כאמצעי להכוונת התנהגות. באותו זמן יש להימנע מהכבדה מוגזמת על תפקוד הבנקים, שבסופו של חשבון תשיג תוצאה לא רצויה ותפעל לרעת כלל ציבור הלקוחות. "הטלת חובה לבדיקה פרטנית של כל שיק, תפגע באופן משמעותי ביעילות הבנקים, ותייקר את עלות הגבייה. הפשרה הראויה היא, קביעת חובה לעמוד בנורמות המקובלות בעולם הבנקאי" (ש' לרנר, דיני שטרות (תשנ"ט) עמ' 467). לצד שני שיקולים אלה ראוי לתת את הדעת גם לעיקרון פיזור הנזק, ה"מניח כי סיכונים מסוימים הם חלק בלתי נפרד מהפעילות הכלכלית המודרנית, וחברה הרוצה לשמור על רמת פיתוח גבוהה, צריכה לשאת בנזק הנגרם בשל זיוף שטרות... אין הצדקה שאדם אחד, אפילו הוא התרשל, יישא במחיר הקדמה של כלל החברה" (שם, עמ' 472). לעיקרון זה נודעת חשיבות מיוחדת בהקשר של זיוף וגניבת שיקים (א' ברק, "זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו" משפטים א' (תשכ"ח-תשכ"ט) 134; א' ברק "זיוף בהיסב שטר" משפטים ג' (תשל"א) 451, 452). פיזור הנזק נחשב לשיקול ראוי להגדלת אחריותו של הבנק לאו דווקא בשל אשמתו אלא בשל מסוגלותו לשאת בנזק בצורה מיטבית באמצעות חלוקתו בין כלל הלקוחות.

על יסוד מכלול השיקולים הללו, המשקל היחסי הראוי לכל אחד מהם, ומידת תרומתו היחסית של כל אחד מהצדדים
לפירעון השיקים הגנובים בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי יהיה לזקוף לחובת שטרן 65% מהנזק, ולחובת הבנק את יתרת הנזק בשיעור של 35%.

11. אשמתו של הבנק המגולמת בחלוקת האחריות הזו, נעוצה בשיעור תרומתו – הנמוך משיעור תרומתו של שטרן – לכך שעד למועד פירעון השיקים לא נחתמה על ידי שטרן פקודת ביטול מפורטת דיה בהתאם לנוהלי הבנק. חלוקת אחריות זו אינה זוקפת לחובת הבנק אשם בקשר לאי-גילוי הזיוף של חתימת וחותמת ההיסב של החברה. החברה אינה לקוחה של הבנק, וככזו אין באמתחת הבנק דוגמה מחתימתה המאפשרת להבחין בזיוף החתימה. מטעם זה, חובתו של הבנק הנה "לבדוק את קיומם של היסבים רצופים, אך לא את אותנטיות החתימה" (לרנר, בספרו הנ"ל, עמ' 471). אשר לחותמת, הנתון הקובע איננו השם המלא והנכון של הנפרע המסב את השיק אלא השם של הנפרע המופיע בשיק, שרק הוא עומד לנגד עיני הבנק הנמשך בעת הצגת השיק לפירעון, בוודאי במקרה כמו זה שלפנינו בו החשבון שאליו נגבו השיקים איננו של הנפרע אלא של נסב מאוחר בשרשרת. שני השיקים נשוא התביעה נמשכו "לפקודת מב גלאט". הא ותו לא. פירוש הדבר הוא ששטרן קיצר בהם את שם החברה לא רק בהשוואה לשמה המלא (מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ) אלא אפילו בהשוואה לשמה המופיע בחותמת ההיסב (מ.ב. גלאט עוף). בנסיבות אלה, ומשלא הוכח כי הבנק היה מודע לשם המלא של החברה, לא ניתן לבוא אליו בטענות על כך שהסתפק בשם המופיע בחותמת ההיסב. לא זו אף זו, גם אם הבנק היה מודע לשם המלא של החברה, לא היה מצופה ממנו לחלוק על תקינות הצגת חלק משמה במסגרת ההיסב, כל עוד הצגת שמה בגוף השיקים אף היא חלקית, שהרי סעיף 31(4) לפקודה מרשה לנפרע או לנסב ה"מתואר שלא כנכון... להסב את השטר כדרך שכתוב בו". על אחת כמה וכמה בהתחשב בעדותו של חשב החברה (בעמ' 13 שו' 6-7) לפיה גם החותמת האותנטית, בה החברה עושה שימוש לצרכי היסב שיקים, אינה מציינת יותר מאשר את המילים שהופיעו בחותמת ההיסב המזויפת, ובכלל זה חסרה היא את המילה "בע"מ". הטבעת החותמת פעמיים ושלוש, במקום פעם אחת, אף היא אינה מספקת להקים חשד סביר לאותנטיות שלה. מעבר לכל זאת, החברה לא טרחה ליידע את הבנק בהודעתה היחידה אליו מיום 8.7.02 על כך שאין היא חתומה על השיקים להיסב, אלא כל שציינה באותה הודעה היה שהשיקים נגנבו ממשרדה (ממילא לא מובנת טענת חשב החברה בעמ' 12 שו' 24 כי "ברור מאליו מנוסח המכתב ששלחנו לבנק" כי ההיסב מזויף). משלא נמצאו רשלנות או חוסר תום לב של הבנק בנוגע להיסב המזויף, ומאחר שהשיקים היו משורטטים ונפרעו באמצעות בנק גובה (ראו סעיף 5 לעיל), עומדת בהקשר זה הן לבנק והן לשטרן הגנת סעיף 80 לפקודה, לפיה חרף זיוף ההיסב "זכויותיהם ומעמדם" הנם "כאילו נפרע השיק לבעלו האמיתי". יתירה מכך, מאחר שהשיקים הגנובים היו לפקודה ולא למוכ"ז, נהנה הבנק בכל הנוגע לזיוף ההיסב גם מהגנת סעיף 23(ג) לפקודה. זוהי הגנה משופרת, בעיקר משום שהיא מוענקת גם לבנק שפרע את השיק מתוך רשלנות, ובלבד שהפירעון נעשה "בתום לב ובדרך העסקים הרגילה". תום הלב בפקודת השטרות הנו סובייקטיבי ומתיישב גם עם רשלנות, כהוראת סעיף 91 לפקודה: "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב, רואים כאילו נעשה בתום-לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות" (על ההבדלים בין הגנת סעיף 23(ג) להגנת סעיף 80 ראו עוד אצל בן-אוליאל, בעמ' 291-292 ו-324 לספרו, ואצל לרנר בעמ' 466 לספרו).

12. בזאת הגענו לשאלת הנזק. אינני מקבל את טענתו של הבנק לפיה שטרן הוא הניזוק היחיד הבא בחשבון בנסיבות הפרשה. נהפוך הוא: דווקא לפי שיטתו של הבנק, הטוען להעדר רשלנות כלשהי מצידו, פירעון השיקים לא גרם לשטרן כל נזק, שכן בהיותו פירעון כשורה על פי סעיף 60(א) לפקודה – רוצה לומר: פירעון בתום לב וללא ידיעה מצד הבנק בדבר פגם בזכות קניינם של האוחזים בשיקים – עלה בכוחו להפקיע את השיקים ולבטל את זכויות התביעה של החברה כלפי שטרן הן בעילה השטרית והן בעילה המבוססת על עסקת היסוד (לרנר, בספרו הנ"ל, עמ' 457, 470-471). כך, למרות שמעשיו של הגנב לא הסתיימו בהפקעת החזקה בשיקים מידי החברה אלא המשיכו אל זיוף חתימת ההיסב שלה. כפי שראינו, תום הלב והעדר הרשלנות של הבנק בנוגע לאיתור הזיוף ממרקים, לפי סעיפים 23(ג) ו-80 לפקודה, את הפירעון ומכשירים אותו להפקיע את השטר חרף הזיוף. נזכיר כי הפירעון בוצע לחשבונות בנק של גורמים שגם התובעים אינם קושרים אותם אל הגניבה או אל הזיוף (ראו ביתר הרחבה בסעיף 5 לעיל).

אמנם גרסתו של שטרן היא שהוא שילם בפועל לחברה את סכום השיקים הגנובים פעם נוספת, באמצעות השיקים החלופיים שמסר לה. אולם מאחר שפירעון השיקים הגנובים הפקיע אותם, לפחות לפי שיטתו של הבנק, הרי אין כל קשר בין פירעון זה, שהוא המונח ביסודה של התביעה, לבין הנזק שנגרם לשטרן כתוצאה ממתן ומפירעון השיקים החלופיים. עניינו של נזק אחרון זה במערכת היחסים הפנימית שבין שטרן לבין החברה. לא זו בלבד שמערכת יחסים זאת כלל לא הוזכרה בכתב התביעה ולא נתבע בגינה כל סעד, אלא גם לגופו של ענין אין לבנק יד ורגל בהחלטתו של שטרן למהר ולמסור לחברה שיקים חלופיים בטרם טרח לוודא כי השיקים הגנובים בוטלו. למעלה מכך: הלוא פקידת הבנק התקשרה לשטרן והבהירה לו כי הביטול לא יוכל להיכנס לתוקף אם לא ימציא את הנתונים החסרים. מהודעה זו התעלם שטרן פעמיים: פעם אחת, בכך שנמנע מלהמציא את אותם נתונים חרף הבטחתו (אליה נוספה הפרת תנאי הסכם פתיחת החשבון המחייבים אותו לחתום על הודעת ביטול); פעם שניה, בכך שמסר לחברה שיקים חלופיים למרות שלא ביצע את מטלות הביטול ואף לא דרש לקבל מהחברה ערובה למצב של כפל פירעון בהתאם למתווה הקבוע לצורך זה בסעיף 69 לפקודה.

13. החברה, לעומת זאת, ניזוקה מפירעון השיקים הגנובים, ונזקה אף התעצם דווקא אם תתקבל גרסת הבנק, המביאה לכך שהפירעון נחשב לפירעון כשורה שהפקיע את זכות החברה בשיקים. גובהו של נזק זה כסכום השיקים שהיו מצויים בהחזקתה של החברה לפני הגניבה וראויים היו אז להיפרע על ידה. יש לדחות את טענתו של הבנק הגורסת כי הפירעון גרם לחברה לאבד רק את הנייר שעליו השיקים נרשמו אך לא את הכסף המגולם בהם, באשר אותו כסף נלקח מחשבונו של שטרן ולא מחשבונה של החברה. התשובה לטענה זו היא שהחפץ המגולם בשטר איננו רק הנייר אלא החוב שנוצר על פיו. "מידת הנזק אינה שווי הנייר בלבד שעליו כתוב השטר, כי גזילתו עשויה לשלול מאת הניזוק את האפשרות להיפרע; מידת הנזק תהא במקרה זה כסכום החוב" (י' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה
שישית – תשמ"ג) הערה 2 בעמ' 20; ראו גם לרנר, בספרו הנ"ל, עמ' 465; א' ברק, מהותו של שטר (תשל"ב) 26-27). פירעון השיקים הנו החוליה האחרונה בשרשרת הפעולות, שתחילתן בגניבה עצמה, ואשר בעטיין נשללה יכולת החברה להיפרע באמצעות השיקים. אלמלא הפירעון, הכספים אותם שטרן התכוון להעביר לחברה באמצעות השיקים היו נותרים בחשבונו, והחברה הייתה זכאית לתבוע ממנו להעבירם אליה. תביעה זו של החברה לא הייתה מוגבלת לעסקת היסוד אלא יכולה הייתה להגיע כדי תביעה שטרית, חרף העובדה שהשיקים אינם בחזקתה של החברה (ראו סעיף 70 לפקודה). הפירעון שלל את יכולתה של החברה לנקוט בתביעה כזאת, הן משום שהכספים אשר באמצעותם שטרן התכוון לפרוע את חובו לחברה הועברו כתוצאה מהפירעון לאוחזים בשיקים (והרי התביעה השטרית לפי סעיף 70 מותנית בהמצאת כתב שיפוי מאת התובע כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון), והן משום שבידי שטרן לטעון כי חובו לחברה סולק באמצעות הפירעון כשורה, אף שהתבצע לאוחז אחר. שלילת יכולת התביעה הנה נזק בר-פיצוי. אמנם פקודת השטרות דאגה לחסן בנקים המעורבים בהליכי גביית שיקים מפני תביעות כאלה, וקבעה לשם כך (ככל שמדובר בבנק נמשך) את סעיפים 23(ג) ו-80. אלא שהגנות אלה מונעות את חיוב הבנק הנמשך בעוולות הנזיקיות המגנות על הרכוש (בענייננו גזל ועיכוב נכס שלא כדין). אותן עוולות צומחות מפירעונו של שיק שמחמת זיופו לא עבר הקנין בו אל האוחז. אין בסעיפים 23(ג) ו-80 הגנה מפני רשלנות מזיקה שאינה נוגעת לזכות הקנין של האוחז בשיק. כזאת היא תרומתו הרשלנית של הבנק לפירעון השיקים, שבאה לידי ביטוי באי-מיצוי אמצעי הזהירות שעמדו לרשותו על מנת להבטיח כי שטרן, שמשך את השיקים, אינו מעוניין לבטלם בשל הגניבה. זכות הביטול של הלקוח הנה עצמאית ואינה מותנית בהעדר זכות קנין בשיק של האוחז בו על פי דיני השטרות, גם לא בהגנה במישור הקניני העומדת לבנק הנמשך במקרה של פירעון של שטר גזול או מזויף. אילו היה הבנק מקבל בעוד מועד הוראת ביטול תקנית מאת שטרן, נזקיה המתוארים לעיל של החברה כתוצאה מהפירעון היו נחסכים, משום שאז הבנק היה מסרב לבצע את הפירעון לא בשל פגם בזכותו השטרית של האוחז אלא בשל הוראת הביטול שהתקבלה מהמושך. לפיכך זכאית החברה לפיצוי מהבנק בשיעור תרומתו היחסית, כפי שבאה לידי ביטוי ברשלנותו המתוארת, לכך שהוראת הביטול לא התקבלה משטרן.

ראיית תרומתו של הבנק ככזו המגעת כדי 35% מהנזק, בהתאם לשיקולים שפורטו בסעיף 10 לעיל, אינה נובעת מעקרון האשם התורם לפי סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהרי מסקנתנו היא כי הפיצוי מגיע לחברה ולא לשטרן, אשר לחובתו בלבד יוחסה לעיל האחריות ליתרת הנזק. הגבלת אחריותו של הבנק בשיעור האמור נובעת מחלוקת הנזק בין שני המעוולים שגרמו לנזקה של החברה, דהיינו: שטרן והבנק. חלוקה זו אפשרית בשתי צורות: האחת, ראיית שטרן והבנק כמעוולים בנפרד שהסבו לחברה נזק הניתן להפרדה באופן סביר, שאז אחריותו של כל אחד מהם מוגבלת לשיעור עוולתו (ראו למשל ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 709). השניה, שימוש בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, המסמיך את בית המשפט לחלק את ההשתתפות הפנימית בין מספר מעוולים "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". שטרן הנו אמנם אחד המעוולים, אך גם אחד התובעים. שניוּת זו מאפשרת לראות בו ובחברה התובעת עמו "יחידה" אחת לענין חלוקת הנזק מול הבנק, גם אם במערכת היחסים הפנימית שבין התובעים לבין עצמם כל אחד מהם הנו ישות נפרדת.

14. הטענה היחידה שיכולה הייתה להישמע מפי הבנק כנגד התקיימות נזקה האמור של החברה היא שנזק זה התבטל עם פירעון השיקים החלופיים אותם קיבלה משטרן. הלכה למעשה, טענה זו איבדה את כוחה משעה ששטרן הבהיר בעדותו כי השיקים החלופיים נמסרו ונפרעו על ידו לחברה על יסוד הנחתו המוטעית כי השיקים הגנובים בוטלו, וכי לאחר שהתבררה לו טעותו הוא כופר בזכותה של החברה לקבל ממנו את השיקים החלופיים, ואף מתכונן במידת הצורך לתבוע ממנה את השבתם. החברה מצדה אינה כופרת בטענת הטעות של שטרן במתן השיקים החלופיים (ראו דברי חשבהּ בעדותו, עמ' 11 שו' 22-23). כן הבהירה החברה כי מקובל עליה להימנע מכפל גביה בגין אותה עסקה, באופן שהכספים שהתקבלו באמצעות השיקים החלופיים יקוזזו מול חובותיו האחרים של שטרן אליה (שהגיעו בעת שמיעת הראיות לכדי מאות אלפי שקלים חדשים, בהם הודה שטרן, לרבות בהסדר הקיזוז: עמ' 10 שו' 4-6). הצהרת כוונות הדדית זו מעלה הסכמה בדבר ייחוס כספי השיקים החלופיים לעסקה אחרת ולא לעסקה אשר בעטיה שיקים אלה נמסרו מלכתחילה. גם אם תאמר שזוהי הסכמה המותנית בתוצאות ההליך דנן, עדיין אין מניעה להתחשב בה, שהרי ההמתנה לתוצאות ההליך נועדה לשרת מטרה ראויה של מניעת התדיינויות כפולות ומיותרות. נניח שהחברה הייתה מחזירה לשטרן את כספי השיקים החלופיים מיד כשהתברר כי בניגוד להנחה המשותפת של שניהם השיקים הגנובים נפרעו ולא בוטלו. במצב כזה לא היה לבנק פתחון פה לטעון כי מסירת השיקים החלופיים או פירעונם הפקיעו את זכות התביעה של החברה בגין פירעון השיקים הגנובים. תוצאה זו אינה צריכה להשתנות משעה שקיימת הסכמה בין שטרן לבין החברה על כך שהפיצוי שיתקבל בתיק שלפנינו יחליף את תשלומיו של שטרן באמצעות השיקים החלופיים, ואותם תשלומים ייזקפו לזכותו של שטרן לשם סילוק חובותיו האחרים לחברה הנובעים מעסקאות שונות מן העסקה אשר במסגרתה ניתנו השיקים הגנובים.

בהקשר זה לא תועיל לבנק גם הטענה בדבר הרחבת חזית. אם הבנק מעונין להגביל את הדיון למערך העובדות המופיעות בכתבי הטענות, כי אז עליו לוותר גם על טענתו באשר לאיון נזקה של החברה כתוצאה ממסירת ופירעון השיקים החלופיים, שהרי גם זכרה של עובדה זו אינו מצוי בכתב התביעה או בכתב ההגנה (והבנק אף הודיע בסעיף 8(1) לסיכומיו כי הוא מתנגד להוספתה). אם, לעומת זאת, הבנק מוכן לפתוח את החזית לעובדות נוספות, כי אז עליו להתמודד גם עם יתר העובדות שנתחדשו בעדותם של שטרן ושל חשב החברה בכל הנוגע להתייחסותם ולתוכניותיהם לנוכח האירועים שבאו לאחר מסירת השיקים החלופיים, ובכלל זה פירעון השיקים הגנובים והגשת התביעה הנוכחית. באמרת אגב, ומעבר לצורך, אוסיף כי קשה להלום התנגדות להרחבת החזית כשהיא מועלית מצד הבנק, שעדות פקידתו מציגה גרסה הנוגדת בעליל את הגרסה שהועלתה בכתב ההגנה בכל הנוגע לזהות הגורם אליו פנה ועמו שוחח נציג הבנק לאחר קבלת הודעת החברה (ראו לעיל סעיף 7 פסקה שניה).


15. לאור כל האמור החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ולחייב את הבנק לשלם לחברה סך של 26,052 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.9.02 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאה ובמכלול הנסיבות, החלטתי להימנע מחיוב בהוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות שיק

  2. טענת שיק גנוב

  3. ביטול שיק שנגנב

  4. ביטול עסקה בשיק

  5. ביטול שיק שהוסב

  6. התיישנות בשיקים

  7. אי פרעון שיק דחוי

  8. השלמת פרטים בשיק

  9. התיישנות שיק שחזר

  10. התיישנות שיק שחולל

  11. ביטול שיקים שכר דירה

  12. חובת הבנק לפרוע שיק

  13. ביטול שיק דחוי שהופקד

  14. ביטול שיק דחוי בהסכמה

  15. התיישנות גביית שיקים

  16. התיישנות שיקים חוזרים

  17. ביטול עסקת ניכיון שיקים

  18. ביטול מניין שיקים שסורבו

  19. ביטול שיק אי השלמת עבודות

  20. הנטל להוכיח כי השיקים נגנבו

  21. שיקים שנמסרו בין שני צדדים קרובים לעסקה

  22. טענת ההגנה היחידה של הנתבע היא כי חתם על השיקים תחת אילוץ וכפייה

  23. שיק בטחון שאם יוטלו קנסות ו/או דוחות בתקופה בין מכירת הרכב עד העברת הבעלות

  24. תביעה בגין סירוב הבנק לפרוע במזומן שיק המשוך מחשבון לקוחו של הבנק ואשר הוסב

  25. החזרת שיק שנמשך מהבנק בסכום של 4,600 ש"ח ובגינו חוייב החשבון בסך של 46,000 ש"ח

  26. התובע טוען כי בגין העבודות שהזמין הנתבע מסר לו הנתבע שיקים וחלק מאותם שיקים לא נפרע

  27. הנתבעת טענה כי לא חתמה על השיקים, לא כתבה ולא מסרה אותם וכי מדובר בשיקים גנובים ומזויפים

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון