מפסק הדין: "
1. עניינה של התביעה שלפניי היא בשכירות דירה שלא התממשה.
3. על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 26.8.2019, היינו יומיים לאחר חתימת ההסכם, הנתבעים הודיעו באופן חד צדדי כי הם מתנערים מההסכם. זאת בעוד שהתובעים הבהירו שמבחינתם ההסכם שריר וקיים, וכי מבלי קשר למחלוקת שהתעוררה עם המתווך הם מתכוונים לעמוד בכל התחייבויותיהם בהסכם השכירות. התובעים טוענים שבעקבות הפרת ההסכם על-ידי הנתבעים, הם ספגו נזק של 400 ש"ח בגין הנפקת הערבות הבנקאית. נטען שהנתבעים הסכימו בתחילה לשלם סכום זה, אך לאחר מכן חזרו בהם. עוד מועלות טענות בדבר איומים שהשמיעו הנתבעים כלפי התובעים, גידופים ואמירות משפילות, וכן נטען לגבי הפגישה בין הצדדים שנערכה לשם ביצוע ההשבה לידי התובעים כי הנתבעים חטפו חזרה מסמכים בכוח. התובעים טוענים כי בהסתמך על ההסכם הם התקשרו עם שוכרת חלופית שתכנס בנעליהם בדירתם הנוכחית, וזו נותרה ללא דיור, מה שאילץ אותם לפצותה ולמצוא תחת לחץ מדור חלופי אחר. בכתב התביעה נתבעים עלות הערבות הבנקאית בסך 400 ש"ח, "שיפוי בגין הנזק עבור הפסד המושכר" בסך 4,000 ש"ח, "שיפוי בגין הנזק עבור הפסד השוכרת" בסך 2,000 ש"ח, "פיצוי כללי" בסך 2,000 ש"ח, ו"הוצאות משפטיות – ייעוץ והכנת מכתב התראה ותביעה קטנה" בסך 5,000 ש"ח.
6. זאת ועוד, אני אף מוכן להניח לטובת התובעים הנחה נוספת, והיא שהמכתבים ששלחו הנתבעים עולים לכדי ביטול של חוזה השכירות שלא כדין. כאמור, לאחר חתימת ההסכם שלחו התובעים לנתבעים מסרונים שבהם טענו בין היתר לחוסר תום לב מצד הנתבעים, והוסיפו כי הם מרגישים שרומו וכן טענו לחוסר אמון מוחלט. ביום 26.8.2019 שלחו הנתבעים מכתב שבו הודיעו שהם מוכנים שהסכם השכירות יבוטל. התובעים מכנים מכתב זה בכתב התביעה כהתנערות חד צדדית של הנתבעים מן ההסכם (סעיף 4 לכתב התביעה). ביום 28.8.2019 שלחו הנתבעים לתובעים מכתב נחרץ יותר, שבו רשמו שעמדתם היא שאין מקום להשלים את העסקה. אני מוכן להניח שאותם מסרונים ששלחו התובעים לנתבעים כבר למחרת החתימה על ההסכם, שבהם הטיחו כלפי הנתבעים האשמות לא פשוטות, אינם מהווים עילה לביטול ההסכם, כך שלכל הפחות המכתב מיום 28.8.2019 מהווה ביטול של הסכם השכירות מצד הנתבעים שנעשה שלא כדין.
11. לזאת יש להוסיף, למעלה מן הנדרש, כי לפי הסכם השכירות המועד לתחילת השכירות ממילא תוכנן להיות לכל המוקדם ביום 1.10.2019 – היינו, למעלה מחודש לאחר חתימתו – כך שאין מדובר בשכירות מידית שבה עם כריתת ההסכם צפוי שהשוכר ינקוט פעולות מידיות הכרוכות בכניסה אל הדירה. זאת ועוד, בהסכם השכירות נקבעה הוראה בדבר דחייה אפשרית של מועד הכניסה לדירה שכן דובר בבניין שטרם קיבל טופס 4 (ראו, סעיף 6 להסכם), והנתבעים העידו בדיון שלבסוף אכלוס הדירה התאפשר בחודש דצמבר 2020 או ביום 1.1.2020, ומצאתי הסבריהם מהימנים (עמ' 3 שורות 30-29 ועמ' 4 שורות 10-7 לפרוטוקול). גם בשל חוסר ודאות זה במועד הכניסה לדירה דומה שהתובעים לא היו יכולים לבוא בהתחייבויות קשיחות כלפי צדדים שלישיים מיד לאחר כריתת הסכם השכירות. בשל כך גם אין לקבל את טענת התובעים שלפיה היה עליהם לאתר דירה חלופית "תחת לחץ" – כאמור, ההסכם עמד בעינו ימים ספורים בלבד, ומועד הכניסה לדירה ממילא לא היה מידי ואף לא ודאי. אף לא מצאתי שיש מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין אבדן זמן שבו התעסקו בנושא – ולעניין זה אציין שמהתכתובות שצורפו עולה שהנתבעים היו מוכנים לשתף פעולה בהשבת ההמחאות, הערבות הבנקאית והכסף המזומן שניתן.
16. התוצאה מן האמור היא שהחיוב בפיצוי בסך 400 ש"ח מתקזז עם החיוב הנגדי בהוצאות באותו הסכום. מכאן עולה שלמעשה התביעה נדחית, וכך אני מורה."
ת"ק (תביעות קטנות - הרצליה)ת"ק 63109-11-19 ניתן ביום 18/06/2020.