ביצוע שטר ביטחון בהוצאה לפועל

1. בפני תביעה שטרית שהחלה דרכה בהגשת 9 שטרות לביצוע, בלשכת ההוצאה לפועל בבאר שבע, בתיק שמספרו 14-03084-03-7, בו עותרת התובעת לאפשר לה לבצע 8 שטרות חוב ע"ס 3,500 ₪ כל אחד וכן שטר ביטחון אחד ע"ס 48,000 ₪, ולפי הפירוט הבא:-

א. שטר ביטחון (ללא מספר) ע"ס 48,000 ₪ שמועד פירעונו לא מולא.
ב. שטר חוב מספר 10 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.11.1988.
ג. שטר חוב מספר 11 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.12.1988.
ד. שטר חוב מספר 12 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.1.1989.
ה. שטר חוב מספר 13 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.2.1989.
ו. שטר חוב מספר 14 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.3.1989.
ז. שטר חוב מספר 15 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.4.1989.
ח. שטר חוב מספר 16 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.5.1989.
ט. שטר חוב מספר 17 ע"ס 3,500 ₪ שמועד פירעונו חל ביום 5.6.1989.

השטרות הנ"ל אשר מסומנים א' עד ט' לעיל יכונו להלן: "השטרות".
שטר הביטחון המסומן באות א' לעיל יכונה להלן: "שטר הביטחון".

2. הסכום המצטבר של 9 השטרות, בערכי קרן, הינו 76,000 ₪.

סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית, הוצאות ושכ"ט עו"ד, עולה על מיליון ושלוש מאות אלף ₪.
3. המדובר בשטרות שנהוג לקנות אותם בסניפי הדואר. כל השטרות נמשכו ע"י מר ישראל וינשל (להלן: "וינשל"), לפקודת התובעת (בשמה הקודם: "ספורט הנגב 85 בע"מ") ובערבותם של שלושה ערבים:
א. מר דידי חיימוביץ;
ב. מר מוריץ וינשל;
ג. מר נחום רחמים (הוא הנתבע בתיק זה).

בשנת 1987 נערך בין התובעת לבין מר וינשל הסכם שכירות (נספח ב' לתצהירו של מאור), על פיו מר וינשל שכר מהתובעת נכס מקרקעין בשטח של כ- 1,200 מ"ר, אשר שימש כמפעל פעיל לייצור מוצרי ספורט. השטרות המסומנים ב' עד ט' לעיל, בסך של 3,500 ₪ כל אחד, נועדו להבטיח את תשלומי השכירות החודשיים [כל שטר נועד להבטיח תשלום בגין חודש מסוים אחד] והשטר המסומן באות א' בסך של 48,000 ₪ הינו שטר ביטחון, אשר נועד להבטחת התחייבויותיו הכלליים של השוכר וינשל (ראה סעיף 17 להסכם השכירות).

התובענה שבפניי הוגשה כנגד הנתבע, שהוא אחד מבין שלושה ערבים לשטר. הנתבע חתם כערב על השטרות בשנת 1987, כאשר באותם ימים הוא היה גיסו של וינשל (וינשל היה נשוי לגיסתו של הנתבע - אחותה של אשתו). לימים, התרופף הקשר המשפחתי לאחר שוינשל התגרש מגיסתו של הנתבע.

4. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות. ההתנגדות הוגשה במועד. רשם ההוצאה לפועל הורה על עיכוב הליכים כנגד הנתבע ועל העברת התובענה לבית המשפט.

כב' הרשמת (כתוארה אז) איילת גרבי דחתה את ההתנגדות שהגיש הנתבע, בהחלטה מפורטת, שניתנה ביום 30.8.2006. הנתבע הגיש ערעור על החלטת כב' הרשמת גרבי, ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה, בין היתר, לביטול פסק הדין ומתן רשות להתגונן.

5. הואיל ומאז שנעשו השטרות חלפו למעלה מ- 23 שנים, הרי שהשאלה העיקרית, אשר העסיקה את הצדדים, במהלך ניהול התיק, נוגעת לשאלת ההתיישנות.

במסגרת ההליכים המקדמיים, עוד בשלב של לפני בירור ההתנגדות לביצוע השטר, ניתנה החלטה מקדמית ע"י כב' השופטת נצר (ראה החלטה מיום 25.5.05 בתיק בש"א 2840/04) בה נקבע ש"טענת ההתיישנות, כטענת סף – דינה להידחות".

במסגרת ישיבת קדם המשפט הודעתי לצדדים, כי בית משפט זה אינו רואה עצמו כבול בהחלטת הביניים שניתנה ע"י כב' השופטת נצר, אשר נתנה החלטה לכאורית, על בסיס טענות שהובאו בפניה בשלב מסוים וללא שמיעת ראיות.
ב"כ התובעת הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אשר נדחתה על ידי כב' השופט הנדל במסגרת הליך בר"ע 634/08 בה נקבע, בין היתר, שהחלטת הביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה: "מכאן, רשאי גם רשאי ביהמ"ש לשקול את העניין מחדש".

לפיכך ומכל המקובץ, יש לדון תחילה בשאלת השיהוי וכן בשאלת ההתיישנות, ולצורך כך יש לפרט את ההליכים שהתקיימו ביחס לשטרות ולפי סדר כרונולוגי.

יש להדגיש כי השטרות הוגשו לביצוע ע"י זוכים שונים - בתקופות שונות. בתקופה הראשונה הוגשו השטרות לביצוע ע"י הבנק הבינלאומי וזאת במהלך שנת 1989 ובתקופה השנייה הוגשו השטרות לביצוע ע"י התובעת בחלוף כ- 13 שנים, במהלך השנים 2001 – 2004 וכפי שיפורט להלן.

6. ההליכים שננקטו ביחס לשטרות:

א. ביום 15.12.1987 נחתם הסכם השכירות בין התובעת לבין וינשל.
ב. השטרות ניתנו למועדי פירעון שונים, החל מ- 5.11.1988 ועד 5.6.1989.
ג. התובעת מסרה את השטרות לבנק הבינלאומי (להלן: "הבנק").
ד. בשנת 1989 הגיש הבנק את השטרות לביצוע בהוצאה לפועל, במסגרת חמישה תיקי הוצאה לפועל נפרדים ולפי הפירוט שלהלן:

  1. תיק 6888/89 נפתח ב – 17.05.89 ביחס לשטר מס' 10.
  2. תיק 6880/89 נפתח ב – 17.05.89 ביחס לשטרות מס' 11, 12;
  3. תיק 6882/89 נפתח ב – 17.05.89 ביחס לשטר מס' 13;
  4. תיק 8734/89 נפתח ב - 19.06.89 ביחס לשטר הביטחון;
  5. תיק 11253/89 נפתח ב – 15.08.89 ביחס לשטרות מס' 14, 15, 16, 17;

ה. ביום 10.10.1989 נערך הסכם בין התובעת לבין וינשל במסגרתו התחייב וינשל לשלם לתובעת 34,000 ₪ והתובעת התחייבה לפעול אצל הבנק על מנת לעכב את הליכי ההוצאה לפועל כנגד וינשל והערבים, לרבות עיכוב נקיטת ההליכים בשטר הביטחון (ראה סעיף 2 לנספח י"א לתצהירו של מאור).
ו. הבנק עיכב את הליכי הגבייה בחמשת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו בשנת 1989, החל מחודש אוקטובר 1989 או בסמוך לכך ולא נקט בהליכים כנגד מי מהחייבים - ביניהם הנתבע (בהערת אגב יצוין, כי קיימת מחלוקת בין בעלי הדין האם נמסרה לנתבע אזהרה על פתיחת תיקי ההוצאה לפועל הנ"ל ואם לאו).
ז. בשנת 1990, הגיש הבנק תביעה כספית כנגד התובעת ומנהלה, בתיק אזרחי מס' 3575/90, ביחס ליתרות חוב של התובעת בחשבון העו"ש, בסך של 121,233 ₪ (ליום 23.4.1990). ב"כ התובעת הסביר את שיקולי הבנק להגיש את התביעה הכספית כנגד התובעת [ולא לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לביצוע השטרות], באופן הבא: "לתובעת היו הרבה נכסים וביטחונות אצל הבנק ולכן הבנק בחר לנקוט בהליכים נגד התובעת, ולמעשה לזנוח את ההליכים כנגד הערבים" (ראה סיכומי ב"כ התובעת בעמ' 36 לפרוטוקול ישיבת יום 10.3.11).
ח. ההליכים בחמשת תיקי ההוצאה לפועל נותרו מעוכבים עד שנת 1995, עת נגנזו התיקים ממערכת ההוצאה לפועל. חמשת התיקים נגנזו ביוזמת ההוצאה לפועל ובמועדים שונים במהלך חודש יולי 1995.
ט. ביום 14.4.1997 ניתן פסק דין בתביעה שהגיש הבנק כנגד התובעת, בתיק א 3575/90.
י. במהלך חודש מרץ 1998, הבנק והתובעת הגיעו לידי הסדר פשרה (ראה נספח ט"ז לתצהירו של מאור), וכתוצאה שילמה התובעת לבנק סך של 850,000 ₪.
למותר לציין שאין כל התאמה בין הסכום שהתובעת שילמה לבנק (ביחס ליתרת חוב בחשבון עו"ש של התובעת) לבין סכומי השטרות (שנתנו להבטחת תשלום דמי השכירות).
יא. ביום 14.5.1998 הבנק מחזיר לתובעת את השטרות נשוא התובענה (ראה נספח יט' לתצהירו של מאור).
יב. התובעת התמהמה עם הגשת השטרות לביצוע בהוצאה לפועל ונעשו על ידה שלושה ניסיונות לפתיחת תיקי הוצאה לפועל. פעם ראשונה בשנת 2001, פעם שנייה בשנת 2002 ופעם שלישית בשנת 2003. לא ברור מי היו החייבים בכל אחד מהתיקים שנפתחו ובגין אלו שטרות נפתח כל תיק ותיק ונראה שמדובר בנושא שבו רב הנסתר על הגלוי - כפי שיפורט להלן.
יג. ביום 18.7.2001 הגישה התובעת בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה וכן בקשה לפטור מאגרה, ביחס לארבעה תיקי הוצאה לפועל (מתוך חמשת התיקים שנפתחו במקור ע"י הבנק), במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 14-07556-01-3. ראו נספח כב' לתצהירו של מאור. לא ברור מה עלה בגורלו של תיק זה ואולם אין מחלוקת שהתיק נמחק (ולא ידוע מתי) ולא ננקטו בו הליכים כנגד הנתבע (גם לא הליך של משלוח אזהרה לחייב). השטרות נשוא התובענה הוחתמו בחותמת ההוצאה לפועל מיום 18.7.01. יצוין, כי באותה עת התובעת לא יוצגה ע"י עו"ד מטעמה וייתכן שמסיבה זו התיק לא זכה לטיפול נאות מצידה.
יד. בשנת 2002 נפתח תיק הוצאה לפועל נוסף שמספרו 14-04426-02-3. גם ביחס לתיק זה לא ברור אם הוגשו לביצוע כל תשע השטרות או רק חלק מהם. לא ברור אם הנתבע היה אחד החייבים בתיק זה. כמו כן לא ברור מה עלה בגורלו של תיק זה ואולם אין מחלוקת שהתיק נמחק (ולא ידוע מתי) ולא ננקטו בו הליכים כנגד הנתבע (גם לא הליך של משלוח אזהרה לחייב). השטרות נשוא תיק זה הוחתמו פעם נוספת בחותמת ההוצאה לפועל מיום 30.4.02.
טו. ביום 19.2.2003 ניתנה החלטה ע"י רשם ההוצאה לפועל (כתוארו אז) כב' הרשם גד גדעון הפוטר את התובעת מתשלום אגרה ביחס לבקשה לביצוע שטרות. ראו נספח כג' לתצהירו של מאור. ההחלטה ניתנה במסגרת דיון, בנוכחות מנהל התובעת. בכותרת ההחלטה נרשם בכתב יד: "תיק שטרם נפתח". גם לגבי בקשה זו אין בהירות לגבי זהות השטרות ורשימת החייבים. ככול הנראה הנתבע לא היה באותה עת אחד מהחייבים בתיק זה.
טז. סופו של דבר השטרות נשוא התובענה הוגשו לביצוע במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 14-03084-03-7, כאשר השטרות נשוא התובענה הוחתמו פעם נוספת בחותמת ההוצאה לפועל מיום 19.3.03. תיק זה נפתח במקור רק כנגד החייב העיקרי, מר וינשל, ולא כנגד הנתבע או מי מהערבים האחרים (האזהרה למר וינשל מעולם לא נמסרה לידיו).
יז. בחלוף כעשרה חודשים, ביום 4.1.2004, בעת שהתובעת הייתה מיוצגת ע"י באי כוחה, הגישה התובעת בקשה לתיק שמספרו 14-03084-03-7 ועתרה לצרף את הנתבע כחייב נוסף (שני) ברשימת החייבים. בנימוקי הבקשה נרשם: "התיק נפתח כנגד החייב העיקרי בלבד. הנ"ל ערב לשטרות נשוא תיק הוצל"פ זה. נא לשלוח אזהרה לחייב הנ"ל". רשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשה במסגרת ההחלטה שניתנה ביום 7.1.2004 (ראו מסמכים בתיק בש"א 2840/04).
יח. בחודש פברואר 2004 נמסרה לנתבע אזהרה על פתיחת תיק ההוצאה לפועל אשר נפתח ע"י התובעת, בחלוף כ- 16 שנים ממועד שנעשו השטרות ונחתמה הערבות ע"י הנתבע.

7. טענות הצדדים:

הנתבע טוען כי השטרות התיישנו טרם הגשתם (בפעם השנייה) לביצוע בהוצאה לפועל. מנגד, טוענת התובעת כי מנין מועד ההתיישנות מתחיל רק בחלוף שנתיים מיום גניזת תיקי ההוצאה לפועל (היינו, משנת 1997) ולכן לא חלה התיישנות.

מצאתי לציין כבר עתה, כי מכל מה שהובא בפני סבורני שיש לקבל את טענות הנתבע ולהורות על דחיית התובענה שהגישה התובעת הן מחמת שיהוי והן מחמת התיישנות וכפי שיפורט להלן.

8. תביעת התובעת כנגד הנתבע הוגשה לראשונה רק בחודש ינואר 2004

טרם דיון בטענות הצדדים יש להכריע תחילה מהו המועד שבו התובעת הגישה את התביעה כנגד הנתבע. יש חשיבות רבה למועד זה שכן עם הגשת התביעה נעצרת תקופת ההתיישנות.

התביעה בענייננו, היא הבקשה לביצוע שטר, אשר הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל ואשר הועברה לבית המשפט. אין מחלוקת שתיק ההוצאה לפועל הרלוונטי לענייננו, אשר ביחס אליו הוגשה ההתנגדות לביצוע השטרות הוא תיק שמספרו 14-03084-03-7 (ראו הליכי ההתנגדות לביצוע שטר בתיק בש"א 2840/04). תיק זה נפתח בלשכת ההוצאה לפועל ביום 19.3.2003. במועד פתיחת התיק והגשת השטרות לביצוע החייב היחיד היה מר וינשל. רשם ההוצאה לפועל הורה על צירופו של הנתבע כחייב נוסף, רק ביום 7.1.2004.

לכאורה, מועד הגשת התביעה כנגד הנתבע חל במועד הוספת הנתבע, כחייב נוסף לתיק הוצאה לפועל שמספרו 14-03084-03-7, היינו ביום 7.1.2004.

למרות האמור לעיל טוענת התובעת, כי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות יש להניח שהתביעה כנגד הנתבע הוגשה על ידה עוד ביום 18.7.2001, במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח בשנת 2001, שמספרו 14-07556-01-3. כזכור, למרות שהתובעת קיבלה לידיה את השטרות ביום 14.5.1998 היא התמהמהה עם הגשתם לביצוע בהוצאה לפועל ונעשו על ידה שלושה ניסיונות לפתיחת התיקים לביצוע השטרות. פעם ראשונה בשנת 2001, פעם שנייה בשנת 2002 ופעם שלישית בשנת 2003 [ראו סעיף 6 לעיל, בראש הפרק הדן בהליכים שננקטו ביחס לשטרות].

לכן, אם יתברר שהתביעה (הבקשה לביצוע שטר) שהגישה התובעת בשנת 2001 זהה לתביעה שהגישה התובעת בתיק זה, ותיקי ההוצאה לפועל המאוחרים נפתחו רק כהליך מנהלי על ידי לשכת ההוצאה לפועל, הרי במקרה כזה ניתן יהיה לקבוע שהתביעה הוגשה במועד מוקדם יותר, בכפוף לכך שהתובעת תעמוד בנטל להוכיח שהנתבע בתיק זה היה רשום כ"חייב" גם בתיקי ההוצאה לפועל הקודמים.

לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לא ניתן לקבל את טענת התובעת, לפיה התובעת הגישה כנגד הנתבע את הבקשה לביצוע השטרות החל משנת 2001. אומנם ביום 18.7.2001 הגישה התובעת בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה (בקשה שנחשבת כבקשה דחופה) וכן בקשה לפתיחת התיק בפטור מאגרה (נספח כב' לתצהירו של מאור) ואולם התובעת לא טרחה להציג את ההחלטה שניתנה בבקשה זו. הנימוקים של שתי הבקשות (לפטור מאגרה ולמתן עיקולים לפני אזהרה) פורטו בדף אחד, על פני 10 שורות, באופן כללי ולאקוני. התובעת לא צרפה לבקשה לפטור מאגרה תצהיר לאימות העובדות או כל מסמך אחר שיש בו כדי לבסס את הטענה בדבר מצבו הרפואי של מנהל התובעת או ביחס לכך שהאגרות בקשר לשטרות כבר שולמו ע"י הבנק. התיק הזמני, אשר נפתח לצורך דיון בבקשה לפטור מאגרה, שמספרו 14-07556-01-3, נסגר מסיבות שאינן ברורות. אין לי אלא להניח, שראש ההוצאה לפועל דחה את בקשתה הראשונה של התובעת לפתיחת התיק בפטור מאגרה. לא ברור מה עלה בגורלו של תיק זה ומי נכללו ברשימת החייבים ואולם אין מחלוקת שהתיק נמחק (ולא ידוע מתי) ולא ננקטו בו הליכים כנגד הנתבע (גם לא הליך של משלוח אזהרה לחייב). למותר לציין, כי בכותרת הבקשה לפטור מאגרה, צוינו רק ארבעה תיקי הוצאה לפועל (מתוך חמשת התיקים שנפתחו במקור ע"י הבנק) ואין בפני בית המשפט כל ראיה משמעותית להוכיח שהנתבע צורף כחייב לתיק.

במהלך הסיכומים התבקש ב"כ התובעת להסביר את הנסיבות בהן נפתחו 3 תיקי הוצאה לפועל, כאשר השטרות הוחתמו 3 פעמים במהלך תקופה של 20 חודשים ואלו הדברים שאמר, בין היתר: "לא הוגשו 3 בקשות לפטור מאגרה...הוגשה רק בקשה אחת לפטור מאגרה בשלושת התיקים. הבקשה לפטור מאגרה היא נספח כ"ב. החותמת של התקבל לבקשה לפטור מאגרה הינה מיום 18.7.2001...הבקשה של שנת 2001 נדונה בתיק של שנת 2002. הנימוקים הם אותם נימוקים. אחרי ההחלטה של השופט גדעון התיק נפתח במספר תיק אחר, לא של שנת 2002, אלא תיק של שנת 2003..." (ההדגשה שלי – ע.ר.).

לאחר שבחנתי טענות התובעת מצאתי שאין בידי לקבל את הטענה לפיה הבקשה לפטור מאגרה שהוגשה בשנת 2001 נדונה גם בתיק שנפתח בשנת 2002.

שוכנעתי, כי התובעת מנסה ליצור רצף של זמנים בין התיק הראשון שנפתח בשנת 2001, לבין התיק השני שנפתח בשנת 2002 לבין התיק השלישי שנפתח בשנת 2003 והכל מתוך ניסיון להתמודד עם טענת ההתיישנות. סבורני, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה בעניין זה. הסברי התובעת, כי התיקים נסגרו ונפתחו כל פעם מחדש "מבחינה מנהלית כלשהי" – אינם מתקבלים על הדעת.
לא יעלה על הדעת שבקשה דחופה מיום 17.7.2001 למתן עיקולים לפני מתן אזהרה, בשל חשש "שהחייב יעלים את נכסיו", תתברר בחלוף 19 חודשים (ביום 19.2.2003), במסגרת התיק שנפתח בשנת 2002. לא יעלה על הדעת שרשם ההוצאה לפועל, אשר דן בבקשה, התעלם בהחלטתו מהסעד הדחוף של מתן עיקול לפני מתן אזהרה. לא יעלה על הדעת שמנהל התובעת, אשר התייצב בפני רשם ההוצאה לפועל, בעת הדיון בבקשה, לא חזר על הסעד של מתן עיקול לפני מתן אזהרה.


לבקשה לפטור מאגרה מיום 18.7.2001, צורפה גם בקשה לביצוע שטרות ע"ג הטופס המקובל בלשכת ההוצאה לפועל (הטופס הנחשב ככתב התביעה בסדר דין מקוצר). בטופס הבקשה לביצוע שטר, לא צוין מס' התיק בהוצאה לפועל והטופס אף לא הוטבע בחותמת נתקבל של לשכת ההוצאה לפועל. ראו בעניין זה דברי ב"כ התובעת בסיכומיו: "ביהמ"ש שואל אותי איך הוא יכול לקשור בין רשימת החייבים בבקשה לביצוע שטר שהוגשה ללא מספר תיק לבין הבקשה לפטור מאגרה עם התיק שנפתח בשנת 2001, אני משיב כי כאשר הגישו בקשה לפטור, החותמת הייתה על הבקשה לפטור מאגרה ולא על נספחיה...".

בנסיבות העניין, יש להניח שתיק הוצאה לפועל שמספרו 14-07556-01-3 נסגר (או נמחק) מסיבות של דחיית הבקשה לפטור מאגרה וכי הנתבע לא היה רשום ברשימת החייבים של תיק זה. לכן אין בענייננו תחולה לפסק הדין שאליו הפנה ב"כ התובעת בתיק בר"ע (באר-שבע) 703/98 - אלימלך מרים נ' קראווני רחל תק-מח 98 (2), 180.

לא יעלה על הדעת שרשימת החייבים בבקשה לביצוע שטר, אשר הונחה כביכול בפני רשם ההוצאה לפועל, כללה חמישה חייבים ואילו רשם ההוצאה לפועל התייחס בהחלטתו מיום 19.2.2003 לחייב אחד (בלשון יחיד): "הכספים הראשונים שייגבו מהחייב...". לא יעלה על הדעת שהבקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה, מתייחסת לחייב אחד: "החייב יעלים את נכסיו", מבלי לציין לאיזה חייב (מבין חמשת החייבים) מתייחסת הבקשה. סביר יותר להניח שלבקשה לפטור מאגרה (נספח כב') לא צורף טופס הבקשה לביצוע שטר, בנוסח הקיים בנספח כב'.

התובעת יכלה בנקל להציג ראיות בעניין זהות שמות החייבים בכל אחד מהתיקים שנפתחו בציון מספרי השטרות הרלוונטיים לכל תיק ותיק. התובעת הציגה מידע מלא לגבי התיקים שנפתחו ע"י הבנק בשנת 1989, אך לא טרחה להציג מידע בנוגע לתיקים שהיא עצמה פתחה בשנים 2001 – 2003. אי הצגת המידע מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי התובעת אשר נמנעה מהצגת אותה ראייה משמעותית, חוששת מחשיפתה והדבר יוצר הנחה שאילו הובאה אותה ראייה, הרי שהיא הייתה תומכת דווקא בטענות הנתבע. בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990), נקבעה, ההלכה כי:- "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהשג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו." שיקולי התובעת שלא להביא ראיות, לגבי זהות החייבים והשטרות, אשר הוגשו לביצוע, בכל אחד מתיקים ההוצאה לפועל שנפתחו על ידה אינם ברורים לי ונראה, כי בנסיבות העניין לא נמצא הסבר ראוי למחדל זה.

ההשוואה בין טופס הבקשה לביצוע שטר, בנוסח הקיים בנספח כב', לבין טופס הבקשה לביצוע שטר, אשר צורף להתנגדות שהוגשה ע"י הנתבע (במסגרת בש"א 2840/04) מלמדת על כך שמדובר בשני מסמכים שונים לחלוטין. ההשוואה בין שני המסמכים יוצרת הוכחה מכרעת לכך שאין כל קשר בין הבקשה לפטור מאגרה, אשר נדונה בשנת 2001 לבין הבקשה הנוספת לפטור מאגרה, אשר נדונה בתיק שנפתח בשנת 2002 שמספרו 14-04426-02-3.

בבקשה לבצוע שטר שצורפה לנספח כב', הסכום הכולל של השטרות בערכי קרן עומד על 66,000 ₪ (בתיק שבפני הסכום הכולל של השטרות עומד על 76,000 ש"ח). בבקשה לבצוע שטר שצורפה לנספח כב' מועד הפירעון של שמונה מתוך תשע השטרות הינו בחודש דצמבר (בתיק שבפני מועד פירעונו של שטר אחד בלבד חל בחודש דצמבר). בבקשה לבצוע שטר שצורפה לנספח כב' פורטו חמישה חייבים (ישראל, נחום, חיימוביץ, מוריץ ומימון) כאשר לצד שמו של הנתבע לא נרשם מס' תעודת זהות [כלל ידוע הוא שלא ניתן לפתוח תיק בלשכת ההוצאה לפועל מבלי לציין את מס' תעודת הזהות של החייב] ואילו התיק שבפני נפתח במקור עם חייב אחד בלבד (מר וינשל).

לפיכך, אני קובע שהבקשה לפטור מאגרה ביחד עם הבקשה לביצוע שטר, אשר הוגשו ביום 18.7.2001 ונדונו במסגרת תיק זמני שמספרו 14-07556-01-3 – לא נדונו פעם נוספת בתיק שמספרו 14-04426-02-3. התובעת זנחה את הבקשה לביצוע שטר והבקשה לפטור מאגרה אשר הוגשו בתיק שמספרו 14-07556-01-3 והגישה בקשות אחרות בתיק שמספרו 14-04426-02-3.

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהנתבע נרשם כחייב באילו מבין בתיקי ההוצאה לפועל אשר נפתחו מטעמה - לפני שנת 2003.

לפיכך ומכל המקובץ לעיל, אני קובע שלצורך חישוב תקופת ההתיישנות ייראו שהתובעת הגישה לראשונה את התביעה (הכוונה לבקשה לביצוע השטרות) כנגד הנתבע רק ביום 7.1.2004, היינו לאחר שרשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשת התובעת והורה על הוספת הנתבע כחייב נוסף לרשימת החייבים בתיק הוצאה לפועל שמספרו 14-03084-03-7.
9. מעמדו של הנתבע בתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו ע"י הבנק בשנת 1989

התובעת טוענת, כי הואיל והנתבע קיבל את האזהרות בנוגע לחמשת תיקי ההוצאה לפועל, אשר נפתחו ע"י הבנק בשנת 1989, הרי שמעמדו של הנתבע כמי שניתן נגדו פסק דין.

גם לאחר שבחנתי לעומק את כל הראיות שהוצגו בפני, אינני יכול לקבל טענה זו של התובעת.

ראשית, מבחינה ראייתית לא עלה בידי התובעת להרים את נטל ולהוכיח שהנתבע קיבל את כל חמש האזהרות בנוגע לתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו ע"י הבנק בשנת 1989. התובעת לא הגישה לתיק בית המשפט את האזהרות עצמן, ואין די בראיות המשניות עליהן מנסה התובעת להתבסס כדי להוכיח טענה זו.

ראו בעניין זה סיכומיו של ב"כ התובעת בעמ' 26 לפרוטוקול:
"...לשאלת ביהמ"ש מה הראיות שהגשנו לתמיכה בכך שהחייבים בחמשת התיקים קיבלו אזהרה, אני מפנה לעדות של וינשל. אני מתקן את מה שאמרתי קודם, וינשל לא תומך בהמצאת האזהרה למי מהחייבים, אלא רק לגבי ההליכים שננקטו נגדם, ומכך אני מסיק שבוצעה ההמצאה. לשאלת ביהמ"ש איך אנחנו יודעים שלא ננקטו הליכים קודם להמצאת האזהרה, אני מפנה לנספח י' ממנו ניתן לראות שיש שכ"ט 1 ו- 2 מכך שניתן להסיק שמדובר בהליכים שננקטו לאחר המצאת האזהרה. לשאלת ביהמ"ש איך יודעים שנמסרה אזהרה לכל החייבים (5 במספר) או רק חלק מהם, אני מפנה לנספח י"א לתצהיר מאור... מפנה להחלטת כב' השופטת גרבי... עדות הנתבע...העדות של ויינשל ...".

התובעת לא טרחה להציג מסמכים רשמיים מלשכת ההוצאה לפועל, אשר תומכים בטענותיה, בנפרד, ביחס לכל אחד מחמשת התיקים. כמו כן התובעת לא טרחה להביא לעדות את הזוכה בתיקי ההוצאה לפועל הרלוונטיים (הבנק) או את בא כוחו של הזוכה, אשר ניהל בשם הבנק את תיקי ההוצאה לפועל.

העיקול שבוצע בביתו של הנתבע, במהלך שנת 1991, אין בו כדי לתמוך בטענת התובעת, לכך שהנתבע קיבל את כל חמשת האזהרות. מתוך מה שהובא בפני נראה שאין מחלוקת שמהרגע שהבנק פתח את תיקי ההוצאה לפועל ועד המועד שהבנק עיכב את ההליכים כנגד כל החייבים (במהלך חודש אוקטובר 1989) חלפו חודשים בודדים בלבד (בין חודשיים לבין חמישה חודשים לכל היותר). לפיכך לא ניתן לקבל את הטענה כי בוצעו עיקולים בבית הנתבע, כאשר בעת הזו ההליכים היו מעוכבים מזה כשנתיים. מעת שהבנק הגיש את התביעה כנגד התובעת (בשנת 1990) הוא למעשה זנח באופן סופי את ההליכים כנגד החייבים. הגיוני יותר לקבל את טענת הנתבע, שהעיקול שבוצע בביתו נבע נובעים מערבותו לחובות אחרים של וינשל ולא כתוצאה מחמשת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו ע"י הבנק בשנת 1989.

שנית, גם אם הנתבע היה מקבל את האזהרות בנוגע לתיקים שנפתחו ע"י הבנק, הרי שבכל מקרה לא ניתן לקבל את טענת התובעת, כי מעמדו של הנתבע "כמי שניתן נגדו פסק דין". גם אם היה קיים פסק דין לחובת הנתבע, בעקבות קבלת האזהרות על פתיחת תיקי ההוצאה לפועל, הרי שמדובר בפסק דין שניתן לזכות הבנק ולא לזכות התובעת. התובעת איננה יכולה להיבנות מפסק דין שלא ניתן לזכותה. מה שהבנק הזוכה בתיקי ההוצאה לפועל, ויתר על הזכות לבצע את השטרות כנגד הנתבע סמוך מאוד לאחר שנפתחו התיקים.

10. טענת השיהוי

הנתבע טוען שיש לדחות את התביעה ולו בשל כך שהתובעת השתהתה שיהוי ניכר במיצוי ההליכים כנגדו. התובעת לא פנתה אל הנתבע במשך 16 שנים ממועד חתימת השטרות (1987) ועד למועד שהנתבע קיבל אזהרה (בשנת 2004) בתיק ההוצאה לפועל שנפתח ע"י התובעת.

הנתבע מוסיף וטוען, כי התובעת לא פעלה לביטול הסכם השכירות והקטנת נזקיה וכי התמשכות ההליכים גרמה לכך שהנתבע הרע את מצבו, בין היתר, בשל סכומים נוספים שהצטברו על קרן החוב (קרן החוב בפתיחת התיק עמדה על סך של 76,000 ₪ וכיום עומד החוב על סך של כ- 1.3 מליון ש"ח), אי מתן הודעה לנתבע הביא לחיובו בגין סכומי כל השטרות, למרות אי ניצול מלוא תקופת השכירות. לשיטתו של הנתבע, לו התובעת היתה מודיעה לו על הסכם הפשרה שנעשה עם וינשל (נספח י"א לתצהירו של מאור), היה הנתבע יכול לוודא שהתשלום שוינשל שילם, ייזקף לטובת חוב התובעת כלפי הבנק, באופן המקטין את חשיפתו מכח הערבות. כמו כן, אם הנתבע היה יודע שוינשל לא פורע את חובו, היה הנתבע פועל להקטנת נזקיו, על ידי כך שיכול היה לוודא שהתשלום שוינשל יבצע ייזקף לטובת חוב התובעת כלפי הבנק ואף לדרוש מהבנק להשיב את השטרות.

בנסיבות המיוחדות של תיק זה, מצאתי לקבל את טענת השיהוי ומטעם זה בלבד להורות על דחיית התביעה.

בסעיף 27 סייפא לחוק ההתיישנות נקבע, בין היתר:
"...אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריים, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה "גבול עליון" לחסימת זכות התביעה ואילו השיהוי יכול שיחול בין תקופת ההתיישנות או בתוך תקופת ההתיישנות. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע.

השיהוי בענייננו התרחש במהלך תקופת ההתיישנות, שכן התובעת הגישה את השטרות לביצוע כנגד הנתבע רק בחלוף כ- 16 שנים ממועד החתימה על השטרות. לצורך טענת שיהוי נדרש הנתבע להוכיח "כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע" (ראו ע"א 6805/99 - תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית פ"ד נז(5) 433).

בהמשך (סעיף 15 לפסק הדין), באשר לשקול דעתו של ביהמ"ש בהפעילו את כלי השיהוי כמונע הגשת תביעה נאמר שהשיהוי הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד ואולם: "השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור, ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך, תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי...במסגרת שיקול הדעת כאמור, ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ומאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במידרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות הענין...".

ומן הכלל אל הפרט, התובעת לא נקטה כל הליך כנגד הנתבע במשך 16 שנים. במהלך כל אותם שנים התובעת אפילו לא טרחה לשלוח לנתבע דרישה בכתב לפירעון החוב הנטען. אינני נכנס לשיקולי התובעת לבצע את השטר רק כנגד הנתבע ולא לנקוט בהליכים כנגד עושה השטר (וינשל) ושני הערבים הנוספים ואולם יש בכך כדי להצביע על חוסר תום לבה של התובעת במימוש זכויותיה במיוחד נוכח שיתוף הפעולה בין התובעת לבין וינשל.

אומנם אין מחלוקת שהתובעת לא יכלה לנקוט בהליכים במשך 9 שנים, מעת שהתובעת מסרה את השטרות לבנק (בשנת 1989) ועד שהבנק החזיר לה את השטרות (בשנת 1998) ואולם התובעת מסרה את השטרות מיוזמתה ואף אחד לא כפה עליה לעשות כן. התובעת הייתה גם זו שפעלה מול הבנק כדי להביא לעיכוב ההליכים בביצוע השטרות סמוך לאחר שהבנק הגיש את השטרות לביצוע בהוצאה לפועל (בשנת 1989). ראו בעניין זה סעיף 2 לנספח יא' לתצהיר של מאור. לפיכך יש לראות את התובעת כמי שישבה "בשב ואל תעשה" ובכך גרמה היא נזק לנתבע, אשר שינה את מצבו לרעה בחלוף השנים, וכפי שיפורט להלן.נ

עיכוב בהגשת תביעה רגילה פוגע בראש וראשונה בתובע, אשר נטל הבאת הראיה עליו, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא כך בענייננו, שעה שעסקינן בתובענה שטרית, והנטל ברוב המקרים על המתגונן כנגד בקשת הביצוע להוכיח טענות הגנתו, מאחר והאוחז בשטר נהנה בדרך כלל מחזקת התמורה ותום הלב. כל שיהוי במקרה זה של נקיטת הליכים, פוגע פגיעה בלתי הפיכה במושך השטר ובערבים. הדעת לא סובלת כי ערב לשטר יצטרך כל חייו או למצער לתקופה ארוכה אחרת, לשמור את כל ראיותיו ביחס לכל שטר שבוטל או שחזר מבלי שנפרע.

אם השיקולים שינחו את ביהמ"ש הם שיקולי צדק ואינטרס הציבור, הרי אינטרס מובהק הוא של ציבור המתדיינים לקבל את מסירת האזהרה ו/או מסירת כתב התביעה לידיהם, סמוך להגשתו הן לצורך ניהול התביעה ביתר יעילות ועל מנת שלא "תיעלמנה" ראיות, והן של ביהמ"ש עצמו שדרכו ומטרתו לדון בתביעות בנות זמננו ולא תביעות שעברה חלפה לגביהן תקופת ההתיישנות (ראו בש"א 1251/03 (שלום הרצליה) פ.א. ארבן נ' שותפות גבי).ו

אי נקיטת הליכים בתוך זמן סביר יוצרת יתרון בולט לתובעת, אשר יודעת על הכוונה להגיש את השטר לביצוע ועליה להתכונן לראיות, על פני הנתבע שסבור כל אותה תקופה כי חלה "התיישנות" ואין סיכוי כי אוחז השטר ייפרע ממנו בחלוף השנים.


לאור האמור לעיל, סבורני שהנתבע עמד בנטל לשכנע כי בחלוף 16 שנים גילתה התובעת את דעתה באשר לויתור גביית השטרות. הנתבע הרים את הנטל לשכנע כי שינה את מצבו לרעה בכל אותם עניינים המפורטים בהרחבה בפרק ב' לסיכומיו. הנתבע שינה את מצבו לרעה גם בכל הקשור להבאת ראיות לאחר שחלפו 16 שנים מיום הפירעון ומצבו אף רע שבעתיים, שעה שחובת הראיה רובצת לפתחו. ההשתהות של התובעת בפנייה לבית המשפט יש משום שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע.

משכך, ובאופן חריג סבורני שיש לקבל את טענת השיהוי. שיק המוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כמוהו כפסק דין על תנאי ועל מנת שיתברר תנאי זה ביעילות ובתום לב, יש להגיש את בקשת הביצוע ולהמציא אזהרה לנתבע תכוף לאחר שקמה עילה לעשות כן. מקום שבקשת הביצוע מוגשת לאחר 16 שנים, מצביע הדבר על חוסר תום לבו של מבקשת הביצוע וכדברי כב' הש' הנשיא ברק באותו פס"ד, ע.א 6805/99 , בסעיף 1:
"...כל כח יש להפעיל בתום לב....על כן, גם את כח התביעה יש להפעיל בתום לב, שאם לא כן ענין לנו בשמוש לרעה בזכות".
11. טענת ההתיישנות
כאמור ברישא לסעיף 7 בפסק הדין, העלה הנתבע טענת התיישנות, אותה, כפי שציינתי לעיל - ראיתי לנכון לקבל, בהתאם לנימוקים אותם אפרט להלן.

הוראות הדין הרלוונטיות לענייננו:-
א. פקודת השטרות:

בסעיף 96 לפקודת השטרות נקבע ש"אין להיזקק לתובענה על פי...שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב, לאחר שעברו שבע שנים, ..., מן הזמן שבו נולדה לראשונה... עילת התובענה כנגד אותו צד...".

ב. חוק ההתיישנות
(1) עפ"י הוראת חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הכלל הוא כי תקופת ההתיישנות, שלא הוגשה עליה תביעה היא שבע שנים, בנושא שאינו במקרקעין (סעיף 5 לחוק ההתיישנות).
(2) בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

ג. חוק הערבות
בסעיף 7 (ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") נקבע:-
"התיישנה תביעה נגד החייב, מתיישנת התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן".

12. כפי שציינתי קודם לכן, קיימת בין בעלי הדין מחלוקת עובדתית בשאלה האם נמסרו לנתבע אזהרות בנוגע לחמשת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו במקור ע"י הבנק, בשנת 1989. מדובר בעניין שהוא לכאורה מהותי, שכן אם הנתבע קיבל את האזהרות בשנת 1989 ולא הגיש התנגדות לביצוע השטרות, משמע הבנק יכול היה לבצע את השטרות כנגד הנתבע כמו שמבצעים פסק דין של בית משפט.

ואולם, החוב לבנק הוחזר ומכאן שגם אם הנתבע קיבל את האזהרות ביחס לתיקים שנפתחו בשנת 1989 [ואינני אומר שהאזהרות נמסרו לנתבע], הרי שלבנק אין כל עניין לבצע את השטרות כנגד הנתבע. בכל מקרה, אם קיימת לבנק זכות כלשהי, לבצע את השטרות כנגד הנתבע, הרי שמדובר בזכות של הבנק בלבד ולא של התובעת.

במסגרת התובענה שבפני לא הועלתה כל טענה לפיה הבנק המחה לתובעת את זכותו לבצע את השטרות. התובעת הגישה את השטרות לביצוע במסגרת היותה אוחזת בשטרות ומכוח זכותה האישית לבצע את השטרות ולא מכוח זכות שהועברה או הומחתה אליה מהבנק. מכאן, שגם אם קיים פסק דין לזכות הבנק, הרי שאין ללמוד ממנו דבר לעניין זכויותיה של התובעת לבצע את השטרות כנגד הנתבע.

גם אם הנתבע קיבל את האזהרות ביחס לחמשת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו ע"י הבנק בשנת 1989, הרי שהבנק מחל לנתבע על זכותו לבצע את השטרות כנגדו ומכאן שהתובעת איננה יכולה להיבנות מכך.

למותר לציין, כי שני הצדדים מסכימים לכך שבענייננו חלה תקופת התיישנות הנמשכת על פני שבע שנים וכי לא חלה, בנסיבות העניין, תקופת התיישנות של פסק דין, לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות [פסק דין מתיישן בחלוף 25 שנים]. ראו בעניין זה סיכומיו של ב"כ התובעת בע"מ 32 לפרוטוקול: "זה נכון שאנחנו לא טוענים להתיישנות של 21 שנים. אני מסכים שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים ולא 21 שנים...".

13. בעת הדיון בשאלת ההתיישנות נקודת המוצא היא, שאם עברה תקופת ההתיישנות, מקצתה כאשר השטרות נאחזו בידי הבנק (הזכאי המקורי) ומקצתה כשהיו בידי חליפו (התובעת) - השטרות התיישנו. העברת השטרות אינה פותחת את תקופת ההתיישנות מחדש, אלא שהתובעת (הנעברת) זכאית לאכוף את השטר במשך שארית תקופת ההתיישנות בלבד.

אם חולפת תקופת התיישנות בת שבע שנים, הרי שהדבר מפקיע את זכות התביעה של התובעת בשטרות ואין נפקא מינה בידי מי מבעלי הזכות, שבאו בזה אחר זה, היו השטרות במשך אותה תקופה. ראו בעניין זה ע"א 35/68 יוסף מועלם נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם באתר נבו).

14. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו "נולדה" עילת התובענה. בענייננו עילת התובענה נולדה לכאורה במועד שבו כל שטר אמור היה להיפרע, לצורך תשלום דמי השכירות החודשיים. תקופת השכירות הבסיסית נקבעה למשך שנתיים, מיום 1.1.1988 ועד 31.12.1989. וינשל התחייב לשלם את דמי השכירות מידי חודש בחודשו בחמישה לכל חודש. בסעיפים 18 ו- 19 לתצהירו של מאור נטען, כי וינשל פרע שטר אחד בלבד, מתוך סדרה של 25 שטרות שנמסרו לתובעת להבטחת תשלום דמי השכירות. משמע, וינשל הפסיק לשלם את דמי השכירות החל מהתשלום השני, שחל ביום 5.2.1988.

לאחר אי פירעון של מס' שטרות ברציפות ולאור דוקטרינת ההפרה הצפויה, הרי שעילת התביעה של התובעת התגבשה במהלך שנת 1988. באם נתעלם מדוקטרינת ההפרה הצפויה, הרי שהעילה מתגבשת לכל המאוחר, לגבי כל שטר בנפרד, במועד פירעונו, היינו מיום 5.11.1988 ובכל חמישה לחודש שלאחר מכן - עד לשטר האחרון, שמועד פירעונו חל ביום 5.6.1989.

לנוכח האמור לעיל אני קובע שעילת התביעה נולדה בשנת 1988.

15. יצוין, כי אין כל מחלוקת בענייננו שהנתבע העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, היינו במסגרת ההתנגדות לביצוע השטרות, לפיכך ניתן לקבוע לכאורה, כי לאור התגבשות עילת התביעה בשנת 1988, התיישנה התביעה בחלוף שבע שנים, דהיינו בשנת 1995.

16. סעיף 15 לחוק ההתיישנות

בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נקבע, לאמור:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

התובעת טוענת כאמור, כי לנוכח ההליכים הקודמים שננקטו ע"י הבנק, כמתואר לעיל, חלה הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, העוצרת את מירוץ ההתיישנות לפרק הזמן שתחילתו במועד הגשת השטרות לביצוע ע"י הבנק [5-8/1989] וסופו בחלוף שנתיים לאחר גניזת התיקים. הואיל והתיקים נגנזו בחודש יולי 1995 טוענת התובעת שמרוץ ההתיישנות נעצר למשך 8 שנים (משנת 1989 ועד לשנת 1997).

17. הנטל להוכחת טענת התיישנות מוטל על הטוען להתיישנות, היינו על הנתבע. יחד עם זאת, לאחר שהנתבע עמד בנטל הבסיסי המוטל עליו להוכיח שעברה תקופת ההתיישנות בין מועד היווצרות העילה (1988) ועד להגשת התביעה ע"י התובעת (2003) והתובעת מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, לרבות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, על התובעת מוטל הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות את הארכת מועד ההתיישנות (ראו ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1) 278, עמ' 283).
18. האם יש תחולה להוראות סעיף 15 למקרה שלפנינו ?

כדי לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, על התובעת להוכיח, במצטבר, שתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי הבנק בשנת 1989 מהווים:
א. "תובענה".
ב. התובענה מתנהלת "לפני בית משפט".
ב. התובענה "נדחתה".
ג. קיימת זהות בין בעל הדין [מגיש התביעה הראשונה הוא גם מגיש התביעה השנייה].

המונח "תובענה" בחוק ההתיישנות הוגדר באופן רחב כ"הליך אזרחי לפני בית משפט".

בעניינו הבנק לא נקט ב"הליך אזרחי לפני בית משפט", אלא בבקשה לביצוע שטר בהוצאה לפועל. לא צריכה להיות מחלוקת שאילו הייתה מוגשת התנגדות לביצוע שטר, הרי שראש ההוצאה לפועל היה צריך לעכב את ביצוע השטרות ולהעביר לבית המשפט לדון בתביעה על פי השטר, כאשר במקרה כזה היו רואים את בקשת ביצוע השטר כתובענה לפני בית משפט (תביעה לפי סדר דין מקוצר) ואת ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן.

בעניינו לא הוגשה התנגדות לביצוע השטרות, ע"י מי מהחייבים, ולכן אין לראות בהליך שנקט הבנק כ"תובענה לפני בית משפט". הבנק עיכב את הליכי הוצאה לפועל, סמוך לאחר פתיחתם, מאחר והבנק בחר לגבות את החוב בדרך אחרת, ע"י הגשת תביעה כספית כנגד התובעת. כאמור, סמוך לאחר שנפתחו תיקי ההוצאה לפועל בשנת 1989, הבנק זנח את ההליכים בתיקים אלו, במודע ובמכוון, ולא גילה בהם כל עניין עד שהתיקים נגנזו מס' שנים לאחר מכן. גניזת התיקים נעשתה ביוזמה של לשכת ההוצאה לפועל ולא ביוזמה של אף אחד מבעלי הדין.

ממילא לא ניתן לקבוע שגניזת התיקים בהוצאה לפועל או מחיקתם כמוה כתובענה "שנדחתה", בהתאם להגדרת המונח בסעיף 15 הנ"ל. בנסיבות העניין שלפני קשה להרחיב את היריעה ולהכניס תחת כנפי תובענה שנדחתה גם תובענה שנגנזה, הופסקה או שנמחקה. לו רצה המחוקק להרחיב את היריעה, לא היה דבר פשוט יותר מלהשתמש במינוח מתאים ולומר למשל "תובענה שהגיעה לקצה" או "תובענה שהופסקה, נמחקה או נדחתה". ראו בעניין זה ע"א 522/77 - איגוד עולמי של יוצאי נ' פינקלשטיין ושות' פ"ד לב (2) 17.

אם לא די בכך הרי שהתובעת לא עומדת בתנאי נוסף, לצורך תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות בעניין זהות בין בעל הדין המגיש את התביעה הראשונה, לבין בעל הדין המגיש את התביעה השנייה.
התביעה הראשונה הוגשה ע"י הבנק (בשנת 1989) והתביעה השנייה הוגשה ע"י התובעת (בשנת 2003). ראו בעניין זה רע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, שם נקבע, בין היתר:
"בצדק קבע בית-המשפט המחוזי כי לצורך הסייג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות ראה המחוקק לנגד עיניו שתי תובענות, המוגשות על-ידי אותו תובע...הפועל היוצא מכך הוא, כי אין במקרה שלפנינו זהות בין התובעת...בתביעה הכספית ובין התובעים ... בבקשה בטענת "פרעתי", אפילו נראה בבקשה זו "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות...".

התכלית של הוראת סעיף 15 הנ"ל נועדה לעצור את תקופת ההתיישנות מקום שבו מנהל (בפועל) הליך, שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות שהוא עומד על זכויותיו ובכל המקרים הללו אפשר המחוקק לראות את ההליך החדש שהוגש, ע"י אותו תובע, כהמשך של ההתדיינות הקודמת. ראו בעניין זה רע"א 68/89 - צור חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד פ"ד מג(2) 624. בענייננו, הבנק גילה את דעתו, במשך כל אותם שנים, מעת פתיחת תיקי ההוצאה לפועל (1989) ועד למועד שבו נגנזו התיקים (1995), שהוא אינו עומד על זכויותיו לביצוע השטרות בהוצאה לפועל והוא בחר הליך גבייה אחר, במסלול אחר.

בבואי לפרש את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות בהתאם לתכלית החקיקה, סבורני שהוראות סעיף זה אינן חלות על המקרה שלפנינו ואין לראות בהליך שנקט הבנק, בהגשת השטרות לביצוע בהוצאה לפועל, כפעולה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות בתביעה שהגישה התובעת.

הפסיקה אליה הפנתה התובעת ואשר מתייחסת לעצירה של מרוץ ההתיישנות, מתבססת על הוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות, בעניין ביצוע של פסק דין. הוראות אילו אינן חלות בענייננו ממספר נימוקים. ראשית, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהנתבע קיבל את האזהרות בתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו ע"י הבנק. במקרה כזה אין ולא היה תלוי ועומד כנגד הנתבע פסק דין לזכות הבנק. שנית, גם אם הנתבע קיבלת את האזהרות ביחס לתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי הבנק, הרי שפסק הדין ביחס אליהם ניתן לזכות הבנק ולא לזכות התובעת. סבורני, כי בנסיבות העניין אין די בפתיחת תיקי הוצאה לפועל כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, אלא לצורך סעיף 21 לחוק ההתיישנות, אשר איננו רלוונטי לענייננו. בענייננו, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות על הזוכה בתיקים (הבנק) היה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבע. משלא ננקטו הליכי הוצאה לפועל מרוץ ההתיישנות אינו נעצר.

למרות מסקנתי דלעיל, מצאתי לנכון להתייחס גם לטענות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים, כאילו קיימת תחולה להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות
19. יישום הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות

אם יימצא שקיימת תחולה להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, על המקרה שלפנינו, הרי שעדיין אין בכך כדי "להציל" את התביעה מפני התיישנות וזאת לנוכח העובדה שתקופת ההתיישנות תופסק רק למשך 6 שנים, ממועד שהבנק הגיש את הבקשות לביצוע השטרות בלשכת ההוצאה לפועל [5-6-8/89] ועד למועד המחיקה/גניזה של אותם תיקים [7/95].

מעת שנולדה עילת התביעה [2/1988] ועד למועד שבו התובעת הגישה את התביעה כנגד הנתבע באמצעות הבקשה לצרף את הנתבע כחייב נוסף בתיק ההוצאה לפועל [1/2004] חלפו כ- 16 שנים, כך שגם אם נפחית תקופה של 6 שנים, עדיין נמצא שהתובעת הגישה את התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות (בחלוף של כ- 10 שנים).

גם אם החישוב יערך בהתעלם מדוקטרינת ההפרה הצפויה ולפי מועד הפירעון של השטר האחרון, הרי מעת שנולדה עילת התביעה [6/1989] ועד למועד שבו התובעת צרפה את הנתבע כחייב בתיק ההוצאה לפועל [1/2004] חלפו 14.5 שנים, כך שגם אם נפחית תקופה של 6 שנים, עדיין נמצא שהתובעת הגישה את התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות (בחלוף של כ- 8.5 שנים).

20. תקנות ההוצאה לפועל בעניין גניזת תיקים

בתקנה מס' 1 לתקנות ההוצאה לפועל (גניזת תיקים) (הוראת שעה), התשנ"ו-1996 נקבע כדלקמן:
"נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל לפני יום ד' בטבת התש"ן (1 בינואר 1990) והזוכה לא ביקש בו כל פעולה לאחר כ"ח באייר התשנ"ב (31 במאי 1992), רואים את התיק כאילו נסתיימו ובוטלו בו כל ההליכים".

אם ניישם הוראות אלו לגבי המקרה הנדון, הרי שתקופת ההתיישנות תופסק רק למשך 3 שנים [ולא למשך 6 שנים כפי שצויין לעיל], ממועד שהבנק הגיש את הבקשות לביצוע השטרות בלשכת ההוצאה לפועל [5-6-8/89] ועד ליום 31.5.1992.

מעת שנולדה עילת התביעה [1988] ועד למועד שבו התובעת הגישה את התביעה כנגד הנתבע [1/2004] חלפו כ- 16 שנים, כך שגם אם נפחית תקופה של 3 שנים, בהתאם לתקנות הנ"ל, נמצא שהתובעת הגישה את התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות (בחלוף של כ- 13 שנים).
21. תקנות ההוצאה לפועל בעניין סילוק תיק ממערכת המיכון

ההליך של גניזת תיקים במערכת המיכון של ההוצאה לפועל נעשה בשני שלבים. בשלב הראשון מועבר התיק אל מאגר הגניזה של מערכת המיכון וזאת לאחר חלוף של שנתיים מיום שנעשתה פעולה בהוצאה לפועל והזוכה לא ביקש לבצע פעולה נוספת (ראו תקנה 126 (א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979). בשלב השני, בתום שנתיים נוספות מיום שניתנה הוראה על גניזת התיק, ולא ביקש הזוכה לבצע פעולה נוספת "רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות, כי פרטיו של התיק יסולקו ממערכת המיכון..." (ראו תקנה 126 (ג) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979).

אינני יכול לקבל את הפרשנות הנטענת ע"י התובעת לפיה תקופת ההתיישנות תופסק למשך שנתיים נוספות לאחר גניזת התיקים שנתפתחו ע"י הבנק, היינו בסך הכל למשך 8 שנים, ממועד שהבנק הגיש את הבקשות לביצוע השטרות בלשכת ההוצאה לפועל [5-6-8/89] ועד שנתיים לאחר הגניזה של התיקים [7/97].

הכלל הוא שסילוק הפרטים בתום ארבע שנים של אי פעולה, אינו פוגע בזכותו של הזוכה להגיש בקשה חדשה לביצוע פסק הדין ואינה מונעת את חידוש ההליכים ונקיטתם וזאת בכפוף לתקופת ההתיישנות. ראו ספרו של המחבר בר אופיר מהדורה שביעית בעמ' 100: "סילוק הפרטים כתום ארבע שנים של אי פעולה אינו פוגע בזכותו של הזוכה להגיש בקשה חדשה לביצוע פסק הדין. נראה כי זכות זו איננה מוגבלת בזמן, בכפוף לתקופת התיישנות בת 25 שנים שבסעיף 21 לחוק ההתיישנות...".

כל הפסיקה שהתפתחה סביב נושא זה כלל איננה רלוונטית לענייננו וזאת ממספר סיבות. הראשונה – עניינים אלו נדונים בהקשר של התיישנות של פסק דין, לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, ואילו תקופת ההתיישנות הרלוונטית למחלוקת שבין הצדדים שלפני, הינה בת 7 שנים. השנייה, העניינים הנדונים כאן מאפשרים לזוכה עפ"י פסק דין לפתוח מחדש תיק הוצאה לפועל, שנגנז או סולק ממערכת המיכון, וזאת לצורך ביצוע של פסק דין שניתן לזכותו. בענייננו לא ניתן כל פסק דין לזכות התובעת, שהרי ההליכים הקודמים ננקטו ע"י גוף אחר (הבנק). השלישית, הסילוק של פרטי התיק ממערכת המיכון לא נעשה באופן אוטומטי, אלא לאחר שרשם ההוצאה לפועל רשאי להורות לעשות כן. התובעת בענייננו לא הציגה כל ראיה בעניין המועד שבו התיקים סולקו ממערכת המיכון (להבדיל ממועד גניזת התיקים). רביעית, ההוראה מכוחה של תקנה [תקנה 126(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979] איננה יכולה לגבור על הוראת דין מכוח פקודה [פקודת השטרות] ואיננה יכולה להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לשבע שנים.

ראו בעניין זה פסק דינו של כב' השופט א' גרוניס בע"א 7401/00 - יעקב יחזקאלי ואח' נ' מרדכי גלוסקה ואח' פ"ד נז (1) 289:
"דיני ההתיישנות יוצרים איזון בין האינטרסים של התובע לאלה של הנתבע, ובין האינטרסים של הזוכה לאלה של החייב. כפי שאכן ניתן להיווכח מהתבוננות בדין הקיים ...הבדלי הטעמים לקיומם של שני סוגי ההתיישנות השונים מכתיבים איזון שונה בין האינטרסים ביחס לסוג ההתיישנות הראשון, לבין האיזון ביחס לסוג ההתיישנות השני. המשקל שיש ליתן לאינטרסים של הזוכה על פי פסק דין גדול בהרבה מזה הנדרש ביחס לאינטרסים של תובע, אשר טענותיו טרם עמדו למבחן בהליך שיפוטי. מכאן ההבדל באורכה של תקופת ההתיישנות בכל אחד מן המקרים, שבע שנים במקרה האחד ועשרים וחמש שנים במקרה האחר...."

לפיכך ומכל המקובץ, אני דוחה את טענת התובעת לפיה יש להפסיק את מרוץ ההתיישנות למשך שנתיים נוספות לאחר גניזת התיקים שנפתחו ע"י הבנק.

22. שטר הבטחון

במהלך הסיכומים התגלה לב"כ הנתבע, כי שטר הביטחון כלל לא הוגש לביצוע ע"י הבנק במסגרת חמשת התיקים שנפתחו בשנת 1989, אלא באמצעות מר עמיחי מאור בעצמו (מנהל התובעת). עיון במסמך פתיחת התיק שמספרו 8734/89, מעלה כי יש בסיס לטענת הנתבע בעניין זה, כך שיש לקבוע ששטר הביטחון לא הוגש לביצוע ע"י הבנק, אלא ע"י מנהל התובעת.

בנסיבות העניין מששטר הביטחון היה בחזקת מנהל התובעת כל אותו הזמן, מעת שנחתם (בשנת 1987) ואילך, הרי שביחס לשטר זה בוודאי שלא יכולה להיות תחולה להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. לאור כך ששטר הביטחון הוגש לביצוע ע"י מנהל התובעת, חזקה ששטר זה היה בידי התובעת ולא בידי הבנק והתובעת יכלה לבצעו כל אותה תקופה, מעת שנולדה עילת התביעה.

לפיכך תקופת ההתיישנות של שטר הביטחון מתחילה עם היוולדה של עילת התביעה [1988] ומסתיימת בחלוף 7 שנים [בשנת 1995].

מרבית הטענות אותן העלה ב"כ הנתבע ביחס לשטר הביטחון, כבר נטענו קודם לכן במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר ולכן לא ניתן לראות בטענות אלו כ"הרחבת חזית" (ראו סעיפים 17 עד 27 להתנגדות לביצוע שטר בתיק בש"א 2849/04).

אם לא די בכל מה שציינתי לעיל, הרי שלאחר עיון בדף פרטי תיק הוצאה לפועל, אשר הוצא ממערכת המחשב בלשכת ההוצאה לפועל ואשר נמצא בתיק ההתנגדות (בש"א 2840/04), עולה ששטר הביטחון גם לא הוגש לביצוע במסגרת תיק זה. גם כב' הרשמת ציינה בהחלטה מיום 30.08.2006 כי הבקשה לביצוע שטר מתייחסת לשמונה שטרות (ולא ל-9 שטרות). דף פרטי התיק מסומן על ידי בית המשפט באות A - מתויק בתיק בש"א 2840/04.

23. התובעת לא דרשה פירעון החוב מהחייב העיקרי

למרות שהשטרות נחתמו ע"י מר וינשל בערבותם של שלושה ערבים, התובעת החליטה, כאמור, למצות את ההליכים רק כנגד הנתבע (שהוא אחד הערבים). אומנם תיק ההוצאה לפועל, אשר ביחס אליו הוגשו השטרות לביצוע, נפתח במקור [בשנת 2003] כנגד מר וינשל ואולם מעת פתיחת התיק ועד היום לא טרחה התובעת לנקוט בהליכים כנגד מר וינשל, ואפילו לא טרחה למסור לו אזהרה.

בהתאם לסעיף 8 לחוק הערבות, אין התובעת רשאית לדרוש מהנתבע למלא את ערבותו לשטרות בטרם דרשה זאת מהחייב העיקרי.

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהיא דרשה מן החייב העיקרי (וינשל) לקיים את חיובו. מכאן שהתובעת אינה רשאית לדרוש את פירעון החוב מהנתבע.

24. סוף דבר

לפיכך ומכל המקובץ לעיל - נקבע כדלקמן:
א. אני מורה על דחיית התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע.
ב. אני מורה על סגירת תיק הוצאה לפועל שמספרו 14-03084-03-7, אשר מתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בבאר שבע.
ג. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ₪.
ד. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בשים לב למספר הישיבות שהתקיימו ולשיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל ביום מתן פסק הדין.

25. הנתבע רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.

26. כאן המקום לציין כי ביהמ"ש ניסה להביא את בעלי הדין להסדר פשרה ראוי והנתבע אף גילה נכונות לשלם לתובעת סכומי כסף ואולם, למרבה הצער, התובעת סירבה לכל הסדר שיהא בו כדי לסיים את הסכסוך, כאשר מה שהוביל אותה היה רצונה במתן הכרעה לגבי זכאותה המלאה, כך שלא היה מנוס ש"ייקוב הדין את ההר".



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביצוע שטר ערבות

  2. ביצוע שטר עמותה

  3. התיישנות ביצוע שטר

  4. התיישנות לביצוע שטר

  5. ביצוע שטר חוב לביטחון

  6. ביצוע שטר שנוי במחלוקת

  7. אגרת התנגדות לביצוע שטר

  8. דחיית התנגדות לביצוע שטר

  9. בוררות התנגדות לביצוע שטר

  10. ביצוע שטר חוב הסכם שכירות

  11. אי הגשת התנגדות לביצוע שטר

  12. טענת זיוף התנגדות לביצוע שטר

  13. ביצוע שטר ביטחון בהוצאה לפועל

  14. איחור בהגשת התנגדות לביצוע שטר

  15. הארכת מועד התנגדות לביצוע שטר

  16. טענת קיזוז בהתנגדות לביצוע שטר

  17. אי התנגדות לביצוע שטר מעשה בית דין

  18. הארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר

  19. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר

  20. ביטול החלטה בהעדר התייצבות התנגדות לביצוע שטר

  21. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר דוגמא

  22. תביעה לביצוע שטר חוב פתוח להבטחת חוב בגין מכירת חלב

  23. בקשות ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע שטרות עם קבלת התנגדות

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון