בניה בשמורת טבע

מבוא וטיב המחלוקת


השאלה שעל הפרק היא האם ניתן לאשר בנית מבנים בשטחה של שמורת הטבע נחל התנינים.

העותרת-הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים יזמה, ערכה והגישה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה תוכנית מפורטת שעניינה "מערך הכניסה לשמורת הטבע נחל תנינים", תוכנית חכ/416/ש/1201/א. במסגרתה ביקשה לאשר להקים מבנה רב תכליתי, הכולל מרכז מידע, קופה, מזנון, מרכז לשיקום נחלים, חצר משק וחנות מזכרות בהיקף של כ-280 מ"ר. שטח חנייה, שבילי הליכה ושטחי הצללה בהיקף של 300 מ"ר, (נספחים 2.1-2.3 לעתירה). [לטענת המשיבות, כיום במערך הכניסה מבנים שהוקמו שלא כחוק].




הוועדה המחוזית השתכנעה כי "יש הצדקה לאפשר את מערך הבינוי, הפיתוח והשימושים המוצעים בתחום שמורת הטבע" ולכן היא החליטה להפקיד את התכנית בתנאים שונים, שאחד מהם היה קבלת אישורים שונים מהמשיבה מס' 1-ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים, (להלן-"ולנת"ע") שהינה ועדת משנה שמונתה ע"י המועצה הארצית לתכנון ולבניה, (נספח 3 לעתירה).
הולנת"ע החליטה ביום 21.12.10 לאחר ששמעה את עמדת נציגי הרשויות המקומיות והישובים הסמוכים, נציגי רשות העתיקות ורשות הניקוז ונציגי העותרת כי

"... שמהיות השטח שמורת טבע מוכרזת, לא ניתן לאפשר את הבינוי המוצע במסגרתה. נוכח המידע שהוצג בדיון, מוצע לשקול באם יש מקום לשנות את יעודם של חלק מהשטחים לגן לאומי, שכן במסגרת יעוד זה ניתן לאפשר את השימושים הנדרשים לצרכי המבקרים באתר הכניסה...", (ראו נספח 1 לעתירה)



נגד החלטה זו הוגשה העתירה. העותרת חולקת על קביעת הולנת"ע וסבורה כי פרשנותה שגויה. לטענתה לאור לשונו ותכליתו של חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח -1998 (להלן- "חוק הגנים") אין מניעה לכלול בינוי בתוכנית המופקדת, ללא צורך בשינוי היעוד של שמורת הטבע לגן לאומי. תמיכה לטענותיה היא מוצאת בתוכנה של תוכנית המיתאר הארצית תמ"א 8 שחלק מהתוכנית המפורטת מצוי בתחומה. העותרת מדגישה בטיעוניה כי לא מדובר בשאלה של התערבות בהחלטת מוסד תכנון, אלא בשאלת פרשנות משפטית בלבד ובשאלה זו בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק והחיקוק לרבות תוכניות.




חשוב להדגיש ולהבהיר כי השמורה משתרעת על מאות דונמים, התנאי שהיתנתה הולנת"ע בדבר שינוי יעוד לגן לאומי כדי לאפשר את הבינוי, מתייחס רק לשטח מבנה הכניסה לשמורה בו אמורה להתבצע הבניה.


המסגרת התכנונית


התכנית בה עוסקת העתירה מתייחסת לקרקע שלה ייעוד של שמורת טבע. שטח התכנית מצוי בתחום שמורת טבע לפי תכנית תקפה משח/19 וחלק משמורת הטבע אף מוכרז בהתאם להוראות חוק הגנים, (דרך הגישה ואחד ממגרשי החניה) מצוי בתחום תמ"א 8 בקרקע שייעודה שמורת נוף.


דיון


מקובלת עליי עמדת העותרת ברמה העקרונית ולפיה באשר לפרשנות חוק הגנים או תוכניות מיתאר, בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של הדין.

"...השקפתי היא שבתי-המשפט לערכאותיהם השונות הינם, לעולם, הפרשנים המוסמכים של הדין, לרבות תכניות בניין עיר שהן כאמור חיקוק... השאלה הטעונה הכרעה היא מה פרשנותה הנכונה של התכנית החלה, וההכרעה בשאלה זו מסורה בידי בתי-המשפט (ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, חיפה, פ"ד נו(2) 466, 474-475 (2001))."עע"מ (מנהליים) 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון.



נפנה לחוק הגנים ונבחן האם כטענת העותרת, חוק זה מכיר בבניית מבנים בשטח שהוכרז שמורת טבע. בסעיף 1-סעיף ההגדרות לחוק הגנים- מוגדרים שני המושגים, גן לאומי ושמורת טבע כך:

""שמורת טבע"- שטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם עניין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם, ואשר שר הפנים הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 22, שהוא שמורת טבע."

""גן לאומי"- שטח המשמש או המיועד לשמש לצורכי נופש לציבור בחיק הטבע או להנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית וכיוצא באלה, בין שנשאר בטבעו ובין שהותקן לשמש מטרות אלה ואשר שר הפנים הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 22, שהוא גן לאומי".




כבר מההגדרות השונות ניתן ללמוד על התייחסות שונה של המחוקק למושגים אלו, שמורת טבע היא שטח עליו יש לשמור מפני שינויים, "שינויים בלתי רצויים במראם", בעוד שבגן לאומי הדגש הוא על מתן מענה "לצרכי נופש לציבור בחיק הטבע". בדברי ההסבר להצעת חוק גנים לאומים ושמורות טבע (ה"ח 528, תשכ"ב עמ' 320), המחוקק עשה אבחנה ברורה בין גנים לאומיים לבין שמורת טבע:

"קיומם של אוכלוסין גדולים וצפופים מחייב לדאוג בעוד מועד ליעוד שטחים מתאימים לגנים לאומיים ולהכשרתם כמקומות נופש, בידור, לימוד הטבע ותולדות הארץ. השגת מטרות אלה מצריכה פיתוח ותכנון, סלילת דרכים ושבילים, בניית אכסניות נוער, גידור מקומות מסויימים, הצגת שלטי הדרכה וכו'".

בעוד שבאופן טבעי הכשרת גן לאומי כמקום בידור ונופש מצדיקה עבודות פיתוח ובינוי, לא כך הדבר לדעת המחוקק כאשר מדובר בשטח המוגדר כשמורת טבע וכך נאמר לגביו בדברי ההסבר להצעת החוק:
"צורך אחר הוא השמירה על ערכי טבע ונוף. ...בימינו, כשהמכונה והתכשירים הכימיים חודרים לכל מקום וכשאמצעי התובלה מאפשרים להגיע בקלות לכל פינה, נשקפת ביותר סכנת השמדה לצמחים ולבעלי חיים נדירים. כדי למנוע תוצאות בלתי רצויות אלה, נוהגות מדינות התרבות להקצות שטחים לשמורות טבע, שבהן מוגן החי והצומח מכל התערבות ופגיעה".

ב"כ העותרת בטיעוניו בדיון הפנה לעובדה כי הנוסח הקבוע בהצעת החוק לא אומץ ובמקומו בהגדרת שמורת טבע על פי החוק מדובר בהגנה "מפני שינויים בלתי רצויים במראם". איני מוצא כל הבדל ברוח הדברים בין המוצע בהצעת החוק לבין מה שנקבע בהגדרה בחוק. בשני המקרים יש להגן על שטחה של שמורת הטבע מפני "כל התערבות" כמתואר בהצעת החוק או מפני שינויים "בלתי רצויים", לטעמי כל פגיעה באופיה של שמורת הטבע צריכה להיות אסורה. יפה לעניינינו פסק דינו של כב' הש' י' אנגלרד:
"השטחים הפתוחים מיועדים, כאמור, גם לנופש ופנאי בחיק הטבע. לכן, בניגוד לשטחי "טבע" המיועדים להישאר בטבעם (כגון שמורות טבע), בשטחים פתוחים יכולה להתבצע פעילות פיתוח הכוללת בנייה, הדרושה לצרכי נופש (כגון פיתוח גנים לאומיים ואתרי מורשת תרבותית). דוגמאות לפעילות מסוג זה, הכוללת בחלקה בנייה ושאינה פוגעת בדרך כלל באופיו הפתוח של השטח, הן הצבת עמודי חשמל, הנחת צינורות ביוב, התוויית שבילי טיולים, בניית קירות תומכים, הצבת שולחנות או ספסלים, התקנת פחי אשפה ומתקני מים, גידור שטחים, בניית מתקנים סניטריים, הצבת שילוט ומפות, הקמת דוכני מידע למטיילים, ובניית מתקני משחק לילדים. ". ע"א 8116/99 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון.

[אקדים מאוחר למוקדם ואבהיר כי העותרת שמה דגש בטיעוניה על הטענה כי מדובר בפרשנות חוק ולכן אין לתת עדיפות לפרשנות הולנת"ע על פרשנות בית משפט אלא להיפך. אך משמפנה העותרת לפרשנות מושג כגון "שינוי בלתי רצוי" במראה שטחה של שמורת טבע, הנני סבור כי לפרשנותו של גוף התכנון הארצי שתחת ידיו נבחנות סוגיות ברמה הארצית בכל שמורות הטבע, צריך להנתן משקל משמעותי שכן בחינתו של מושג זה מצריכה בחינה מקצועית ואפנה להרכב הולנת"ע כפי שנקבע בסעיף 6 לחוק התכנון והבניה-תשכ"ה-1965, (הלן-"חוק התכנון והבניה"), המצביע על מיגוון רחב של נקודות מבט לרבות בעלי מקצוע החברים בולנת"ע].



אמור מעתה, כוונת המחוקק היא לעשות הבחנה ברורה בין גן לאומי לבין שמורת טבע ובשמורת טבע, יישמר הטבע בדרך שלא יתאפשר בה כל שינוי. שמורת טבע מיועדת להגנה ושימור מירביים.

העותרת הינה הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים אשר הוקמה מכוח חוק הגנים, החוק הסדיר את תפקידה של הרשות (סעיף 6 לחוק הגנים) וכן את סמכויותיה (סעיף 7 לחוק הגנים), ובניגוד לדרך בה מפרשת העותרת את החוק, אין בסעיפים אלו הסמכה לחרוג מהוראות החוקים האחרים ובכלל זה חוק התכנון והבניה (והתוכניות הסטטוטוריות מכוחו). כך גם עולה מלשונו המפורשת של סעיף 7 לחוק הקובע:
"7(א) הרשות רשאית לעשות, בהתאם לכל דין, בשטחים שבאחריותה לפי חוק זה, וכן לגבי ערכי הטבע, כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיה ואשר יש בה כדי לקדם מטרות חוק זה, ובכלל זה:
(1) פעולות לשימור ולשיקום ערכי טבע, נוף ומורשת וכן אתרים לאומיים;
(2) פעולות פיתוח וטיפוח, הסדרת דרכים, הקמת מבנים ומיתקנים, ניהולם, הסדרתם והפעלתם; ובלבד שפעולות כאמור ייעשו לאחר קיום הליכי בדיקה מקצועית של השפעות סביבתיות ולאחר שימוע הציבור, הכל באופן שיקבע השר, בהמלצת ועדת המשנה המקצועית-מדעית;
(3) מתן שירותים למבקרים ולמטיילים;....".



העותרת רשאית להקים "מיבנים ומתקנים", "בהתאם לכל דין". לא נקבע בחוק כי העותרת תבוא תחת גופי התכנון או כי סמכויותיה מייתרות את סמכויות גופי התכנון. ההפניה בסעיף ההסמכה "בהתאם לכל הדין", מכפיפה את פעילות העותרת בנושא בניה לחוקי התכנון והבניה ואם הדין בנושא תכנון ובניה קובע כי כל מה שלא הותר אסור, חייבת העותרת להראות כי הוראה מפורשת בחוק או בתוכנית החלה, המתירה בניית מבנים בשטח שמורת טבע מוכרזת והוראה מפורשת כזו לא קיימת.

"אין תכנון ואין בניה ואין זכויות בניה או שימוש לפיהן אלא לפי הוראות התכניות השונות לדרגותיהן. מותר לבנות רק במסגרת המותרת בתכנית ומה שאין תכנית מיתאר מרשה במפורש - אינו מותר" ע"פ 377/87 קלקא נחום בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673 , 679-680 (1987) (ראו גם פסק הדין אליו הפנו המשיבות בתגובתן, עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון).



עיון בחוק הגנים בכללותו, מצביע על כוונת המחוקק. בסעיף ההגדרות הוגדר חוק התכנון והבניה כחלק מהנושאים בהם דן חוק הגנים, בסעיף 30 לחוק הגנים מוזכרת במפורש ההיררכיה, כך ש"אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהחובה לקבלת היתר לפי חוק התכנון". מכאן שגם כשמדובר בשמורת טבע, הכללים באשר למותר ואסור בשטחים אלו מבחינת בניה ייקבעו בהתאם לחוק הספציפי שמיועד לכך והוא חוק התכנון והבניה ובהתאם להחלטות מוסדות התכנון שהוקמו על פיו, בנושא דומה קבע כך כב' הש' פוגלמן:

"דיני התכנון המודרניים מכירים בצורך לאזן בין אינטרס השמירה על איכות הסביבה, לבין צרכי הפיתוח. "...דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה" (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם, 7.12.06) פסקה 38 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). עע"מ (מנהליים) 9654/06 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה.

[משלא הותרה בניה בתוכנית החלה על השטח, הרי שבניגוד לעמדת העותרת, האמור בסעיף 25 לחוק הגנים אינו מועיל למציאת פתרון למחלוקת].



בהתאם לפרק ג' לחוק התכנון והבניה, קיים מידרג של תוכניות ועל מנת שניתן יהיה להתיר בניה בשטח שמורת הטבע כמבוקש ע"י העותרת, עליה להראות כי תוכנית המיתאר החלה על השטח מתירה בניה שכזו ואזכיר את הכלל כל מה שלא הותר אסור או במילים אחרות כל עוד אין תכנית הקובעת מפורשות כי הבניה מותרת בתחום שמורת טבע אין לאפשר את עבודות הבניה המבוקשות. אפנה בעניין זה לפסק דינו של כב' הש' א' ריבלין (כתוארו אז):

"המונח "היתר", גם במשמעותו הלשונית הרגילה, מלמד על רשות לעשות דבר שהיה אסור אלמלא אותו היתר. וכך גם כאן: על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור. אכן, האיסור יכול שיהפוך להיתר - אולם זאת רק בכפוף להליך חוקי מפורש". ע"א 1216/98 אסתר אבוטבול ו-84 אח' נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פ"ד נה(5) 114 , 131-132 (2001).

התוכנית החלה על האיזור משח/19 לא מתירה בניה בשטח שמורת הטבע, תמ"א 8 חלה רק על חלק משטח התוכנית, בה יש התיחסות לנושא בניה וניתן לנסות ולבחון על דרש ההיקש האם יש בתוכנה כדי לסייע למצוא פתרון לשאלה שבמחלוקת.


בענין פרשנותה של תכנית מיתאר אפנה לפסק דינה של כב' הש' ע' ארבל:

"..תכניות מתאר נהנות ממעמד נורמטיבי של חוק ועל כן העקרונות לפרשנותן זהים בעיקרם לעקרונות פרשנותו של דבר חקיקה...כידוע, ראשיתו של המהלך הפרשני בלשון הטקסט והיא שתתחום את גבולות המהלך הפרשני...השלב הבא ...באיתור אותה פרשנות לשונית מבין כלל הפרשנויות ....אשר תגשים באופן המיטבי את מטרות התמ"א ותכליותיה" עע"מ 10277/06 חברת פנינת אילת בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום.

עיון בסעיף ההגדרות של תמ"א 8, מראה כי בניגוד לתוכן ההגדרה של שמורת טבע, רק בהגדרת גן לאומי, כלולה הסמכה מפורשת להקמת מבנים בשטחו:
""גן לאומי"- שטח הנועד לשמש צורכי נופש לציבור בחיק הטבע או להנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית או נופית וכיוצא באלה, בין שנשאר בטבעו ובין שיותקן לשמש מטרה זו על-ידי נטיעת עצים או התקנת מיתקנים או הקמת מבנים הדרושים במישרין לשימושים אלה".
לשון התוכנית מבחינה מפורשות בשאלת הקמת מבנים בין גן לאומי לבין שמורת טבע והנני סבור כי הבחנה זו תואמת את הגשמת מטרותיה של תמ"א 8.



המסקנה המתבקשת מלשון הסעיפים והרציונל העומד מאחוריהם הוא כי יש לראות על פי תמ"א 8 את שמורת הטבע כמקום שיש לשמור עליו ולהגן עליו מפני התערבות האדם ומפני ביצוע שינויים בו בדרך של הקמת מיתקנים ובנית מבנים אשר עלולים לפגוע בערכי הטבע ואשר עלולים לשנות את אופייה ואת צורתה הטבעית של שמורת הטבע. כשמדובר בשטח המוגדר כגן לאומי ניתן לבצע שינויים באותם שטחים לצורך המטרה שלשמם נועדו הגנים הלאומיים, צורכי נופש לציבור או להנצחת ערכים. העובדה כי הותרה הבניה במפורש רק בשטח המוכרז כגן לאומי מחזקת את הפרשנות לפיה בניה כאמור אינה מותרת בשטח המוגדר כשמורת טבע. לכך אוסיף כי על פי סעיף 11 לתמ"א 8, נקבע:

"על אף האמור בהגדרת "גן לאומי" מותר לייעד התכנית, לפי חוק התכנון, שטחים בגן לאומי להקמת מבנים או להתקנת מיתקנים לתכליות אחרות, אלה דרושות להשגת הייעוד העיקרי של הגן הלאומי, אפילו אין לציבור או מקצתו גישה חופשית לשטחים אלה או אין לו גישה בכלל."
הוראה דומה לא נקבעה לגבי שמורת טבע והמסקנה ברורה, אין להתיר בניה בשטחה של שמורת טבע.



איני מוצא בסעיף 7 לתמ"א 8 בסיס לטענות העותרת, אין בו היתר לבניה בשמורת טבע אלא להיפך עולה ממנו כי כל עוד נקבע יעוד לשטח מסוים, אין לחרוג ממנו (אלא בדרך של גריעת השטח ממנו). ראוי לציין כי סעיף 8 לתמ"א 8 קובע כי ניתן לקבוע בתכנית מפורטת שטחים שבהם יותרו שימושים מסוימים, בהם תחנות מיתוג וטרנספורמציה, מרכזיות טלפוניים ומכוני מים, בהתקיים התנאים שנקבעו בסעיף ובתנאי שיובטח שלא ייפגע אופיים של השטחים המיועדים כשמורות טבע או גן לאומי. משלא צוינו בסעיף זה מבנים כגון מרכז מידע, חנות או מסלול הצללה, ניתן גם מסיבה זו לקבוע כי מה שלא הותר אסור.




המשיבות בתגובתן הפנו למסמך שנערך ע"י וועדת וויץ, ועדה בראשותו של מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל דאז, אשר מונתה ביום 18.6.1962 במטרה לבחון את אופיין ומהותן של שמורות שטבע, בדו"ח הועדה נכתבו הדברים הבאים המשקפים נאמנה את אופיה הראוי של שמורת טבע והם מתיישבים עם קביעת הולנת"ע:

"אמת המידה לאיתורן של שמורות טבע אינה רק מידת יכולתו של הציבור ליהנות מהן... הגדרה "שמורת טבע" ועצם מהותה מחייבים אי עשיה בתחומה, תוך נתינת 'זכות הכרעה' לטבע עצמו לגבי עתידו ומהלך התפתחותו. כל פעולה וכל שיפור אשר יבוצעו בשמורה, יפגמו בהכרח בנופה הטבעי... שירותים חיוניים כאכסניות, קיוסקים ודומיהם, יש לתכנן ולהקים במידת האפשר מחוץ לשמורה ולא במרחביה, וכך ינציחו שמורות הטבע את נופה הטבעי של הארץ".

מילים כדורבנות, שנאמרו לפני כ-40 שנה וגם היום הן צריכות להדהד באוזנינו. שמורת טבע היא איזור בעל ערכי טבע יחודיים, הראויים להגנה ולשמירה ללא כל שינוי או תוספת יציר בני האדם. על פי החלטת הולנת"ע ותגובתה ניתן לראות כי ייחודם של שטחי שמורת הטבע הוא אשר הנחה אותה שלא לאפשר כל התערבות בניה בשטח ויש לברך אותה על כך.
[אבהיר כי כאשר רצה המחוקק להתיר בניה בשל אופי מיוחד של שטח או פעולה הוא עשה זאת במפורש ואפנה למשל לפרק ו' לחוק התכנון והבנייה שנועד לקבוע הוראות מיוחדות בנוגע לבניית מתקנים בטחוניים, בנושא שמורות טבע לא הוסדר הסדר ספציפי או מיוחד].
זה השלב להזכיר כי קביעת הולנת"ע, הינה קביעה של מוסד תכנון מקצועי הנמצא בקצה הגבוה של ההיררכיה התכנונית. חברי הולנת"ע הם חברי המועצה הארצית לתכנון ולבניה, מפרוטוקול הדיון שקדם להחלטה (נספח 1 לעתירה) ניתן ללמוד על בחינה מקצועית של עמדות נציגים שונים ורבים שהשתתפו בדיון ואבהיר כי לא רק שההחלטה מתיישבת עם הוראות החוק והתוכניות החלות, ההחלטה היא גם מידתית, שכן הולנת"ע הציעה לשקול שינוי יעודם של "חלק מהשטחים לגן לאומי", דהיינו רק חלק קטן משטח שמורת הטבע, אשר בו מיועדת להתבצע הבניה.
כידוע, אין בית המשפט שם עצמו כרשות תכנונית נוספת על אלה הקבועות בחוק או כטריבונל תכנון עליון. תחום התכנון הופקד בידי מוסדות התכנון על פי החוק ובית המשפט אינו אמור לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן, אלא אמור לבחון אם נפל פגם בהליך שהתנהל או בשיקול הדעת שהופעל על ידי הגוף המוסמך על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, (ראו בג"ץ 1125/91 ליטמן נגד הועדה לבנית מגורים מחוז המרכז). אפנה בענין היקף ההתערבות לפסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה:
"מושכלות יסוד הן, כי בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקול דעתו שלו. הביקורת השיפוטית מתמקדת בשאלה האם שיקול דעתה של הרשות הופעל בהתאם לכללי המשפט המינהלי, ובתוך כך, האם החלטת הרשות היא סבירה כל עוד לא נפל פסול בהחלטת הרשות, בית המשפט לא יתערב" בג"ץ 10609/07 מויסר זועבי נ' שר הפנים.

אשוב ואפנה לטיעוני העותרת בהם התייחסה לדרך בה יש לפרש את המותר בשמורת טבע על פי חוק הגנים, הקובע כי מדובר בשטח בו אין לאפשר "שינויים בלתי רצויים של במראם", מושג שפרשנותו יכולה להיות מושפעת ובצדק, מנתונים אותם מציגים בעלי המקצוע השונים החברים במועצה הארצית, (ואזכיר כי "מנהל הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים או נציגו", הוא אחד מחברי המועצה הארצית, על פי סעיף 2(ב)(5) לחוק התכנון והבניה).



המסקנה אליה הגיעה הולנת"ע באשר למצב המשפטי, הינה תוצאה של פרשנות נכונה, סבירה וראויה. פרשנותה עולה בקנה אחד עם תכלית ומטרת החוק ועם התכניות החלות על השטח שנועדו לספק הגנה מירבית על שטחי שמורת טבע מפני בניה. מסקנת הולנת"ע מקובלת עליי במלואה, אין להתיר בניית מבנים בשטח שיעודו שמורת טבע ולעותרת קיים פתרון מידתי להסדיר את המבנים המבוקשים בהתאם לקביעת הולנת"ע.
לכך אוסיף כי המשיבות בתגובתן הראו כי עמדת הולנת"ע לפיה אין להתיר בניה בתחומי שמורת הטבע היא עמדה עקבית, אשר נקבעה למשל גם בנושא תכנית חכ/1/יג חוף הבונים. גם מסיבה זו אין כל מקום להתערב באותה החלטה שכן מדובר במוסד תכנון בידיו הפקיד המחוקק את תכנון המדינה תוך בחינת הנושאים שבפניו ברמה ארצית והוא פועל בעקביות על פי הדרך בה הוא מפרש את המצב המשפטי ופרשנות זו מעוגנת היטב בהוראות החוק והתוכניות השונות.




בטרם סיום אציין כי איני מטיל ספק במקצועיותה ואמינותה של העותרת אשר פועלת במסירות כדי לפתח ולהגן על ערכי הטבע שבמדינת ישראל. אך כל עוד אין הוראה מפורשת, המתירה בניה בשטח שמורת הטבע נשוא העתירה אין להתיר את הבניה המבוקשת שלא בדרך של שינוי ייעוד חלק הקרקע הספציפי לגן לאומי.


סוף דבר


לא נפל כל פגם בהחלטת הולנת"ע לפיה ניתן לאשר את תכנית הקמת מערך הכניסה לשמורת הטבע נחל התנינים בכפוף לשינוי יעודו של אותו שטח עליו מתבקשת הבניה.




לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרת לשלם למשיבות יחדיו הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון