ביצוע שיק שהוסב


השופט ש. ברלינר:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת.פ. 1225/98, כב' השופטת רחל חוזה) מיום 3.11.99, לפיו הורשע המערער בעבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי - לפי סעיף 432 של חוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן - החוק), והוטלו עליו עונשים אלה: קנס בסך 10,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו, וכן מאסר של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור אחת מן העבירות הכלולות בסימן ו' בפרק י"א של חוק העונשין.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש בגזר הדין.

2. בכתב אישום מפורטות העובדות שבהסתמך עליהן יוחסה העבירה למערער: היינו, שביום 6.3.95 הוציא ומשך המערער שיק שזמן פרעונו 21.3.95 לפקודת ישרם טכנולוגיות ע"ס - 45,900 ש"ח, אשר הוצג לפרעון תוך 30 יום מהמועד הנקוב בשיק, אך חולל. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער הוציא את השיק כשהוא יודע שלא תהיה חובה על הבנקאי לפרוע אותו או באין לו יסוד סביר להניח שהשיק ייפרע על ידי הבנקאי. המערער נדרש לשלם את הסכום הנקוב בשיק, אך לא עשה זאת תוך 10 ימים ממועד הדרישה.

סעיף 432 של חוק העונשין קובע, בקשר לכך את העבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי, כדלקמן:

"(א) המוציא שיק שמשך והוא יודע שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו, או אין לו יסוד סביר להניח שיש חובה כאמור על הבנקאי, והשיק הוצג לפרעון תוך התקופה האמורה וחולל, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61 או פי ארבעה מהסכום הנקוב בשיק, לפי הסכום הגדול יותר.

(ב) בשיק שלא נקוב בו תאריך, יראו לענין סעיף זה כאילו נקוב בו יום ההוצאה.

(ג) הוצג שיק לפרעון תוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) וחולל, והמוציא לא פרעו תוך עשרה ימים מיום שדרש זאת האוחז ממנו, חזקה שהוציא את השיק בידיעה או באין לו יסוד סביר להנחה כאמור בסעיף קטן (א), ועליו הראיה לסתור."

עד היום, לא כובד השיק וגם אין ביכולת החברה לפורעו, לאחר שביום 15.5.95 מונה לה כונס נכסים. המערער החזיר למשיב על חשבון החוב, סכום של 20,000 ש"ח בלבד.

3. נסיבות ביצוע העבירה הן אלה:

המערער ואשתו מירי הם שותפים שוים והמנהלים של חברה בשם "מ.י.ל.ה שיווק אלקטרוניקה (1994) בע"מ" (להלן - החברה). המערער, כקביעת השופטת חוזה "היה המנהל הפעיל בחברה וידע היטב את כל המתרחש בה". המתלונן שילם לחברה, לשם רכישת 40 טלפונים סלולריים סך של 45,000 ש"ח. הטלפונים לא סופקו במועד המובטח והעיסקה בוטלה.
להחזרת הכסף נתן המערער למתלונן שיק של החברה על סך 45,000 ש"ח, אשר באותו היום שנמסר למתלונן בוטל על ידי המערער וכמובן לא כובד על ידי הבנק. המתלונן פנה פעם נוספת אל המערער ביום 6.3.95 ודרש את כספו חזרה. להחזרת המגיע, נתן בידו המערער שיק דחוי ליום 21.3.95 על סך 45,900 ש"ח.

על סמך העדויות שהיו בפניה, ובעיקר על סמך של עדותו של מר אמייב מנהל ישרם טכנולוגיות, קבעה כב' השופטת חוזה: "הנני מקבלת כאמת את דבריו (של העד אמייב - ש.ב.) כי הנאשם הטביע את החותמת על גבי השיק ת/2בנוכחותו של העד...
לקביעתי, כאשר הטביע הנאשם את חותמת החברה, חותמת המכילה את שם החברה וחתימת מי שמורשה לחתימה מטעם החברה ומסר את השיק למתלונן, ביצע מעשה של משיכת שיק והוצאתו. אחד מיסודותיו של השיק הינו קיום חתימה של המושך. חתימתו של המושך ממלאת שני תפקידים: הינה יוצרת את השטר וגם מהווה התחייבות של המושך לשלם את הסכום הנקוב בו אם הנמשך לא יכבד את הפקודה המופנית אליו". (עמ' 41 להכרעת הדין).

לגירסת המערער משיכת השיק והוצאתו נעשו באופן הבא: ברשות המערער, בכיסו, הוחזק פנקס השיקים של החברה. השיקים שבפנקס כבר נשאו עליהם באותה עת את חותמת החברה ואת חותמה של מירי אשתו של המערער כמנהלת החברה. שאר הפרטים שבשיק:
זהות ושם הנפרע הסכום והתאריך היו ריקים. המערער כתב בשיק בכתב ידו את התאריך, את שם הנפרע ואת הסכום, ומסר את השיק לידי המתלונן. כאמור, השיק לא כובד על ידי הבנק הנמשך.


4. אין להתערב בקביעתה העובדתית של הערכאה הראשונה אשר שוכנעה שהמערער הטביע, עת השיק באותו מעמד את חותמת החברה ואת חותמה של אשתו מירי. אולם, אף אם אקבל את גרסת המערער בנדון זה, סבורני כי אין בכך כדי למנוע, במקרה דנן, את הרשעת המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

בהקשר לכך, יצויין כי בעת שנמשך השיק לא יכול היה המערער למשוך שיקים בחתימת ידו מחמת מגבלה שהוטלה עליו על פי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981.
כדי לחייב את החברה די היה כי יוטבעו על השיק חותמת החברה וחותם ידה של מירי.
(ת/5). לא היה צורך בחתימתו של המערער כדי לחייב את החברה בעסקיה.

5. הערעור נסב על שלוש טענות: הראשונה, נוגעת למעשה העבירה ונטען כי בנסיבות דלעיל אין לומר שהמערער משך והוציא את השיק, ועל כן לא עבר את העבירה שיוחסה לו. השניה, נוגעת לכוונה הפלילית הנדרשת לשם ביצוע העבירה והטענה היא כי המערער האמין שהשיק ייפרע על ידי הבנק, או כי היה לו יסוד סביר להאמין שהבנק חייב לפרוע את השיק. השלישית נוגעת לביטול ההרשעה והטענה היא כי היה מוצדק במקרה דנן, להימנע מן ההרשעה או לבטלה, על פי הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 192א של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

6. סעיף 432 של החוק מגדיר את מעשה העבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי, ומדובר בו על "המוציא שיק שמשך". שיק פירושו כמשמעותו בפקודת השטרות, (סעיף 414 לחוק העונשין). סעיף 1 של פקודת השטרות [נוסח חדש] מגדיר "הוצאה" - מסירה ראשונה של שטר או של שטר חוב כשהם שלמים בצורתם, לאדם הנוטל אותם בתור אוחז".
ובפקודה מוגדר כי המונח "שטר" - כולל שטר חליפין לרבות שיק. שני יסודות אלה של מעשה העבירה אינם מעוררים קשיים בעניננו, וברי כי המסמך שנמסר למתלונן הוא שיק, וכן כי השיק הוצא על ידי המערער.

הקושי הוא לגבי יסוד העבירה "משך". טוען המערער: אני לא חתמתי על השיק כמושך, רק הוצאותיו; חוק העונשין דורש לא רק הוצאה אלא גם משיכה של השיק, וביצוע שני אלה יחדיו, נדרש לשם קיום מעשה העבירה. משלא הוכח כי המערער הוא זה שמשך את השיק, אין להרשיעו.
המערער נמנע מלהתייחס בצורה ברורה לטענה כי אשתו מירי היא שמשכה את השיק, ולא הוא. מכל מקום, היא לא הועמדה לדין, ואותו יש לזכות. המערער מסתמך על הכתוב בספרו של י. קדמי, "על הדין בפלילים", חלק ראשון, עמ' 482: "המוציא שיק שמשך" - משמעותו, איפוא, המסחר לאחר שיק שנמשך על ידו. ויודגש: המדובר אך ורק בשיק שנמשך על ידי המוסר, להבדיל משיק שהוסב על ידו או שנמסר בדרך אחרת לאחר".

בע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל, פד"י לה(3) 746, נדונה השאלה אם ניתן להחיל על מנהל חברה שמשך בשמה שיקים ללא כיסוי, אחריות פלילית לפי ס' 432 הנ"ל, או שמא מוטלת האחריות רק על החברה. נפסק מפי כב' השופטת בן פורת כי "דעת הכול היא, שהאורגן המבצע נושא תמיד באחריות, וכי העובדה, שהשתמש בחברה כמכשיר, לא תעמוד לו כהגנה מפני התביעה" (שם, עמ' 749). וכן: "ברור, שחתימת המערער על השיקים בשם החברה כמושכת היא לפחות "אחד המעשים" שהם מיסודות העבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין. יתרה מזו, אם "אחד המעשים" דיו להטיל אחריות על העושה כעבריין עיקרי, ביצוע כל המעשים לא כל שכן! החברה, כאמור, אינה מסוגלת לשום מעשה, כולו או בחלקו" (עמ' 750). ועוד מוסבר שם: "נניח שראובן הוא מיופה כוח לחתום על שיקים של שולחו שמעון בשמו של זה ( היינו, "שמעון", ללא ציון היותו שלוח גרידא). אם עשה כן ביודעין שאין חובה לבנקאי לפרוע את השיק (ואילו שמעון לא ידע זאת) הדעת נותנת, שחרף העובדה שמבחינה אזרחית שמעון הוא המושך, הרי מבחינה פלילית, יתן ראובן את הדין על משיכת השיק ללא כיסוי שכן הוא ביצע את המשיכה בפועל (תוך הכוונה הפלילית האמורה) וזה הקובע" (שם, עמ' 751). הנשיא לנדוי הוסיף: "המערער, מנהל החברה, היה עבריין עיקרי בביצוע העבירה של משיכת שיקים של החברה, שלא היה להם כיסוי; כי בחתמו על השיקים, ולו גם בתור מנהל, עשה חלק מן המעשים שהם מיסודות העבירה של משיכת השיקים על ידי החברה, והוא עשה כן בכוונה הפלילית, הדרושה לפי סעיף 432 של חוק העונשין". (שם, עמ' 752). כב' השופט ש. לוין קבע כי "יש לפרש את ה"מושך" בסעיף 432 הנ"ל מעבר לפירוש, שניתן לדיבור זה בדיני השטרות, לאמור, שהוא כולל גם מי שמשך שיק כשלוחו של אחר או כאורגן של תאגיד" (שם, עמ' 753). וכן פסק: "השאלה, אם ניתן להרשיע במקרה דנן את המערער בסיוע, היא שאלה שבמדיניות שיפוטית; מקום שאנו מכירים במציאות הפיקטיבית של התאגיד כמבצע יחיד של האקטוס ראוס של המשיכה, שוב אין קושי לפצל את המחשבה הפלילית האחת, הקיימת במקרה דנן, ולייחס אותה פעם לתאגיד ופעם למערער."

אמנם, בפרשת גלנט דובר במנהל חברה שחתם כמושך על השיקים שנמשכו ללא כיסוי, ובעניננו, לא הוכח כי המערער חתם על השיק. אך, לאור הנפסק שם, מדיניות שיפוטית המתחייבת מתכלית החוק מחייבת את אותה המסקנה: פנקס השיקים כולו היה בשליטת המערער והם נמצאו בכיסו; בידו היתה היכולת הבלעדית להחליט על הוצאת השיקים, והוא זה שהפך אותם לבעלי ערך כספי במסירתם ובמילוי הפרטים של הסכום ושל הנפרע, וכן התאריך. אין אנו יודעים מי הוא זה שהטביע בשיקים את חותמת החברה ואת חותמתה של מירי. המערער לא הביא אותה לעדות. את חותמתה יכול היה המערער להטביע, ולא רק היא. אין ראיה שחותמתה של מירי לא היתה גם היא בשליטתו של המערער. המערער לא העיד שמירי הטביעה את חותמתה על השיק.



= 4 =


הדעת נותנת, במקרה כזה, כי המערער הוא זה שהטביע את חותמתה של מירי על השיק, בהעדר ראיה מצידו לסתור. מכל מקום, על מנת לא לסכל את הוראת סעיף 432 של החוק, יש לראות את המערער כמי שחתם על השיק, משך אותו, והוציאו. אף אם אשתו מירי חתמה על השיק את חתימת המושך, מדיניות משפטית נאותה, הכוונה הפלילית מצד המערער, העדר צורך בחפיפה מלאה בין הגדרות הפקודה לדרישות חוק העונשין, ומניעת התחמקות ותחבולה, מחייבים מסקנה לחובת המערער.


לסיכום נקודה זו: השליטה בשיק היתה בידי המערער. הוא הוציא את השיק וכתב בו את פרטיו. הוא ביצע את העבירה, ואין בטענה כי אשתו חתומה על השיק כמושכת, כדי להושיעו. אין לקבל את הטענה כאילו פירוש זה של החוק דורש חקיקה. בהצעת החוק (הצע"ח מס' 1414, תשל"ט לתיקון מס' 10 של החוק) הוסבר כי "המדובר בצד המקורי לשיק ולא מי שקיבל אותו כנאמן...". המערער הוא, בנסיבות המקרה דנן, צד מקורי כזה, שעליו חלה האחריות הפלילית למשיכת השיק.

7. באשר לכוונה הפלילית:

עד היום לא נפרע השיק. בכך קמה נגד המערער החזקה שבסעיף 432(ג) לחוק ועל המערער הראייה לסתור. כב' השופטת חוזה לא התבססה על החזקה האמורה, וקבעה כי "הוכח על ידי התביעה, באורח פוזיטיבי ומבלי שיש כלל מקום לעשות שימוש בקביעות הסעיף 432(ג) לחוק העונשין לענין ה"חזקה", כי בעת משיכת השיק והוצאתו - ידע הנאשם כי אין חובה על הבנקאי לפורעו". קביעה זו מבוססת על חומר הראיות שהיה בפניה, שכלל את דפי החשבון נ/6 ומסמכי הבנק ת/4, עדותו של עובד הבנק מר מרדכי מלמד, והמסמך נ/10המראה כי מסגרת האשראי המאושר לחברה עמד על סכום של 330,000 ש"ח.

ביום הוצאת השיק 6.3.95 עמד חשבון החברה ביתרת חובה של 334,383 ש"ח. יתרה זו הלכה וגדלה בימים שלאחר מכן, ובמועד פרעון השיק 21.3.95 היתה יתרת החובה 340,112 ש"ח.
במצב דברים זה, ברור שבמועד משיכת השיק לא היתה חובה על הבנקאי לפרוע אותו.
כך גם לגבי כל התקופה שלאחר מכן, ולפיכך אין זה אפשרי לקבל טענה מצד המערער כאילו היה לו יסוד סביר להניח שהשיק ייפרע. יסוד זה צריך להתבסס על "אמת מידה אוביקטיבית... (ו)די לעניין ההרשעה לפיה בהעדר יסוד סביר להנחה שהבנקאי חייב לפרוע את השיק, ואין צורך בהוכחת "ידיעה" ממש לעניין זה" (קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 484-483).

לכל היותר היתה במערער תקווה שהשיק ייפרע, אך בכך לא די. מה גם, שקשה לשער קיומה של תקווה כזו מצידו, לאחר שטען כי השיק ניתן לבטחון ולא לשם פרעון, גירסא שנשללה בצדק על ידי כב' השופטת חוזה.

8. באשר לביטול ההרשעה מכח הוראת ס' 192א לחוק סדר הדין הפלילי:

הכלל הוא כי ההליך הפלילי, שעה שהנטען בכתב האישום הוכח כדבעי, מביא להרשעה. נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים ונדירים את ביטולה. הדברים פורטו בפסיקה: ע.פ. 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(3) עמ' 214, שם נפסק, בין היתר, כי "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;
ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...", והם, בין היתר, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, לעיתים גם הצורך בהוקעת מעשי העבירה, בצירוף מדיניות הענישה האחידה.



= 5 =


ראה גם: ע.פ. 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש ואח', תקדין עליון 96(3) 404.
בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין 95(ד) עמ' 737;
ע.פ. 535/89 פלוני נ' מדינת ישראל, פד מד(3) עמ' 800;
ע.פ. (חיפה) 372/92 מדינת ישראל נ' עמר אגברייה (טרם פורסם);
ע.פ. 171/96 (מחוזי חיפה) ראובן מזרחי נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 97(1) 1425, וכן ע.פ. (מחוזי חיפה) 890/99 מדינת ישראל נ' יגאל בן בנימין זאבי, מיום 31.10.99, בו נדון ענינו של מי שהיה איש ציבור ששימש כיועץ לראש עירית חיפה, ויוחסה לו עבירה של שימוש במסמך מזוייף. גם המערער טען כי הוא איש ציבור, וביקש בערכאה הראשונה וגם בפנינו כי נבטל את ההרשעה. בפרשת זאבי הנ"ל נפסק, והדברים יפים גם למקרה שבפנינו:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת הנאשם במבחן בלי להרשיעו בדין יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. ...
שימוש בסמכות זו, כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה, מפר את הכלל.
בכך נפגעת גם שורת השיוויון בפני החוק. ... במה שפר גורלו של המשיב כאן, לבין המקרים המתייחסים לנאשמים אחרים שעברו עבירות דומות. במה שפר גורלו של המשיב כאן בכך שהוא איש ציבור המשמש כיועץ פוליטי לעומת אחרים, שאינם אנשי ציבור ושהם אזרחים מן השורה? סבורים אנו שכל מי שמעמדו רם יותר הפגיעה בו בעקבות הרשעה בפלילים חמורה יותר, אך מאידך גיסא, יש לזכור את ההשפעה המזיקה לציבור הטמונה דווקא באישיותו ובמעמדו של נאשם שבחר להתעלם מאמות המידה הערכיות שעל הציבור ללמוד ממנהיגיו. דעתנו היא שלא זו בלבד שאין להקל בדינו של איש ציבור שחטא בפלילים ואין להפלותו לטובה בהשוואה לעבריין מן השורה, אלא היפוכו של דבר, אותו אדם דוגמת המשיב שבפנינו, ראוי שינהגו עימו ביתר חומרה.
הציבור במקרה זה לא יצא ניזוק אם המשיב יורשע בדין ועונשו ייגזר.
להיפך, אינטרס הציבור יישמר בכך שאדם דוגמת המשיב שחטא, בא על עונשו וכולם שווים לפי החוק. אנו סבורים כי איש ציבור שחטא בעבירות פליליות, צריך להיענש על מעשיו כמו כל אזרח אחר ויש להתייחס אליו באותן אמות מידה שבהן מתייחסים אל אותו אדם אחר שעבר אותן עבירות פליליות, היינו עבירות של נסיון לקבל דבר בתחבולה וזיוף מסמך. אם הכלל הוא שבעבירות אלה שהן עבירות פליליות משמעותיות, יש להרשיע את המודים בעובדות ביצוע העבירות, אין אנו סבורים שעקב היותו של המשיב איש ציבור, יש לנהוג כלפיו בצורה שונה.
במאזן הסופי, אינטרס הציבור יישמר טוב יותר אם יורשע אדם זה ויוטל עליו העונש הראוי, לעומת שימוש באפשרות היוצאת דופן של מבחן ללא הרשעה שאין בינה לבין האינטרס של ההרתעה בענישה ולא כלום".

9. העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרה במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

10. לאור כל האמור אני מציע כי נדחה את הערעור.

ש. ברלינר, שופט

הנשיא מ. לינדנשטראוס [אב"ד]: אני מסכים.

מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד]

השופט י. דר:

קראתי את חוות דעתו של חברי, השופט ש' ברלינר. אני מסכים ומבקש להעיר לענין ההרשעה:

במסגרת הטיעונים לעונש, הציג ב"כ המאשימה ראיות בכתב (ת/19), לפיהן הואשם המערער (בהליך אחר) בעבירות של קבלת דבר במרמה וזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות.

במסגרת הסדר טיעון שהושג באותו הליך, נמחק אחד מארבעת פרטי האישום והמערער הודה בשלושת הנותרים.

המערער הודה כי במהלך עסקה של החברה, זייף שוברים בגין עיסקות בכרטיסי אשראי של לקוחות.

בכל אחד משלושת המקרים, הוסיף ספרות לשובר והגדיל משמעותית את ערכו (1,500 ש"ח הפכו ל-11,500; 900 ש"ח הפכו ל26,900; 702.04 ש"ח הפכו ל-17,762).

באחד המקרים גם זייף טופס נוסף, ובאמצעותו קיבל 14,352 ש"ח.

עוד ראוי להזכיר כי הרקע למסירת השיק בעניננו הוא הזמנת ציוד על ידי המתלונן אצל המערער ביום 27.1.95. המערער לא סיפק את הציוד, והשיק, כמו קודמו (ת/11), נועדו להרגיע את המתלונן, ששילם כספים ולא קיבל תמורה.

להודאת המערער בעבירות החמורות שיוחסו לו בהליך הנפרד, כמו גם לנסיבות מסירת השיק, יש משקל בבחינת השאלה אם ראוי להתערב בשיקולי הערכאה הראשונה, להרשיע את המערער אם לאו. שיקולים אלה מצטברים לשיקולים האחרים, עליהם עמד חברי השופט ברלינר בחוות דעתו, מדוע לא היתה הצדקה להמנע מהרשעת המערער, ומדוע ראוי שלא נתערב בהרשעתו.

י. דר, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון